גליון 21, מרץ 2007

מספרות את הסיפור מחדש

כבר למעלה משנה, נפגשת פעם בשבוע קבוצת נשים מכפר קרע לסדנאות העצמה במרכז מען בכפר. השתתפותן בפגישות כלל אינה מובנת מאליה. מרבית הנשים מגיעות אחרי יום עבודה שכולל בין שש לשמונה שעות של קטיף, גיזום או אריזה. זוהי עבודה פיזית מפרכת בחקלאות, שאחריה מגיעים עבודות הבית ההכרחיות, הטיפול בילדים, והבישול. עד שמתחילות הפגישות בשש בערב הן סחוטות. מדי שבוע הן נלחמות עם עצמן, ל"צאת או לא לצאת", ובכל זאת מגיעות, כמו שעון. אחת אחת הן נכנסות, נשים בשנות השלושים והארבעים לחייהן, לבושות חגיגית (למעט אישה אחת, כולן עוטות כיסוי ראש). זה היום שלו חיכו כל השבוע.

הסביבה השמרנית לא מפרגנת להן. בראש ובראשונה בשל עצם היציאה לעבודה, מה גם שאין מדובר במקצוע "מכובד" כמו הוראה או פקידות, אלא בעבודת כפיים פשוטה. בחברה שבה האישה אמורה רק לתת, לא לבקש דבר, קשה להסביר מאין הן מוצאות את הכח לקחת שעתיים בשבוע רק לעצמן, באופן קבוע, וכיצד הן מצליחות להרגיל את המשפחה והשכנות, שהשעתיים האלה שייכות להן בזכות. על כך אומרת אמנה, מהותיקות: "אני מרגישה שמרכז מען הוא בשבילי כמו תחנת דלק. אני מגיעה מרוקנת, ממלאת בנזין, וכך יש לי כח להמשיך".

אחרי למעלה משנה של שילוב הנשים בעבודה ובפעילות העצמה, פגשנו מספר נשים שבאו לענות על השאלה איך הן רואות את חוגי ההעצמה, מה היו ציפיותיהן, ואילו שינויים התחוללו בחייהן עקב ההשתתפות. הנשים שעמן שוחחתי שייכות לקבוצה ותיקה, שכבר עברה כשמונה חודשים של מפגשי העצמה אישית וקבוצתית עם המנחות דניס אסעד וסאמיה שרקאווי. היום הן לוקחות חלק בסדנא הנקראת "לכל אישה סיפור" בהנחיית דניס אסעד, מומחית לספרי ילדים ומספרת סיפורים. במהלך הסדנא אוספות הנשים סיפורים עממיים, ולומדות לזכור אותם ולספרם בפני קהל. בסופו של התהליך הן תוצאנה חוברת עם הסיפורים, שתעוטר על ידן, ותופץ בכפר.

הנשים גם לומדות לנתח את המסרים החבויים בסיפורים, ואלו פעמים רבות דווקא עומדים בסתירה לרוח ההעצמה שהתוכנית מנסה להנחיל. המנחה מסבה את תשומת לבן, בעדינות, לדרך שבה סיפורי העם משתתפים בהנצחת התפקידים המסורתיים של האישה.

השיחה קולחת כמעט ללא הכוונה. כשאני שואלת את אמנה כיצד הגיבה משפחתה ליציאתה לעבודה היא עונה: "תמיד רציתי לעבוד, בלי קשר למצב הכלכלי. להיות בבית זה שיעמום ובידוד, הרגשתי שאני לא מייצרת כלום. אבל משפחתו של בעלי רואה באישה עובדת בושה לגבר ולמשפחה כולה. רק המצב הכלכלי הקשה שלנו “הציל אותי”, ואיפשר לי לצאת לעבוד. אפילו הילדים לחצו עלי להישאר בבית. בסוף אמרתי להם – אתם רוצים להסתפק בתקציב של 3500 שקל? ומה עם החוגים, המחשב, הטיול השנתי? הם הבינו שאין ברירה".

לאחר מחשבה היא מוסיפה: "לדעתי העבודה מעלה את ערכה של האשה, מלמדת אותה לארגן את זמנה, ואת חייה. החברה מדכאת את האישה, ואנחנו במען, מעלים אותה למעלה". אני מופתעת מהאמירה "החברה מדכאת את האישה", ושואלת אם כולן מסכימות. הן מהנהנות בראשן, וג'אליה אומרת: "זה מובן מאליו שהאישה מדוכאת".

