גליון 19, מאי 2006

מקצבאות קיום לשום מקום

5,053 אזרחים נעלמו במפתיע מרשימות הביטוח הלאומי של מקבלי הבטחת הכנסה. נתון זה עולה מדו"ח ביניים על תוכנית מהל"ב שפרסם המוסד לביטוח לאומי ב-28.5.06. לארגונים החברתיים שניסו לברר מה בדיוק עלה בגורלם של "הנעדרים", נמסר על ידי הגורמים הרשמיים: "הנושא עדיין בבדיקה, תקבלו עדכון כשיסתיימו השנתיים של הפיילוט".

אותם 5,053 שהזכרנו לעיל, מבטאים, על פי הדו"ח ירידה של 28% בשיעור מקבלי הבטחת הכנסה, וזאת בתקופה שבין יולי 2005 לינואר 2006. בכל מה שנוגע לישום המטרה המוצהרת של תוכנית מהל"ב, שילוב המובטלים בעבודה, נותרת התמונה עמומה.

מדו"ח הביטוח הלאומי עולה שהחברות המפעילות את תוכנית מהל"ב דיווחו על 8,195 השמות הנוגעות ל-6,264 משתתפים. במשרד האוצר רואים בכך הוכחה ניצחת ליתרון של התוכנית על פני שרות התעסוקה הממשלתי. האמנם? בחינה מדוקדקת של הנתונים מגלה תמונה שונה.

"השמה" אינה מלה נרדפת ל"עבודה", כפי שמעידים כותבי הדו"ח בעצמם: "הנתונים אינם כוללים מידע על מהות ההשמה, כמו, למשל, האם ההשמה יצאה לפועל, מה היקף העבודה והשכר בצידה, סוג התעסוקה ומשך ההעסקה"
(http://www.btl.gov.il/idchunim/Wisconsin1.htm).
דוגמת השמה נוסח ויסקונסין מספקת לנו זהירה מ. מערערה. זהירה, בת 43, נשלחה לעבוד בניקיון בבית חולים תל השומר. שעת היציאה לעבודה נקבעה ל-5:30 בבוקר. חברת אג'נס, מפעילת ויסקונסין בחדרה, התעלמה מהוראות התוכנית, ולא טרחה למצוא סידור הולם לילדתה הקטנה. זהירה הגיעה לעבודה עם הילדה, ונדחתה. בנתונים שהעבירה החברה לביטוח לאומי נרשמה זהירה כמי שהושמה בעבודה. על זה תקבל החברה בונוס. אם תממש את איומה ותרשום את זהירה כסרבנית, תקבל תמריץ נוסף על שלילת גמלה וחיסכון לקופת המדינה. שתי ציפורים במכה אחת.
מכיוון שחוסר השקיפות מצד החברות לא מספק לנו את האינפורמציה הנחוצה כדי לרדת לחקר האמת באשר להשמות בעבודה, נאלץ להסתפק בנתון המדויק היחיד שיש לנו - 28% שנגרעו מרשימת מקבלי הקצבאות. שליש מהם נשללה קצבתם, שליש עברו לקצבת נכות או זקנה, ושליש (פחות מ-1700 אנשים) נרשמו כמי שנשלחו לעבודה.

איננו רוצים להיות צרי עין, ולכן נתייחס גם לנתונים נדיבים בהרבה שפורסמו באתר האינטרנט של מהל"ב. שם טוענת מנהלת התוכנית, להצלחה בהשמת 3,337 אנשים (מבין אותם 6,264 שנשלחו להשמה כמצוין לעיל). הנתונים מתייחסים לתשעה חודשי פעילות, עד אפריל 2006. גם אם המספר הזה נכון, מדובר ב-19% כלל המשתתפים בתוכנית שהם בערך 17,800 משתתפים. בחישוב ממוצע יוצא שכל מרכז מארבעת המרכזים מצא עבודה ל-72 משתתפים בחודש.

