לעקוף את מחסום המוות
יונתן בן אפרת

ג'אליה סלימאן אל-שתייה

20 באוגוסט דמה לכל בוקר יום ראשון בשנים האחרונות. אם ג'אליה סלימאן אל-שתייה תעבור את היום הראשון בשבוע, היא תוכל לנשום לרווחה. אחרי שבת ארוכה בה היו הבנים בבית הייתה זו השעה להיפרד. בסביבות שש בבוקר הוא צילצל: השעה הייתה מוקדמת מכדי לקבל חדשות טובות. לפי תווי פניה, סאלימן אל-שתייה היא כבת חמישים. בבית החולים הישראלי בו נפגשנו העדיפה לספר על עצמה כמה שפחות, בשאר כוחותיה, ובסבלנות של אם היא המשיכה לשחזר בפני את אותו בוקר יום ראשון: זה היה הגיס שלה שהתקשר מהמחסום, וסיפר ששני בניה נפגעו פגיעות קלות. בביה"ח רפידייה בשכם היא פגשה רק בבנה הצעיר קייס (25), שכדור חדר לרגלו כשניסה לעקוף את המחסום בדרך לישראל. בנסיבות בהן נפגע, המזל כמעט היה לצידו: עדיין יכול היה לדבר בטלפון עם אחיו הגדול בורהאן (26), שהיה במרחק ראיה מהאירוע ולבקש עזרה. לגבי מה שקרה לבורהאן השמועות היו קשות, דיברו על פגיעות בכל חלקי גופו. אבל תיאוריות קונספירציה הפכו לשכיחות בעיר שכם הנצורה, בה הדמיון נושק למציאות. קייס ידע לספר לאמו רק על שיחת הטלפון שנערכה ביניהם במחסום. מאז לא שמע ולא ראה את אחיו הגדול. בכלל, מאז שהתאלמנה, בכדי לשמור על בריאותה, קייס מעדיף לשמור בסוד מאמו כל בשורה רעה. על אורח חייו בישראל אין הוא מדבר. מבחינתה הוא ישן בישראל ומבחינתו, טוב שכך היא חושבת. גם בפיסות המידע שהיא מקבלת מפועלים אחרים השוהים איתו בישראל אין די כדי ליצור תמונת מציאות שלימה.

ג'אליה סאלימן אל-שתייה השאירה את בנה הקטן בשכם, וחזרה לחפש את בנה השני בנקודת ההתחלה, מחסום חווארה. כמה שעות אחרי האירוע, וכבר לא נמצא דם בשטח. הכיבוש מנקה בזריזות את השרידים וכך גם את המצפון. חוזרים בחזרה אל הבירוקרטיה הנקיה והמילים היבשות. פלסטיני המוטל פצוע ירי במחסום הוא פוטנציאל להתלקחות. את המסע בעקבות בנה סיימה ג'אליה בבית חולים בילינסון. שם פגשה בבנה בורהאן כשהוא שרוע על מיטה ומוקף חיילים. חצי שעה נתנו לה לבלות איתו, אחר כך שלחו אותה חזרה לחווארה להוציא אישור כניסה. מאז, כבר יותר מחודש, ג'אליה היא שוהה בלתי חוקית (שב"חית) בבית החולים, ממש כמו קייס בנה הצעיר. היא ישנה על מזרון לצד בורהאן, מפחדת לשוב הביתה לכפר סאלם פן לא תוכל לחזור ולטפל בבנה. בלעדיה הוא אבוד בביה"ח, אין מי שיסדר לו את הכרית מתחת לרגל הפצועה או יעביר אותו מהכיסא למיטה, אין מי שיקח אחריות. הרי מדינת ישראל בסך הכל עושה טובה לג'אליה ובורהאן אל-שתייה.

בורהאן האני אל-שתייה

20 באוגוסט דמה לכל בוקר יום ראשון בשנים האחרונות. לקראת ארבע בבוקר יצאו האחים אל-שתייה מביתם בכפר סאלם הצמוד לשכם, לכיוון המחסום. במחסום התפצלו דרכיהם: בורהאן, נהג מונית, חיכה בתור לצאת אל המסלול הקבוע שלו, הדרך שבין שכם ליריחו וחזרה. הקו היה פופולארי מאוד עד לאינתיפאדה. מאז התמעטו הנוסעים בקו ועמם הפרנסה. לפני האינתיפאדה, מרבית הנוסעים המשיכו מיריחו לירדן. היום רוב התושבים מפחדים לצאת שמא לא יוכלו לחזור לגדה. גם יריחו כבר אינה עיר הנופש הפלסטינית שהייתה. היום היא מוקפת חומת עפר.

שלא כמו בורהאן, לקייס אין מסלול עבודה קבוע. הדרך שעליו לעבור כדי לצאת לעבוד בישראל לא מאפשרת כל שגרה מלבד שגרת המחסום. בשעות הארוכות במחסום, נדמה שמימד הזמן נעלם. רק מקרה קיצוני כמו צרור יריות שנורו בבוקר יום ראשון מצליח לעורר לחיים את השוהים בו.

