גליון 20, ינואר 2007

מק"י: בין מפלגת העבודה למפלגת אללה

כושר העמידה שהפגין חיזבאללה אל מול העליונות הצבאית הישראלית סחף אחריו לא רק את ההמונים בעולם הערבי והאסלאמי, אלא גם את הנהגותיהם השמאליות. לפחות בפרסומיה בשפה הערבית, מגלה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) התלהבות ניכרת מביצועי הארגון ומעניקה לו לגיטימציה מוחלטת.

מלחמה לא מתוכננת

הטענה העיקרית של מק"י לגבי מלחמת לבנון השניה, היא שמדובר ביוזמה אמריקאית-ישראלית מתוכננת, שנועדה להכשיר את הקרקע ל"מזרח תיכון חדש" תחת ההגמוניה האמריקאית. במאמר של תמר גוז'נסקי, חברת כנסת לשעבר מטעם מק"י ושותפה בכירה להנהגת המפלגה, שהתפרסם ב-22 באוגוסט ב"אל-איתיחאד", ביטאון מק"י בערבית, מובאים ציטוטים ארוכים ממאמרו של הפרשן האמריקאי סימור הירש. הירש טוען שם שהמלחמה תואמה בין ישראל לארה"ב, במסגרת הכנות למתקפה אמריקאית עתידית נגד איראן ("ניו-יורקר", 21.8.06).

באותו גיליון כותב מוחמד נפאע, חבר כנסת לשעבר ומי שכיהן שנים רבות כמזכ"ל מק"י, שהצבא הישראלי נלחם "בצורה בלתי רגילה מבחינת ההרס והפשיעה... הדבר החדש היה ההתנגדות האדירה" (אל-איתיחאד, 22.8.06). במילים אחרות, הצבא הישראלי תיפקד כראוי, אך לרוע מזלו, בפעם הראשונה בהיסטוריית הלחימה בערבים, עמד מולו אתגר קשה מדי.

הנהגת מק"י בוחרת להתעלם מהמציאות שבה הפכו המחדלים הצבאיים של ישראל, אזלת היד של הצמרת הבטחונית והפקרת העורף, למשבר פוליטי עמוק, ולדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. האמת היא שישראל כלל לא היתה מוכנה למלחמה בלבנון. כל משאביה היו מגויסים למלחמה נגד חמאס והפלסטינים, ולא נגד חיזבאללה.

לאחר המלחמה הודה גם מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, שלא היה חוטף את החיילים אילו היה יודע שתפרוץ מלחמה (ראיון בטלוויזיה הלבנונית NTV, 27.8.06). בכך הוא מאשר למעשה, שפעולת החטיפה היתה פרובוקציה, שגררה את ישראל להכריז מלחמה.

שני הצדדים הופתעו מהמלחמה. לאור זאת לא נותר לנו אלא להגדיר את המלחמה האחרונה כמלחמה הרסנית ומיותרת, תוצאה של תגובה לא פרופורציונית של ישראל, להרפתקה בלתי מחושבת של חיזבאללה.

עידן דו קוטבי חדש?

חמישה ימים לאחר פרוץ הקרבות, כתב אחמד סעד, העורך הראשי של אל-איתיחאד, כי פעולת חיזבאללה היוותה תירוץ כדי להגשים בדרכי מלחמה תוכנית פוליטית לכינון משטר לבנוני פרו-אמריקאי ופרו-ישראלי, אותה הם יחלו להגשים באמצעות החלטת האו"ם 1559. "מה שרוחשי המזימות הלבנוניים ואדוניהם האמריקאיים והישראליים נכשלו בהגשמתו בדרכי שלום, מקווים היום להגשימו בדרכי מלחמה אותה מנהלת ישראל בברוטליות נגד לבנון" (אל איתיחאד, 18.7.06).

סעד רואה את השיקולים של צד אחד, אך מתעלם מכך שגם הצד השני פעל מתוך מניעים פוליטיים. המטרה היתה לשפר את מעמדו הפוליטי של הארגון על ידי פעולה צבאית ראוותנית, שתשמר את סיבת קיומו ככוח מזויין, ותביא לשינוי במאזני הכוחות הפנימיים שהתערערו מבחינתו בעקבות נסיגת סוריה מלבנון וניצחון האופוזיציה בבחירות האחרונות בלבנון ב-2005.