האם בשביל הצלחות זעומות אלה היינו צריכים לערב את הכוח הבינלאומי? הבריטים בירושלים (חברת אמין), ההולנדים בנצרת ובחדרה (אג"ם מהל"ב ואג'נס-ישראל) והאמריקאיים באשקלון ושדרות (I.W.S פתרונות תעסוקה בישראל)? האם לתוצאות אלה התכוונה המדינה כאשר הקצתה תקציב של 68 מיליון שקלים לכל אחת מארבע החברות? רק לשם השוואה, בחודש מרץ האחרון, הצליחה עמותת מען להשים בעבודה 65 פועלי בניין וחקלאות, וזאת בלי השקעה של אגורה אחת מצד המדינה.
העמימות לגבי אחוז השמה בעבודה, לעומת הבהירות לגבי אחוז נגרעי הקצבאות (28%), חושפת מה באמת מעניין את המדינה: לא עזרה למובטלים אלא צמצום רשימת הנתמכים. הפרוייקט של ויסקונסין אינו נמדד על פי אחוז האנשים שנמצאה עבורם עבודה מתאימה ששיפרה את רמת חייהם. אמת המידה היחידה להצלחת הפרוייקט היא אחוז האנשים שקצבתם נחסכה לקופת המדינה.
בעניין זה כדאי להתייחס לפסק דין תקדימי של השופט איל אברהמי בבית הדין לעבודה (גיל חורב, אתר האינטרנט nrg, 15.6.06). השופט קובע שהתאגידים הפרטיים שזכו במכרז להפעלת הפרוייקט מצויים ב"ניגוד עניינים מובנה". זאת משום שהרווח של אותן החברות נגזר ישירות ממספר קצבאות הבטחת ההכנסה שמפסיקה המדינה לשלם למובטלים. הפירצה נעוצה בכך שהמדינה אינה מבחינה בין קצבה שנשללה ממובטל שמצא עבודה, לבין זו שנשללה ממובטל שנרשם לו סירוב עקב אי קבלת עבודה.

השופט אברהמי קובע שיש להפעיל ביקורת קפדנית יותר מאשר נהוג במקרים של ערעור על החלטות של שירות התעסוקה, מכיוון שלתאגיד הפרטי, אשר בסמכותו לרשום "סירוב" למשתתפי התכנית, אינטרס מובהק בשלילת קצבאות. פסק הדין נחשב ראשון מסוגו באכיפת הפיקוח המשפטי על פרוייקט ויסקונסין בישראל.

לא כאן, לא עכשיו

אין זה סוד שתוכנית ויסקונסין, שיושמה לראשונה בארה"ב בסוף שנות ה-90, נחלה כשלון. אבל שם לפחות היה מצב כלכלי שאיפשר את הניסוי. המשק האמריקאי עבר תהליך של צמיחה ונזקק לידיים עובדות. התוכנית נועדה להרגיל את האנשים מחדש לצאת לעבוד, לאחר תקופה ארוכה בה חיו על קצבאות. בישראל של שנת 2006, אין אפילו שמועות על צמיחה. המצב של שוק העבודה אינו מאפשר יצירה מסיבית של מקומות עבודה חדשים, דבר שהופך את תוכנית ויסקונסין לבלתי ישימה בעליל. התוצאה היחידה הצפויה היא העברת האנשים מקצבאות קיום לשום מקום.
דו"ח של המכון לדמוקרטיה, שפורסם ב-11.6 לקראת כנס קיסריה הקרוב, קובע כי ישראל היא המדינה מספר אחת בעוני מבין המדינות המערביות. 18% מכלל אוכלוסייתה הם עניים, רובם ערבים, חרדים וזקנים. הדו"ח קושר בין העוני לאבטלה, שמגיעה לפי הנתונים הרשמיים ל-10%, למשכורות הנמוכות, שהולכות ונשחקות בגלל מדיניות העסקה באמצעות קבלנים וחברות כוח אדם, ליבוא פועלים זרים, ולהיעדר השקעה בתשתיות תעסוקה מקומית.
פני המדינה להפרטה ולא להשקעת משאבים להכשרת אזרחיה, לחינוכם ולהתאמתם למשק המודרני ההיי-טקי. העבודה הזמינה היחידה, שאינה דורשת מיומנות מיוחדת, היא עבודה בשכר מינימום ומטה, ללא קביעות וללא תנאים סוציאליים. עבודה כזאת אינה מוציאה את העוסק בה ממעגל העוני, ולכן אינה מהווה תמריץ גדול ליציאה לעבודה.