בשעה מוקדמת טיפס טרנזיט על גבעה מצדו המערבי של המחסום. נהג הטרנזיט ביקש לעקוף את המכשול בדרך הארוכה לישראל. לפי התקנה החדשה של צה"ל נאסר על צעירים מתחת לגיל 25 לצאת את העיר. בטרנזיט ישבו 14 פועלים, כולם צעירים, וביניהם גם קייס. הדרך העוקפת שעל הגבעה היא במרחק יריקה מהמחסום אבל בחווארה אין חשיבות לא לזמן, לא למרחק ולא למה שנע ביניהם. בורהאן שחזה ביריות על הטרנזיט התקשר מיד אל אחיו שהיה בתוך הטרנזיט והספיק לספר לו על שנפצע. הוא יצא מהמסלול שבו חיכה לתורו ורץ לכיוון הטרנזיט המחוררת. כנראה שלחיילים בג'יפ, הפלסטיני הרץ, נראה מסוכן יותר מ-14 הצעירים הכלואים בתוך טרנזיט. אחד החיילים קרא לבוראהן לחזור למסלול, חייל אחר צעק לו שיתקרב אליו לצורך בדיקה. בורהאן עצר במקומו והרים ידיים. הוא עצר, ובתוך שבריר שנייה, ללא כל אזהרה, נפתחה עליו אש. כדורי רובה שרקו לו בין הרגליים, שבעה מתוכם פילחו את רגלו הימנית וריסקו את העצם. כדור נוסף חדר אל השוק השמאלי. בורהאן לא מתחרט שרץ אל עבר אחיו ולא מתכוון להגיש תביעה. הוא רק רוצה שישראל תחזיר לו את רגל ימין.

קייס וג'לאל

20 באוגוסט דמה לכל בוקר יום ראשון בשנים האחרונות. ג'לאל חוסם סאלים עאודה (24), החליט לצאת מוקדם בבוקר בכדי לכפר על כך שנשאר עוד לילה בבית ולא ירד לישראל במוצאי שבת, כמו שאר הפועלים. הנסיעה מדיר ח'טב למחסום קצרה ובטוחה. עשר דקות של שלווה. כמו כולם הוא חיכה בסבלנות לתורו במחסום, אולי יתמזל מזלו ובמחסום יחכה לו חייל שמאלן שייתן לו לעבור. אולי יהיה זה החייל המצפוניסט שנמצא שם רק כדי שמישהו כמוהו יוכל לוודא שהמחסום פועל כמו שצריך מבלי שהחיילים מתעמרים בתושבים. אולי המצפוניסט היה במשמרת, ואולי לא. כך או כך במחסום לא התעמרו בג'לאל, פשוט לא נתנו לא לעבור מתוקף הפקודה החדשה שאוסרת על בחורים מתחת לגיל 25 לצאת משכם ללא אישור מהמת"ק (מפקדת תיאום קישור). הסירוב במחסום יכול להיות תירוץ טוב לחזור הביתה ולהאשים את הכיבוש. אבל ג'לאל לא חיפש את מי להאשים. הוא חיפש עבודה. תשע נפשות חיכו לו בבית שיחזור ביום חמישי עם הכסף שהרוויח בישראל. על הכסף הזה נסמכה פרנסת המשפחה: אוכל, לימודים, בגדים, נסיעות, חתונה כמו זו של אחיו הגדול, שבינתיים התבטלה. כבר כמה שנים שג'לאל יורד לישראל לבד, ישן מתחת לעצים או במבנים נטושים עם עוד כמה מאות פ

ועלים, ביניהם גם קייס. זו המציאות עבור רבים מבני דיר ח'טב וכפר סאלם בהיותם פועלים לא חוקיים. הם חיים בצל הכיבוש בתקווה שלא יתפסו ויזרקו חזרה לגדה. עבור ג'לאל וקייס זה המצב הקיים וצריך להפיק ממנו את המיטב. למרות התנאים הפיסיים הבלתי נסבלים בישראל הם לפחות מרגישים בה חופשיים. שם אתה אדון לעצמך, דופק את המערכת שדופקת את משפחתך. שלא כמו במחסום, אתה חופשי לסחור בכוח עבודתך. וכל זאת בתנאי שהשגת יום עבודה.

ג'לאל וקייס העדיפו נסיעה של דקה בטרנזיט על פני עקיפה רגלית ארוכה של המחסום. הטרנזיט האחרון בתור כבר היה מלא, ואל עבר הגבעה השתרכו שני טרנזיטים מפוצצים בפועלים צעירים כמוהם, חברים שהיו פוגשים בישראל, או לפחות במחסום הבא. 70 ₪ עבור נסיעה של שתי דקות. 5 ₪ לכל פועל כפול 14: מספר הפועלים הצעירים אשר מצטופפים לתוך עשרה מושבים. עקיפת המחסום מדרך צדדית היא כסף לא רע עבור נהג הטרנזיט.

קייס עלה לטרנזיט והתיישב במקום הפנוי היחיד בחלק האחורי מימין לנהג. בהיעדר מקום, ג'לאל ישב על ברכיו. המצוקה הכלכלית בשטחים הכבושים יצרה שותפות גורל בין הפועלים הפלסטינים, כשבבסיסה עקרון מנחה אחד: לא משאירים פועלים מאחור כי לכולם יש זכות לעבוד.

הפועלים לקחו שחטה אחרונה מהסיגריה, סגרו את הדלת בטריקה והצטרפו לשרשרת הטרנזיטים שנסעה על הגבעה. בקושי עברה דקה וג'יפ של צה"ל שצפה על המתרחש מהמחסום חסם להם את הדרך. נהג הטרנזיט התבלבל והסתובב בתנועה מהירה, בתקווה לחזור לשכם ולהימלט מהזירה. מהג'יפ נורה צרור יריות והטרנזיט נעצר. ג'לאל הספיק לשמוע את היריות. כשהרגיש את חדירות הכדורים לטרנזיט, הוא הוריד את הראש אל בין רגליו ושמע את צעקות הפצועים עד שנפגע. הוא נהרג במקום מכדור בודד שחדר מהצוואר ויצא מהראש. ג'לאל חוסם סאלים עאודה, הגיבור בן הכפר דיר ח'טב, מת במחסום חווארה במלחמתו להשיג עבודה. עוד תמונה של שהיד.