סעד מתעלם מן העובדות ומגבש תיאוריה משלו: "הולכת ומתבהרת התמונה לפיה מתחולל קיטוב חדש: מצד אחד ברית אסטרטגית אמריקאית-ישראלית, אשר משתמשת בכוחניות צבאית על מנת להשיג הגמוניה באזור ולהכפיף את המשטרים והעמים לאינטרסים שלה... ומנגד, עומדים תנועות ההתנגדות, הכוחות המתקדמים באזור, והמשטר הסורי כולל תנועות ההתנגדות הפלסטינית והלבנונית".

לא ברור על איזה בסיס ממיין סעד את "הטובים " ו"הרעים". האם שכח שארגון חיזבאללה שותף לממשלה הלבנונית הנוכחית הפרו-אמריקאית? וגם, כיצד הוא קובע שמי שמתנגד לארה"ב הוא בהכרח מתקדם?

מוחמד נפאע מספק את ההסבר. "מי שהוא ידיד של ארה"ב אינו יכול להיות מתקדם", הוא כותב "ואילו משטרים, מפלגות, כוחות וארגונים, שארה"ב קבעה אותם כאויב, חייבים לזכות בסולידריות, משום שהסכנה הגדולה ביותר (ההדגשה שלי – א.א.) היא ארה"ב. דבר זה נכון לגבי חיזבאללה, איראן, סוריה, חמאס, ונצואלה ואחרים" (אתר חד"ש בערבית, 23.8.06).

יום קודם לכן, קבע נפאע בצורה נחרצת: "הגיעה העת לעשות כדברי לנין, שהעדיף את הפאשה המגן על עצמאות ארצו, מאשר את הפועל שמייצר נשק לצרכי מלחמה אמפריאליסטית. הגיעה העת לבחון מחדש את העובדה שישנם כוחות פונדמנטליסטיים דתיים, אשר נאבקים במתקפות הכוחניות ובכיבוש, והם יותר הגונים מכל השמאל המזויף אשר תמך במלחמה... המשימה העיקרית היום היא לרסן את המתקפה האמריקאית-ישראלית על העולם והאזור. זה בהכרח משרת את המאבק המעמדי" (אל-איתיחאד, 22.8.06).

יש משהו מסולף ואף מסוכן באימוץ המשוואה "האויב של האויב שלי, הוא חבר שלי". לפי תיאוריה זאת היינו צריכים לתמוך גם בבן לאדן שנלחם בארה"ב. די להיזכר בחאג' אמין אל חוסייני, המופתי של פלסטין ב-48, שתמך בגרמניה הנאצית וראה בה בן ברית במאבק לשחרור ארצו מעול הבריטים ושותפיהם הציונים.

המשטר האיראני רחוק מלהיות גורם מתקדם כפי שמנסה נפאע לתארו. הוא שואף להרחיב את השפעתו, על חשבון העולם הערבי. הוא מטפח את חיזבאללה כגורם שאמור לקדם את האינטרסים האזוריים של איראן. צעד חשוב בכיוון הזה היה התפקיד ששיחקה איראן בהפלת משטרו של סדאם חוסיין, ובעלייתו של משטר שיעי פרו-אמריקאי ופרו-איראני בבגדאד.

נראה שדוברי מק"י גם לא בדקו מה דעתה של המפלגה הקומוניסטית האיראנית – הטודה, האסורה באיראן. במסמך שפירסם הועד המרכזי של הטודה בדצמבר 2005, מוגדר משטרו של אחמדינג'אד כמשטר שמרני, אפל וריאקציוני הגובל בפשיזם. משטר שניצל את העוני והיאוש כדי לזכות בבחירות, ואחר כך במקום להילחם בבעיות החברתיות, בחר להסית את ההמונים נגד ישראל ואמריקה.

ומה עם המשטר הסורי, האם הוא באמת מתקדם? האם הוא מעניק יותר חופש ביטוי, שיגשוג כלכלי, ופחות שחיתות שלטונית מיתר המשטרים הערביים? האם שכחנו שסוריה השתתפה במלחמה הראשונה נגד עיראק (1990-1991), ופעלה באותו מחנה עם האמריקאים והמשטרים הערביים "המתונים-הבוגדים" כפי שסעד מכנה אותם? מק"י עצמה עמדה באותה תקופה נגד סוריה ועם המשטר העיראקי והפלסטיני. אמנם סוריה טרם חתמה על הסכם שלום עם ישראל, אך היא שואפת לכך, אם ישראל רק תאפשר לה. מעניין מה תהיה עמדתה של מק"י אחרי שסוריה תחתום על הסכם, ותחסה תחת המטריה האמריקאית כדי להציל את המשטר שלה?