המשק הישראלי המנוהל כשוק שחור, אינו מיטיב עם העובדים, קל וחומר עם המובטלים. חוסר הודאות הפך לדבר הודאי היחיד. 19 שקלים לשעת עבודה - זה התעריף שתשמע כמעט בכל מקום. חברות כוח האדם אוכלות כמעט את כל העוגה, והפירורים נשארים לקבלנים ולחאפרים שמעסיקים פועלים בתנאים לא חוקיים. משק כזה, הרווי בעובדים ובעבדים, מקומיים וזרים, אינו זקוק למשתתפי ויסקונסין, שחלקם כבר נפלטו בעבר ממעגל העבודה בשל נכות או מגבלות אחרות. בכל זאת דוחפים אותם לשם, ומעצימים את סבלם ואת עוניים.

מתארגנים נגד ויסקונסין – פרטנרים לצדק

הביקורת ההולכת ומתחזקת נגד התוכנית מכיוון ארגונים חברתיים ומפלגות פוליטיות כגון חד"ש, בל"ד, ישראל ביתנו וש"ס (אלי ישי הוא שר התמ"ת, המשרד המפקח על התוכנית), שמייצגות את ציבור הנפגעים, צפויה להחליש את הסיכוי להרחבתה, לפחות עד תום השנתיים של הפיילוט.

הואקום שנוצר כאשר המדינה הסירה את אחריותה מאותה שכבה מוחלשת, שאב לתוכו קשת רחבה של ארגונים חברתיים. ארגונים אלה עושים עבודה ראויה לציון בהגנה על המובטלים במישור המשפטי והציבורי. באופן כללי כל ארגון פועל עצמאית בזירה גיאוגרפית שונה, כמעט ללא תיאום. אולם, הסבל המשותף שמאחד את המובטלים מכל המינים והמוצאים, יוצר קונצנזוס חדש. הולכת ומתהוה דינמיקה מעניינת שמחזירה משהו מהסולידריות שאבדה לחברה הישראלית, כאשר העוני הופך לנקודת המפגש שמאחדת את המגזרים השונים של ערבים ויהודים. כדי לבדוק ממה מורכב המרקם האנושי החדש, יצאנו לפגוש חלק מהנפשות הפועלות בשטח.

להחזיר האחריות למדינה

עמותת "מחויבות" הוקמה בשנת 1998 במטרה לשלב בין שלום לצדק חברתי. "מחויבות" איחדה כוחות עם עמותת "סינגור קהילתי" כדי להקים את "עם היד על הלב", קואליציה למאבק בתוכנית ויסקונסין.
גילי רעי (33), מנכ"לית מחויבות, יושבת במשרד העמותה בירושלים. בראיון שקיימנו עמה בסוף מרץ היא מסבירה: "מטרת התוכנית היא בפירוש ליאש את האנשים ולשלול קצבאות. בעיה אחת היא הפרטת הסמכות. נתנו לחברות הפרטיות להחליט למי לשלול את הקצבה ולמי לא. בעיה שניה, היא עצם התניית הזכות לקיום אנושי בכבוד שהיא זכות יסוד. במקרה הזה ההתניה היא בהשתתפות בתוכנית אישית אותה קובעות החברות. הבעיה העיקרית", מסבירה רעי, "שהחברות מקבלות תמריץ על שלילת קצבאות, ולא על השמה בעבודה. ולכן יש כאן ניגוד אינטרסים מובהק".
בעמותת "מחויבות" אספו עדויות להשפלות ואיומים שעוברים משתתפי התוכנית, יהודים, עולים חדשים מרוסיה, וערבים, שאינם יכולים להשתלב בשוק העבודה. את הפתרון רואה גילי ב"שינוי פני שוק העבודה" - מערך משולב באחריות הממשלה, שיכלול מספר צעדים משמעותיים: אכיפת זכויות עובדים; השקעה משמעותית בתשתיות; מתן תמריצים לחברות שלא מייצאות את מפעליהן החוצה ולא מייבאות כוח אדם; נקיטת צעדים נגד אפליה בתעסוקה על בסיס גיל או לאום; אכיפת החוק הנוגע לשירותים תומכי עבודה על מנת לאפשר לנשים חד הוריות לצאת לעבוד; השקעה בתוכניות שמגדילות את פוטנציאל התעסוקה של אנשים שלא נמצאים בשוק העבודה זמן ארוך, ודאגה לתוכניות הכשרה.

