תסתכלו במראה!

שרון הורודי

"כי אדם לעמל יולד" ספר איוב, פרק ה', פסוק ז'

"אדוני רב החסד, הלא תדאג לכך שייטבו לאכסן את השחקנים? שמה לב שיתהלכו עמהם בטוב, כי הם- האספקלריה אשר לזמן וקיצור דברי ימיו" "המלט", ויליאם שקספיר

שלוש הצגות חברתיות עלו לאחרונה על בימות התיאטרון, כל אחת מהן בעלת אופי שונה, כל השלוש עוסקות בפנים השונים של תחלואי מדיניות השוק החופשי וההפרטה:

"מובטל נולד" מאת: קבוצת השחקנים, בימוי: עודד קוטלר, תיאטרון גבעתיים
"דרך גגרין" מאת: גרגורי בארק, בימוי: יוסף פיצ'חדזה, בית ציוני אמריקה
"גיבור מעמד הפועלים", מאת: יהושע סובול, בימוי: עודד קוטלר, תיאטרון הקאמרי

*

"מסוף חודש יוני 2005 יערכו אודישנים בתיאטרון גבעתיים. האודישנים יהיו פתוחים לקהל השחקנים בארץ, כאשר הדרישות הן כדלהלן: הפונים יהיו בוגרי בתי ספר למשחק, בעלי יכולות שירה ותנועה, עם עדיפות למנגנים בכלי נגינה. מתוך קהל הפונים יבחרו בשלב הראשון כחמישה עשר שחקנים, אשר יערכו סדנאות משחק בהדרכתו של קוטלר במהלך חודשי יולי-אוגוסט הקרובים" (מתוך ההודעה לעיתונות שקדמה להפקה).

ההצגה "מובטל נולד" שביים עודד קוטלר בתיאטרון גבעתיים נולדה בזיעת אפם של שחקנים מובטלים שהצליחו להביס את חבריהם, השחקנים המובטלים האחרים ולהיבחר להפקה מתוך שלל המועמדים. השחקנים גם היו אלה שכתבו אותה.

שם ההצגה, "מובטל נולד", הוא פרפראזה על שמה של התוכנית הפופולרית "כוכב נולד", שבה מחפשים את הזמר "מספר אחת". ההצגה עצמה בנויה כמו תוכנית כישרונות, שבה בוחנים את המובטלים השונים כדי למצוא את המובטל האולטימטיבי – המובטל מספר אחת!

בשנות השבעים עבד עודד קוטלר עם קבוצת שחקנים מתיאטרון חיפה, ביניהם הבימאית נולה צ'לטון והשחקן/במאי איציק ווינגרטן. כחלק מתהליך היצירה הם עלו לקריית שמונה וגרו שם במשך שנה, כשהם עובדים בהתנדבות ויוצרים בשיתוף התושבים. יחד יצרו תיאטרון תיעודי, ואת המחזות בנו תוך כדי תהליך עבודה שכלל יציאה לשטח, שיחות עם אנשים ואילתור. המחזות הללו נשאו אופי חברתי בולט. במחזה "מובטל נולד" משחזר קוטלר את צורת העבודה של התיאטרון התיעודי. לצד עבודה באולם החזרות, נפגשו השחקנים עם כ-200 מובטלים. כל אחד מהשחקנים בנה דמות, שעליה עבדו כולם יחד, כתבו, שכתבו ויצאו שוב ל"שדה". לאחר כחודשיים עבודה הצטברו חומרים שהספיקו ל-4.5 שעות, אותן "זיקקו" לשעה ורבע.

"מובטל נולד" מביאה את סיפורם של מובטלים מכל המינים והסוגים, ממובטלי היי-טק ועד למובטלים בעיירות ספר, כל אחד מהם נושא את נטל האבטלה בצורה שונה: אחד חי בהדחקה, מסתיר את היותו מובטל מהקרובים אליו ביותר. אחר, מלא מרץ, אינו מוכן להשלים עם רוע הגזירה ומתכוון להזיז הרים ובלבד שמצבו ישתנה. אולי כאן טמונה נקודת התורפה של המחזה: לפי "מובטל נולד", אבטלה היא מין מחלה, גזירה משמים, מזל רע שנפל בחלקו של מישהו או לכל היותר תולדה של רשעות של אדם פרטי (כפי שאומרת אחת הדמויות: "...והכל בגלל איזה חרא אחד שהחליט להעביר את המפעל לירדן"), ולא תוצר של שיטה או אידיאולוגיה.

