פוליטי

אבודים

מאת יונתן בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש

"לא ניסוג לקווי 67, הם אינם ברי הגנה עבור ישראל". כך הצהיר אהוד אולמרט בפני הפרלמנט הבריטי בעת מסע ההשקה שלו כראש ממשלה בבירות העולם. אם אולמרט לא משחק את הפוזה של אותה "חוצפה ישראלית" ידועה ומביישת, ודבריו כנים, אזי אנחנו אבודים. אין פיתרון לסכסוך.
כאילו להגביר את המבוכה באו דבריו של גיורא איילנד, אלוף (מיל.), הראש היוצא של המועצה לביטחון לאומי, שחושב שאין פיתרון לסכסוך במסגרת גבולות 67. בראיון פרידה (מהתפקיד) לארי שביט, טוען איילנד שהמינימום שהפלסטינים צריכים כדי להקים מדינה ברת קיום, לא מגיע למקסימום שישראל יכולה לתת. ביובש צבאי חושף איילנד את הקונצנזוס שהתנחל בצמרת הממסד הישראלי: מדינה פלסטינית בגבולות 67 מעולם לא עמדה על הפרק (הארץ, 4.6.06).

את בחירות 2006 ביקשו אריאל שרון, ויורשו, אהוד אולמרט, להציג כבחירות החשובות ביותר בהיסטוריה של ישראל. הן הוגדרו כלא פחות מאשר "משאל עם" על גורלה של המדינה. הציבור נקרא לבחור בין המשך הכיבוש לבין היפרדות מהפלסטינים. אלא שהמשוואה שהוצגה היתה לקויה. סיום הכיבוש הוא דבר אחד, והיפרדות היא דבר שני, ושניהם לאו דווקא עומדים בסתירה זה לזה. ניתן להיפרד מבלי לסיים את הכיבוש. כזכור, מסע השיווק של תוכנית ההתכנסות שניהל אולמרט במהלך הבחירות הניב בסך הכל 29 מנדטים. לא בדיוק הבעת האמון הדרושה למבצע הפוליטי והצבאי הכרוך בנסיגה ובפינוי עשרות אלפי מתנחלים.

הבעיה המרכזית של אולמרט ותומכי הנסיגה החד צדדית, היא שבישום מהלך כזה ישראל לא תזכה בשום תמורה. בנסיגה מלבנון, תיאמה ישראל את הנסיגה עם האו"ם, פינתה את כל שטחה של לבנון, סיימה את מצב הכיבוש, וזכתה להכרה בינלאומית. בניגוד גמור לכך, בגדה המערבית, שבה ישראל מתכוונת לסגת בשיטת ה"עשה זאת בעצמך", היא לא תסיים את הכיבוש וגם תחריף את הסכסוך.
הגורם אותו מנסה הממסד הישראלי להעלים מהמשוואה, כל פעם על ידי גימיק אחר, הוא העם הפלסטיני. אבל העם הזה מסרב להיעלם, כפי שמעידים טילי הקסאם לאחר ההתנתקות מעזה, וכפי שמעידים 51,000 שב"חים שנמצאו בישראל מאז ינואר למרות חומת ההפרדה. יתר על כן, סרבנותה של ישראל הניבה את ההישג המפוקפק של בחירת החמאס לראשות העם הפלסטיני בבחירות דמוקרטיות.

לא במקרה, קיימת חשדנות עמוקה כלפי תכנית ההתכנסות של אולמרט. הגדה המערבית איננה עזה והתכנסות נוסח התנתקות איננה אופציה. הקונספציה שכל צעד שישראל תבצע חזרה לכיוון מערב יתקבל בברכה בבירות העולם, התגלתה כמוטעית. בביקוריו האחרונים בארה"ב, מצרים, ירדן, בריטניה וצרפת, גילה אולמרט שיש לתוכניתו מסתייגים רבים. אותם כן מעניין לשמוע מה יקרה ביום שאחרי. במיוחד חוששים מפני העתיד מנהיגי האזור. אם הגדה המערבית תהפוך לעזה, כלומר, עוני, אבטלה, יאוש, ניתוק, משטר איסלאמי, ומלחמת אזרחים, אזי תשובתם לתוכנית היא לא!

גם בבית אין התלהבות. היד המלטפת של התקשורת, זאת ששמרה על שרון מהמפץ ועד השבץ, התגלתה כעוקצנית וקנטרנית ביחסה לאולמרט. חוסר התלהבותה מתוכנית ההתכנסות, והצגתה כפרוייקט שאינו בר ביצוע, רק מעידים עד כמה היציאה מעזה, וחמור יותר קונספציית האין-פרטנר, היו שגויים. משום כך אפילו אבו מאזן שנתפש כברווז צולע, זוכה היום לתשומת לב, ואפילו פה ושם לשבחים, סביב מאבקו להשיג תמיכה במסמך האסירים.

בהיעדר קונים למתקפה המדינית של אולמרט ולמדיניותו החד צדדית, חזר רה"מ לשחק בהגנה. מפת הדרכים, שם נרדף למס שפתיים, חזרה להיות המגרש המדיני הבוצי אך הבטוח, עליו מבסס רה"מ את התקפותיו נגד הרשות הפלסטינית. בחסותה של אותה מפה וירטואלית הוא יכול לבסס קואליציה יציבה יותר גם בממשלה (מפלגת העבודה) וגם בזירה הבינלאומית, ולאלץ את ראש הרשות אבו מאזן להסלים את מלחמתו בחמאס.

לאחר שישראל יצרה את התנאים לעלייתו של החמאס, היא עסוקה היום בעיקר בניסיון לעזור לאבו מאזן לשנות את ממשלת החמאס, או לחילופין, להביא לבחירות חדשות ברשות. עבור אבו מאזן, הקהיליה הבינלאומית ומנהיגי ערב (מובארק, ועבדאללה מלך ירדן), ממשלת חמאס היא האויב העיקרי היום שיש לאלף או למגר.
אולם, בהיעדר הסדר מדיני שייטיב עם הפלסטינים, אבו מאזן אינו ממהר. ביזבוז הזמן הזה פועל לרעת ישראל. והנה פרדוקס: ישראל שבויה בידיו של עם חסר-כל. אם לא תכיר במהרה בזכותו הבסיסית להגדרה עצמית, אנחנו אבודים.