ובאשר לתנועות הפונדמנטליסטיות שמוחמד נפאע קורא לנו "לבחון מחדש את עמדתנו ביחס אליהן", ולאמץ אותן כבנות ברית במאבק המעמדי. האם שכחנו שהן פעלו עם ארה"ב נגד בריה"מ באפגניסטן בשנות השמונים, ולאחר מכן במזרח אירופה ואסיה? אמנם הברית בין ארה"ב ותנועות אלה התנפצה כפי שנוכחנו בארועי ה-11 בספטמבר 2001, אולם ברית זאת היא אסטרטגית וכמעט אוטומטית, כאשר מדובר באויב המשותף, הלא הוא הקומוניזם וכוחות השמאל המתקדמים.

התנועות האיסלאמיות הפונדמנטליסטיות המיוצגות היום על ידי חיזבאללה (השיעי) וחמאס (הסוני), מובילות קו קיצוני, מציגות את הסיכסוכים כמלחמות דת ותרבות, מובילות לבידוד ארצותיהם וגורמות לפילוג עמוק בעולם הערבי. באיראן, בלבנון ואפילו בשטחים הפלסטיניים, ישנו מעמד בינוני, שמסרב לקבל את משטר ההלכה כדרך חיים. נכון שמעמד זה מקורב לארה"ב ואינו קשוב למאווי העם. אולם, גם אם מעמד זה אינו ראוי לתמיכתנו, אין זה אומר שעלינו לקפוץ לתמיכה במחנה הפונדמנטליסטי הנגדי.

מק"י נגררת אחרי ההמונים

בהיעדר אג'נדה משלה, נגררה מק"י לתמיכה באג'נדות זרות. הקריאה של נפאע להחרים את השמאל הישראלי הציוני ואת מדינות המערב שתמכו בצד הישראלי במלחמה, מאיימת לבודד את המפלגה ואת הציבור אותו היא מייצגת. אין לנו עניין לנקות מאשמה את השמאל הציוני שתמך במלחמה. יחד עם זאת, ברור שתמיכת מק"י בחיזבאללה לא סייעה לקרב את החוגים השפויים בחברה הישראלית לעמדה הגיונית, אלא דחפה אותם לזרועות הימין.

כמו כן, לא ברורה המשמעות הפרקטית של קריאת נפאע להחרמת השמאל והחלפתו בתנועות הפונדמנטליסטיות. האם כוונתו שמק"י עומדת להשתלב בכוחות המזוינים של תנועת ההתנגדות? האם היא תפרוש מהקואליציות ההסתדרותיות או העירונית שלה עם מפלגת העבודה של עמיר פרץ, או "שר המלחמה" כפי שהיא מכנה אותו?

כברת דרך ארוכה עשתה מק"י מאז תמכה במזרח התיכון החדש, שהיום היא מתנגדת לו בחרוף נפש. בשנת 1993 היא היוותה גוש חוסם שהעניק את ברכת הדרך להסכם אוסלו ותמך בממשלת העבודה בראשות רבין.

הנוסחה העכשווית של תמיכה בנסראללה בטענה שארה"ב היא "הסכנה הגדולה ביותר", היא גלגול פתטי של נוסחת "הרע במיעוטו" המוכרת לנו משנות התשעים. אז קראה מק"י לציבור הערבי לתמוך במועמדי מפלגת העבודה, שמעון פרס (בבחירות 96), ואהוד ברק (בבחירות 99), בטענה שנתניהו ("רק לא ביבי") הוא "הסכנה הגדולה ביותר".

שינוי עמדה של מפלגה פוליטית הוא דבר לגיטימי. אבל לא נראה שמק"י ערכה חשבון נפש ביחס לעמדותיה הקודמות, אודות הסכמי אוסלו ומפלגת העבודה. מצב זה משקף אובדן פרספקטיבה וזהות פוליטית. מק"י ויתרה על ההנהגה ובחרה בהיסחפות פופוליסטית אחר מצב הרוח השורר ברחוב הערבי, קהל מצביעיה העיקרי.

www.etgar.info/he/article__42/מקי_בין_מפלגת_העבודה_למפלגת_אללה
20.08.2008, 21:08