|
|
מילות מפתח: 
מאמר מערכת
ועידת השלום, שאמורה להתכנס בוושינגטון בנובמבר הקרוב, כבר זכתה לקונצנזוס חובק עולם של ציפיות נמוכות, ולאווירה פוליטית רוויית ספקנות וחשד. ממשל בוש, שיזם את הועידה, מכנה אותה ליתר ביטחון "מפגש בינלאומי". בירושלים, ריאד ורמאללה לא מדברים על שלום ולא על סיום הכיבוש. "חלון ההזדמנויות" הנוכחי, שדוחק את כולם לכיוון הבית הלבן, הוא הנתק בין פתח לחמאס. השימוש במונחים מהמילון הישן, רק מזכיר לנו כמה דלה ועניה הפוליטיקה בת זמננו.
התפיסה הישראלית-אמריקאית גורסת שיש לנצל את חולשתו של היריב כדי לכפות עליו הסכם. הייתה זו "חולשתו של אש"ף" ששימשה חלון ההזדמנויות של מפלגת העבודה, דרכו נולד הסכם אוסלו. מאז ועד היום, ממשיכות ארצות הברית וישראל באותה מדיניות קצרת רואי, שזכתה בשם המחייב תהליך השלום.
אלא שבניגוד לועידה הקודמת, הפעם, לא רק הצד הפלסטיני, אלא כל השותפים, סובלים מחולשה פוליטית משתקת. אבו מאזן, בו תולים הכל את יהבם, עדיין חבול מהפוטש שאירגן לו חמאס ברצועת עזה. ג'ורג' בוש, שממשיך להתבוסס בבוץ של עיראק, זוכה בציבור האמריקאי לחמישה אחוזי תמיכה בלבד. ואילו אהוד אולמרט, שניצל בעור שיניו מועדת החקירה לכישלון המלחמה בלבנון, עומד בפני הגשת כתב אישום בפרשת הבית בכרמיה.
משא ומתן בין פרטנרים מוחלשים, לא יכול להוליד רעיונות ברי ביצוע. בין שהם רוצים לממש הסכם שלום ובין שלא, הם בעיקר אינם מסוגלים לכך. לא פלא שבשאר אלאסד, הנשיא הסורי, מרשה לעצמו להצהיר, בנימוס בריטי שגרם לכמה ישראלים להרים גבה, שישמח להגיע לועידה אם ידונו שם על עניינים רציניים. (ראיון לרשת הטלוויזיה של הבי.בי.סי, 1.10.07).
גם סעודיה, בעלת הברית ההיסטורית של ארה"ב באזור, וגורם מפתח להצלחת הועידה, עדיין לא אישרה את השתתפותה. לדידה, היעדרות של חמאס, שנהנית מתמיכה של לפחות מחצית העם הפלסטיני, מוציאה את העוקץ מהמפגש.
רף הציפיות הנמוך והחולשה הפוליטית של שלושת השושבינים הראשיים, בוש, אולמרט ואבו מאזן, מעלים חשש אמיתי מפני אינתיפאדה חדשה, כפי שקרה לאחר כשלון פסגת קמפ דיויד בשנת 2000. אולי זו הסיבה שאולמרט ואבו מאזן לא מצליחים בינתיים להסכים על סדר יום ומטרות הועידה. עד כדי כך, שכלל לא ברור אם הועידה תוכל להתקיים במועד שנקבע לה. כרגע מדובר על הצהרת אינטרסים, מעין הסכם עקרונות מופחת, שבהמשכה יתחיל מהלך של שיחות על הסדר הקבע, באמצעות צוותי המשא ומתן שנקבעו במהלך הפגישות הדו שבועיות בין אולמרט לאבו מאזן.
על מה ידברו בשיחות הבי לטרליות? מה שברור הוא על מה לא ידברו. לא יקבע לוח זמנים מחייב, ולא תהיה חריגה ממפת הדרכים. הלאווים של ישראל מבטיחים משא ומתן עקר מתוכן. יש כאן שילוב קטלני בין המתכון הכושל של אוסלו, שהכיל כוונות כלליות לשלום ללא מגבלות זמן ומטרות מוגדרות, לבין החסמים של מפת הדרכים.
מה הם הויתורים "מרחיקי הלכת" לפלסטינים עליהם רומז אולמרט? האם הכוונה היא לדיבורים שהושמעו לאחרונה על כך שתוואי גדר ההפרדה יהפוך לגבול בין ישראל למדינה הפלסטינית? האם אלו הן ההצהרות הבלתי מחייבות על פיצוי שיוענק לפלסטינים תמורת שטחים שבלעה הגדר, באמצעות החלפת שטחים מתחום ישראל? או על כך שההתנחלויות שממערב לגדר ישארו בריבונות ישראלית, בעוד שההתנחלויות שבעומק השטח הפלסטיני יפונו.
הצרה היא, שלא רק שההצעות הישראליות רחוקות מלענות על מינימום הציפיות של הפלסטינים, אלא שאולמרט כלל אינו מסוגל לבצע אותן. אולמרט חסר את יכולת המנהיגות שהייתה לקודמו בתפקיד, אריאל שרון, שאיפשרה לו לבצע פינוי התנחלויות. ענן פרשיות השחיתות שמסתחרר סביב ראשו לצד הכישלון במלחמת לבנון, פגעו קשות באמון הציבור כלפיו. אם אולמרט ינסה ליישם תוכנית שכזאת, ספק עם ממשלתו תשרוד עד הקדנציה הבאה.
חולשתו של אבו מאזן אינה נופלת מזו של שותפו. מלחמתו בחמאס ברצועת עזה, הסתיימה בבושת פנים, כאשר אנשיו גורשו מהרצועה, והרשות הפלסטינית התפלגה לשתי ישויות פוליטיות נפרדות - אחת ברצועה והאחרת בגדה. כיצד ילחם אבו מאזן בטרור, כאשר חמאס, בניגוד לציפיות, וחרף האכזריות שמגלים אנשיו ברצועה, נתפס על ידי הפלסטינים כקורבן של ישראל?
כדי לתחזק את שלטונם, מפגינים המנהיגים החלשים חזות של עשיה ודיבורים. אנחנו שומעים קולות של משא ומתן, ורואים את הפלשים על מדשאות מוריקות, אבל אלה הם רק אותות של מצג שווא. מה שמכתיב את המדיניות הישראלית, כמו את זו האמריקאית, הם שיקולים של רווח על חשבון הרווחה של עמיהם. שיטה פוליטית וכלכלית זו היוצרת משברים חדשות לבקרים, אינה יכולה להציע פתרון אמיתי לעם הפלסטיני.
ועוד לא אמרנו דבר על החברה הישראלית שכבר "התנתקה" מהכיבוש. גדר ההפרדה, והפועלים הפלסטינים שחדלו להגיע, יוצרים מראית עין של אין כיבוש. מנגד, הצמיחה הכלכלית זועקת מכל בית קפה בבועה התל אביבית, עולם התרבות שוקק כפי שלא הייתה מעולם, ויצחק תשובה חוגג את חידושו של מלון פלאזה בניו יורק. הראש של הישראלים מרחף בעולמות אחרים, טובים יותר. על כן אין דחיפות לפתור את הבעיה הפלסטינית, שהולכת ומידרדרת, וכמו תמיד, תגמר בפיצוץ גדול. 
www.etgar.info/he/article__44/מראית_עין_של_אין_כיבוש
21.11.2008, 19:11