כור היתוך בחדרה

הרב עדית לב (35), מרכזת את המחלקה לצדק כלכלי וחברתי בעמותת "רבנים שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם". העמותה הוקמה בשנת 1988, בימי האינתיפאדה הראשונה "כדי להשמיע את הקול היהודי האחר, לא הקול של המתנחל", כהגדרת הרב לב. העמותה מסייעת לפלסטינים בשטחים, שולחת מתנדבים כמגנים אנושיים, ומחנכת ליהדות וזכויות אדם בארץ. משם ועד לויסקונסין, הדרך הייתה טבעית. "רבנים שומרי משפט" חברו לעמותת "אלון" ול"קשת הדמוקרטית המזרחית" לפעולה נגד התוכנית באזור חדרה.
עדית לב: "הדבר החיובי היחיד באסון החברתי הקרוי ויסקונסין, שבחלק מהמובנים הוא פוגע בכולם באותה מידה - אתיופים, קווקאזים, ישראלים ותיקים וערבים. לא פשוט להכניס קווקאזים, אתיופים וערבים לחדר אחד. לשכבות שנדפקות יש נטיה להיות עוינות זו לזו. מצד שני, אם נצליח לשכנע אותם שהמלחמה היא של כולם באותה מידה, יכול לבוא מפה שינוי חברתי גדול מאוד".
לב עושה השוואה בין הנשים הקווקאזיות והנשים הערביות בנות ה-50 ומעלה, שמעולם לא יצאו לעבוד מחוץ לבית. "שני מגזרים אלה חולקים מסורת דומה", מספרת לב, "הם אנשים שאינם דוברים את השפה ואינם מכירים את התרבות המקומית. שוק העבודה הגזעני אינו רוצה לקבל אותם. המדינה שילמה לנשים אלה גמלה במשך שנים, והיום החליטה להפסיק ולשלוח אותן לעבודה, מבלי להתחשב בתרבות שלהן. כך למשל קרה לא אחת, שהחברה שלחה את האשה לעבודה לפני ששלחה את הבעל, כמחאה עזב הבעל את התוכנית יחד עם אשתו".
ללב יש בקורת נוקבת על התוכנית: "המנהלת יכולה להתחשב בכמה מהאנשים אבל מהמקום של חמלה, ולא מהמקום שזאת זכותם. אני מסכימה למנטרה של דורית נובק, ראש מנהלת מהל"ב, ש'כל עבודה מכבדת את בעליה', אך לא כולם יכולים לעבוד, ולא כולם מסוגלים לעבוד בניקיון. האמת היא שרוב המשתתפים חולים ואף נכים שאינם מסוגלים להתמודד מול המערכת ולהוכיח את דרגת הנכות שלהם, כי אין להם כסף לעורכי דין".

לב מובילה מגמה של חיבור בין "כל האנשים החלשים, שהמדינה דופקת אותם באותה צורה, והם לא מבינים שזה הפרד ומשול". זאת לא משימה פשוטה, מסבירה לב "הערבים עוברים את הקורסים שלהם בבאקה אלגרביה, והיהודים בחדרה, כשהאתיופים לחוד והרוסים לחוד. הערבי אינו דובר עברית, ומקבל יועץ שלא דובר ערבית. אך אינו יודע שהרוסי שאינו דובר עברית סובל מאותה בעיה. כל אחד חושב שהשיטה מכוונת רק נגדו".