ג'אליה נזכרת באחת הפעילויות שקיימו בשנה שעברה. הן החליטו לצאת ביחד לבית הקפה הממוקם בכניסה לכפר, ולנהל שם את המפגש. היוזמה הזאת לא עברה בלי ויכוח סוער בקבוצה. נשאלה השאלה האם ראוי לנשים לצאת לבדן לבילוי בבית קפה, ללא בעליהן. בסופו של דבר כולן, למעט אחת, החליטו שאין רע ביוזמה. אבל על פי סיפורה של ג'אליה לא כך חשבו כמה בחורים ש"ניגשו אלינו וחשבו שזה לא בסדר שקבוצת נשים תשב ותשתה קפה בלי לווי גברים. אני גם זוכרת שכאשר נהגתי במכונית לבדי בתוך אום אל-פחם, היה איזה נהג שעצר את המכונית, והתחיל לשאול אותי למה אני נוהגת לבד, כאילו ביצעתי פשע".

ואז היא מפתיעה באמירה שקטה: "בעלי לא עבד, והרגשתי שהוא חי על חשבוני, אז אמרתי לו בתקיפות, אבל ללא צעקות, וזה דבר שלמדתי בסדנא שלנו, 'אם לא תצא לעבוד, גם אני אשב לי בבית'. זה עשה את שלו".

העובדה שלרובן אין השכלה גבוהה שיחקה תפקיד מאוד משמעותי באופן שבו הנשים תפשו את עצמן, אבל לא עוד. רובן רצו להמשיך ללמוד, אבל המצב הכלכלי לא איפשר זאת. מסבירה אמנה: "הייתי חסרת בטחון ומאוכזבת מהחיים. חשבתי שהעובדה שלא סיימתי תואר הרסה לי את הסיכוי להתקדם, ולעשות משהו בעל משמעות. היום אני יודעת שאפשר לעשות הרבה גם בלי תואר".

בות'יינה מוסיפה: "לא פעם כאשר שמעתי אישה אומרת, 'הבן שלי לומד הנדסה', הייתי שותקת. אני פועלת חקלאית, והילדים שלי לא משכילים. היום הפסקתי להתבייש, אני גאה במה שאני. גם לפועל יש ערך, לא רק לבעלי תארים".

מסבירה ג'אליה: "אנחנו מרגישות שאנחנו מקבלות פה השכלה, ונפתח בפנינו עולם. למשל, כל שיעור נפתח ברבע שעה של יוגה. זה היה לנו חדש. גם לספר סיפור לא ידעתי. הייתי קוראת סיפור מהספר בלי להוסיף מלה משלי. אבל כשאני לומדת לספר סיפור בעל פה זה הופך אותי למישהי, מעין שחקנית, ואני גם נהנית יותר. בנוסף, אם אני יכולה לספר סיפור מול קבוצה קטנה, אוכל לדבר גם מול קהל גדול".

ויש גם זווית 'כלכלית', כפי שמוסיפה הודא: "לעשות עבודות בית כל החיים זה לא מספיק. אני מרגישה שהשכלתי, שיש לי ערך. התחלתי לאסוף סיפורים עממיים מהשכנים, מבני המשפחה, ואספתי המון סיפורים. ראיתי בטלוויזיה מספר סיפורים שמקבל אלף שקל לסיפור...".

אמנה מסכמת את הנקודה: "למדנו להתקרב אל עצמנו. הסיפור האישי של כל אחת מאתנו מבטא מהלך של חיים שלמים. אין צורך לשווק את הסיפור שלנו, או לזייף אותו, יש לו ערך בפני עצמו. אנחנו פועלות, ואף אחד לא העריך אותנו קודם. במען אנחנו פוגשות אנשים שהחיים שלנו חשובים להם. קודם לא היו לנו זכויות, עכשיו כל זה השתנה".

דליה נוגעת בנקודה שרבות מדברות עליה: "פעם חשבתי שהבעיות שלי הכי קשות, ריחמתי על עצמי. אבל כשאני שומעת את הבעיות של נשים אחרות, אני מקבלת פרופורציות אחרות בחיים. החברות בקבוצה נותנות לי הרבה כח. למדתי גם איך לתקשר בצורה שונה עם הילדים שלי. אני מתייחסת אליהם בכבוד, ומבינה יותר את הצרכים שלהם. מאוד התקרבתי אליהם".

