ניר נאדר

צילום צבעוני. אל מול פני האנדרטה האפורה והמסיבית ניצבת חבורת ילדים. גבם אל המצלמה. מתבוננים אל האנדרטה. אחד מהם מניח יד על מצחו כדי להגן על המבט מפני השמש הקופחת. לצידם של הילדים, אישה בוגרת, כנראה מורתם, הם בודאי תלמידי כיתת בית ספר. על האנדרטה עצמה תלוי זר פרחים עגול. את הזר חוצה פס של בריסטול שחור ועליו טקסט זיכרון הכתוב בלבן. אנדרטה לזכרם של ששת הרוגי יום האדמה, סכנין, 2005. צילום של באשיר אמין. מתוך התערוכה "סיפורה של אנדרטה".

אמין בשיר, יום האדמה בסכנין, 2005

בישראל כמות האנדרטות היא מהגדולות בעולם, וכמעט כולן מייצגות את החברה היהודית במלחמותיה נגד מדינות ערב או נגד העם הפלסטיני הכבוש. האנדרטות מהללות את גבורת החברה היהודית, אל מול האיום הערבי הבא לחסלה. לאנדרטות הישראליות תפקיד פוליטי חד צדדי: המוות של צד אחד קדוש, ואילו של האחר חלק ממערך נפשע.

אחת האנדרטות הבודדות בחברה הערבית בישראל, נבנתה לזכרם של הרוגי יום האדמה ב-, 1976. על אף שאנדרטה זו נבנתה בקושי רב, תוך התנגדות ואיומי הריסה מצד ממשלת רבין הראשונה, היא מציגה אלטרנטיבה אחרת. את האנדרטה תכננו ובנו עבד עבאדי וגרשון קניספל. שלושים ואחד שנה אחרי, מחזירה האוצרת טל בן צבי את צמד האמנים אל הזכרון שלהם, בתערוכה "סיפורה של אנדרטה" המוצגת בימים אלה בגלריה של קפה יאפא.

יום האדמה הראשון נערך ב-30.3.1976, במחאה על החלטת הממשלה להפקיע 20,000 דונם באזור סכנין. המטרה: "יהוד הגליל". מנהיגי רק"ח וראשי המועצות הערביות בגליל קראו ליום של שביתה כללית והפגנות מחאה ב-30 במרץ. בחודש שקדם לשביתה ולהפגנות, ניסתה ממשלת רבין-פרס הראשונה, למנוע בכל מחיר את קיומן. העיתונות הישראלית יצרה אוירה של הפחדה מפני הצפוי. ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סכנין, עראבה ודיר חנא. במהלך ההפגנות נכנס צה"ל בנגמ"שים אל הכפרים, והתוצאה הייתה שישה הרוגים, מאות פצועים ואלפי עצורים.

בערב פתיחת התערוכה מצלמת האוצרת, טל בן צבי, את עבד עבאדי וגרשון קניספל לצד המודל של האנדרטה. "אחרי שהאנדרטה עמדה, קברתי את המודל באדמה שליד הסדנה. טל באה והוציאה את הסיפור מאלמוניותו. יזמה תערוכה סביב דבר שמנסים להשכיחו. אמרתי לה בואי נבדוק, ומתחת לאדמה מצאתי את המודל של הפסל קבור", אומר קניספל ומוסיף, "כשעבד היה מגיע באיחור לסדנה הייתי שואל אותו - אתה איחרת, ומה אנחנו נספר להיסטוריה?".

השניים, חברים אז במפלגה הקומוניסטית, נפגשו עוד בשנות השישים. עבאדי נסע ללמוד אמנות בדרזדן, שבמזרח גרמניה, וכשחזר נפגשו שוב ליצור את האנדרטה. "בשנת 76 חזרתי מדרזדן. הייתי מגויס כולי. מחפש איך ומה לעשות כדי להביא את האמנות המוזיאלית אל הרחוב, כי האוכלוסיה הערבית נטולת מוזיאונים" מספר עבאדי.

מימין, עבד עבאדי וגרשון קניספל, ברקע המודל לאנדרטה, צילום: טל בן צבי

"עבד הביא את הרעיון לעצב אנדרטה. סימן היכר לדבר הנורא שקרה בסכנין ועראבה כשאנשים מחו על כך שמנסים לשדוד מהם את שטח 9. מחאה חוקית ודמוקרטית", ממשיך לספר גרשון קניספל. "ילדים זרקו אבנים על משאית של פרחי קצונה ואלו השיבו בירי חי. אז זה היה מזעזע, היום כבר לא. אנחנו חיים במדרון תלול ואיש לא שם לב".

"עלינו ללשכתו של רבין, ראש הממשלה דאז. עמוס קינן, דן בן אמוץ, יצחק דנציגר ואנוכי. רצינו להביע את מחאתנו על הריגת אנשים ועל הפקעת האדמות. ביקשנו מימנו שיקים ועדת חקירה. רבין, הפלמחניק המחוספס השיב – תשקו לי. כך בלישכה שלו. אמרנו לו, זה יעלה לך באנדרטה. אתם תבנו ואנחנו נסלק, הוא חייך".

"הזמנתי את עבד לעבוד בסדנאות האמנות של עירית חיפה, עליהן הייתי אחראי. עבדנו במרץ רב. עיתונאי במעריב, הגיע לראש העיר וסיפר שקניספל מבצע מונומנט אש"פיסטי בסדנה העירונית. נאלצנו לסלק את העבודה משם לסדנה של עבד".

"חשבנו שהפסל יוצב בעראבה, אך ראש העיריה קיבל רגליים קרות. היה פחד גדול מהממשלה. כל פעולה לגטימית כזו כמו לשים אנדרטה לזכר מפגינים נחשבה להתגרות במדינה. לבסוף, תרבע, ראש עירית סכנין, אמר, זה יהיה אצלי. כדי למנוע אפשרות שיהרסו לנו אותה, נבחר לבסוף בית הקברות של סכנין. העבודה הפיגורטיבית היחידה בבית קברות מוסלמי".

"הבאנו את הפסל ביום שישי בבוקר. כל פועלי הבניין של הכפר השתתפו בבניה. הכפר כולו גוייס. הליקופטרים חגו מעל במהלך העבודה. אחר הצהריים העסק היה גמור".

"זה עצוב שאחרי דורות, הסכסוך הזה לא מוצא תרופה, וכל פעם נפתחים מחדש הפצעים. לכן יש חשיבות גדולה הן לאנדרטה, והן לתערוכה שמציגה אפשרות אחרת", אומר קניספל, ועבד עבאדי מסכם, "גרשון ואני, שנינו מלאומים שונים, אך אין הבדל בינינו. נחרט על האנדרטה – למען אחוות עמים. אבל לצערנו האנדרטה שלנו אינה קיימת באנציקלופדיות, בניגוד לאנדרטאות ישראליות. הרעיון הזה עדיין מחכה לפרסומו".