מחנה פליטים באשקלון

באזור אשקלון פגשנו את רונית שמעוני (46) מרכזת "מענה אנושי" ואת מיכאל (מייק) פלג (59) המשתתפים בתוכנית ויסקונסין, אותה מפעילה חברת "I.W.S פתרונות תעסוקה בישראל". שמעוני בעצמה ממלאת עררים לכל המובטלים: מזרחים, רוסים ואתיופים. כ"גמול" על פעילותה היא מאבדת את קצבתה כמעט מדי חודש. לאחרונה נזרקה מדירתה השכורה משום שלא עמדה בתשלומים. באחד במאי הוציאה את המשתתפים מהכיתות להפגנה. באותו יום נעצרה, ואיבדה את קצבתה לחודש.
שמעוני ופלג נכנסו לתוכנית עם ציפיות, שהתנפצו במהרה. באשקלון מוכת האבטלה עבודה הם לא מצאו. אך שניהם עברו תהליך של שינוי, גדול מכפי שחשבו שיעברו אי פעם. שמעוני מספרת שהתוכנית הצליחה להוציא ממנה דברים שלא ידעה שקיימים אצלה: "אני רואה אנשים שאחוז גבוה מהם הם אנאלפבתיים, שלא עברו שדרוג שנים, ששוק העבודה ויתר עליהם. אתיופים שמתביישים לתבוע את המגיע להם – בשבילי זו מלחמה למען הצדק".

שמעוני מנסה להסביר מדוע האנשים לא מתקוממים נגד התוכנית: "זה כמו במחנה פליטים. למה אנשים שותקים שם? מה, אין להם נפש? הם סגורים במקום. הייתי במחנה פליטים, בפנים, ראיתי איך האנשים סגורים וזה עשה לי רע. כך עשו לנו, הכניסו אותנו לתוך מקום, ואמרו לנו אתם צריכים לחיות פה על פי ההוראות שלנו סגורים בתוך המעגל הזה. אין לצאת ממנו אלא לעבודות שרות. אנחנו כמו אסיר שצריך לפצות את הקהילה על מה שעשה. הפשע שלנו היה שקיבלנו קצבה. איך אמר ביבי - אנחנו נחסל את העוני תוך שלוש שנים. לא את העוני, אלא את העניים הוא יחסל".

תוכנית ויסקונסין עומדת היום בפני פרשת דרכים. הרחבתה תהפוך לאסון חברתי. לא מאוחר מדי לסגת מההרפתקה הזאת, כפי שמשרד החינוך חזר לשפיותו וביטל את תוכנית דברת לרפורמה בחינוך. רפורמה דרושה ללא ספק, אך הרפורמה צריכה לעשות הפרדה ברורה בין אלו הזקוקים לגימלה לבין המסוגלים לעבוד. באשר לאחרונים הממשלה צריכה ליצר בעבורם תמריצים ותשתית שתאפשר להם לחזור למעגל העבודה. מערכת תומכת המכבדת את האדם, ולא מתייחסת אליו כאל נוכל. הפרטת מערכת הרווחה והעבודה אינה מייצרת חברה מתוקנת. היא מנציחה את העוני וגם יוצרת ניכור וכעס שיתפרצו כבומרנג כנגד הממשלה והמערכת כולה.

* הכותבת היא יו"ר רשימת מפלגת דע"ם, ורכזת "ויסקונסיןwatch" שעמותת מען מפעילה למעקב אחר תוכנית ויסקונסין בחדרה, נצרת וירושלים. לצד המאבק הציבורי, מספק הפרוייקט סיוע משפטי לנפגעי התוכנית.

www.etgar.info/he/article__98/מקצבאות_קיום_לשום_מקום
21.11.2008, 18:11