*

אידיאולוגיה אפשר למצוא בשפע במחזה "דרך גגרין", שכתב המחזאי הסקוטי גרגורי בארק. כששאלו אותו מדוע הוא מגדיר את המחזה קומדיה (שחורה...), ענה: "רציתי לכתוב משהו על המאה העשרים, ורציתי לכתוב משהו על הכלכלה, ורציתי לכתוב על האדם, ויצא לי "דרך גגרין". קומדיה. לא ציפיתי שתצא קומדיה, אך כשבוחנים את הנושאים שצצו אגב הכתיבה: תיאוריות הגלייניות ומרקסיסטיות של ההיסטוריה, אנרכיזם, פסיכופתולגיה, אקזיסטנציאליזם, חולי נפשי, טרור פוליטי, ניהיליזם, גלובליזציה ומשבר הזהות הגברית, לא יכול לצאת למעשה משהו אחר".

ב"דרך גגרין" יש אשמים. יש שיטה שגורמת לגרי, לאדי ולטום העובדים במפעל לשבבי מחשב לעבוד קשה, שעות רבות ביום, בשכר זעום ובפחד מתמיד מפני פיטורים. אשם הקפיטליזם הדורסני ואשמה הגלובליזציה שמאפשרת לבעלי החברה להיות יפנים שאין להם כל עניין ברווחתם של עובדיהם.

את המחזה תרגם לעברית השחקן רודיה קוזלובסקי (שגם משחק בהצגה), וביים אותו במאי הסרטים יוסף פיצ'חדזה. אף על פי שהמחזה נכתב במקור באנגלית, המציאות שבארק מתאר משתלבת בזו שלנו בקלות, כחלק מנפלאות הכפר הגלובלי. השאלה הגדולה שעולה במחזה השנון והמרתק הזה היא שאלת השימוש באלימות כדי לקדם מטרות אידיאולוגיות. אם ב"מובטל נולד" הדמויות סבלו "בשקט", ב"דרך גגרין" הן פעילות ביותר. גרי ואדי, שנמאס להם מתנאי העבודה הבלתי נסבלים שלהם, מחליטים לעשות מעשה ולחטוף את אחד מאנשי ההנהלה היפנים שמגיע לביקור במפעל. המטרה מעט מעורפלת, ולכל אחד מהם מניעים שונים. גרי, מהפכן בגרוש, שחי על מיתוסים מן העבר, חושב שהוא ממשיכם של צ'ה גווארה ולוחמי מלחמת האזרחים בספרד. אדי, דמות מורכבת יותר, הוא מעין פרא אציל, בריון מבריק שמצטט את סארטר וז'אנה ונהנה הנאה מבחילה מאלימות. הם רוצים לגרום ליפני להבין מה זה להיות עובד פשוט במפעל, ועד כמה הקפיטליזם לא צודק. לכל אחד מהם יש בראש סיום שונה לחטיפה.

הניסיון של אדי וגרי, לזעזע את הגלובליזציה כפרטים נידון לכישלון. חטיפת מי שהם ראו בו אחד האחראים למצבם, נובע מהצורך לתת פנים אנושיות לאותו כוח חסר פנים השולט בחייהם, אך המנהל היפני התגלה, לאחר שהורידו מעל ראשו את השק, כלא אחר מאשר בן העיירה שלהם ש"הצליח" בעולם הגדול. התברר להם שלא פשוט להתמודד מול ישות שתמיד נשארת בלתי מושגת, באי-שם.

*

אי שם בעיר פועלים בדרום הארץ, מתגוררים גיבורי המחזה החדש של יהושע סובול, "גיבור מעמד הפועלים" שמוצג בימים אלו בתיאטרון הקאמרי. ההשראה לכתיבת המחזה היתה שביתת עובדי מטרו דן בבאר שבע, חברת אוטובוסים שהופרטה ונהגיה אולצו לעבוד בתנאים מחפירים. המחזה מתאר את האירועים שקדמו לשביתה הגדולה, מבלי להזכיר במפורש את השמות מטרו דן ובאר-שבע.

במציאות שאותה מתאר סובול, הופכים הגברים לילדים מפוחדים, או במילותיו של מורדי, מגיבורי המחזה: "כשאתה לוקח גברים מבוגרים ואתה מקצץ להם את המשכורת, ואתה מעביד אותם בפרך, ואתה מאיים עליהם בפיטורים אם ינסו להתארגן, אתה הופך אותם לילדים מפוחדים".

את סופה של השביתה במטרו דן כולנו מכירים: לאחר חמישה חודשי שביתה, בהם נשברו רוב הנהגים וחזרו לעבודה בתנאים שהציבה ההנהלה, ולאחר ששר התחבורה אז, מאיר שטרית, ניסה לשבור את השביתה על ידי שכירת חברה חלופית, חתמו העובדים, בסיוע ההסתדרות, על הסכם עלוב. הסכם זה משמעותו למעשה, כפי שאמר מנכ"ל מטרודן, אילן קרני: "... הנהלת מטרו דן תשקול בעתיד את תפיסתה באשר למעמד של ועד העובדים. העובדים מבחינתם התחייבו לשוב לעבודה לאלתר, כדי לתקן את הנזקים הכבדים שנגרמו לתשתית התחבורה הציבורית בעיר".

אך המחזה, שנגמר ברגע הכרזת המלחמה של העובדים, משאיר את הצופים עם תקווה זהירה שאולי השביתה תצליח, שאולי הזכויות שנגזלו מהעובדים יושבו להם, ופועלים, גם במאה שלנו, יוכלו לרשום לזכותם ניצחון אחד קטן.

בתחילת המחזה נדמה כי קיים פער דורות בקרב הפועלים: משאת נפשם של הצעירים היא חתונה מפוארת, נסיעה לחו"ל ו"להצליח", אבל היא מתחלפת בהבנה שאין לאן לברוח. הצעירים נאלצים לחיות את החיים שחיו הוריהם, נתונים להשפלה של אותם כוחות. מה שיש להם זה כוח הנעורים, שבו הם יכולים להשתמש למלחמה בבעלי ההון. בתיאטרון הקאמרי התעקשו לכנות את ההצגה "דרמה משפחתית", אולי כדי לרכך את השם הלוחמני שלה, אולי כדי למשוך קהל ואולי כי המחזה אכן "מפריט" בעיה רחבה והופך אותה לסיפור משפחתי.

סובול משכתב את המציאות, מנסה ליצור גיבורים. אם ב"דרך גגרין" הפתרון (ההזוי) הוא שימוש בכוח, כאן הפתרון המפוכח הוא התארגנות. אך המחזה נגמר היכן שהקושי הגדול מתחיל, כשמורדי, הנהג הצעיר, יוצא בקריאה: "אף אוטובוס לא יזוז בעיר הזאת עד שלא תחזיר לעובדים את כל הזכויות שגזלת מהם", ולמעשה מכריז על השביתה.

*

עם מה נותרים הצופים בתום הצפיה בשלוש ההצגות?

מ"מובטל נולד" קיבלנו פסיפס דמויות הנושאות את נטל האבטלה כאילו היתה מחלה, בלי הבנה בסיסית לגבי הסיבות להיווצרות ה"מחלה" ובלי יכולת לעבור את סף האמפתיה, ועם התחושה ש"גם לי זה יכול לקרות".

מ"דרך גגרין", נותרנו עם שאלה גדולה: מי יחלץ אותנו מהאומללות של המאה ה-21? כל אחת מהדמויות יצגה תפיסת עולם שונה, אבל כולן נכשלו: אדי, מייצג את הניהילזם, גרי, את האנרכיזם בצורתו הילדותית, פראנק, נציג החברה היפנית, את הקפיטליזם הציני וטום הסטודנט, את הליברליזם הפשרני.

"גיבור מעמד הפועלים" החדיר בנו תקווה, בעיקר עם השיר של ג'ון לנון, "גיבור מעמד הפועלים" (Working Class Hero) שמושר בסוף ההצגה, שהרטיט נימה בלב. אבל התקווה מהולה בעצב, בגלל הידיעה שהמציאות בבאר שבע היתה הרבה פחות מוצלחת, ושינוי אמיתי לא צמח מהשביתה של נהגי מטרו דן.

חשיבותם של מחזות שכאלו היא היותם מראה לנוכח המציאות, אותה מראה שעליה דיבר המלט. אנחנו מסתכלים על ההצגות ורואים את העולם שבו אנו חיים - מזוקק, מוקצן, מעט מעוות, ובכל זאת, זוהי המציאות שלנו כפי שהיא משתקפת על בימת התיאטרון.