בות'יינה מסבירה כיצד אמנות הסיפור העממי לימדה אותה להעמיק את הקשר עם אנשים. "במקום להסתפק ב'מה נשמע', אפשר לפתוח בשיחה יותר משמעותית. אני מספרת לבעלי את מה שלמדנו, ומבקשת ממנו שיספר לי סיפורים ששמע מאמו כשהיה קטן. חבל שהוא לא זוכר כלום. לימדתי אותו גם תרגילי יוגה".

האם הבעלים מרגישים מאויימים מהפגישות, ומהתובנות החדשות שנשותיהן רכשו? לאו דווקא מסבירה ג'אליה, "אני מספרת לבעלי את כל מה שלמדתי במרכז. למשל סיפרתי לו את הסיפור על מחד'וב, שיצא לחפש את מזלו בעולם. אבל, מרוב שהיה מרוכז רק בעצמו, ולא היה מוכן לעזור לאחרים, הוא החמיץ הזדמנות לאהבה שנקרתה בדרכו, למציאת אוצר, ולבסוף איבד גם את חייו. והוא סיפר לי אותו בגירסה אחרת. הוא מעודד אותי לבוא לפגישות, ואומר לי, הלוואי שיכולתי לבוא אתך, ללמוד סיפורים, ולהשתתף בטיולים".

אמנה חושפת עוד נקודה אישית כואבת: "מדניס למדתי שהחיים שלנו לא צריכים להיגמר אם יש לילד שלנו בעיה שאנחנו לא יודעות לפתור. פעם הייתי יותר קשה עם עצמי, והיום למדתי לחיות את החיים שלי בלי רגשי אשמה. הנשים נותנות לי המון תובנות חדשות, ודניס מעניקה לי קודם כל שמחת חיים ותחושה של כיף. היא גם החזירה לי את האמון ביצירת קשר עם אנשים".

הנשים של מען הפכו להיות הגרעין הקשה של פעילות העמותה בכפר קרע. אחת לחודש הן לוקחות אחריות על ארגון ארוע ציבורי גדול בכפר ועל הזמנת הקהל, והן לא מחסירות שום פעילות של מען, בכפר או מחוצה לו.

לאחר שנה של מפגשים עולה השאלה, מה הלאה? ניכר שאמנה, אחת הנשים המרכזיות בקבוצה מקדישה מחשבה לעניין. "רק כאשר התנועה שלנו תגדל ותתרחב, נוכל להרגיש את הכוח שלנו. נוכל להקים ועדת נשים עם נציגות מכל קבוצה, ולקיים מפגשים ארציים. בינתיים, וכדי שזה יתממש אנחנו צריכות לעשות ביקורי בית אצל נשים חדשות, ולהזמין אותן להתחיל לעבוד, להתאגד במען, להשתתף בסדנאות, ולסייע בהדרכתן. אנחנו יכולות למשל להיכנס לבתי ספר, להציע סיוע בהתנדבות. אנחנו יכולות להביא תועלת רבה".

המנחה דניס אסעד מרגישה גם היא את השינויים העוברים על הקבוצה. "השינוי הוא איטי, אבל הוא קורה. יש נשים שהתביישו לדבר, ופה הן למדו לדבר, וקיבלו בטחון עצמי. הן למדנו להקשיב, לכבד את דעתו של האחר, לבוא בזמן, לערוך דיון מסודר. הנשים מאוד בולטות כקבוצה הומוגנית, וניכר שהן תומכות זו בזו".

סמיה שרקאווי מצידה מבחינה בשפה חדשה הנרכשת אצל הנשים. הן מתחילות לומר 'לפי דעתי', אני חושבת ש...', ההתייחסות של האישה הערביה אל עצמה, אל דעותיה אינה מובנת מאליה, משום שמלמדים אותה להסתגר בביתה ולעסוק רק בענייני משפחתה. כאן, במרכז מען, הן מתחילות לדבר כקבוצה ולהשתמש במושג 'אנחנו'." לדעת שרקאווי, במען ההתגבשות מתרחשת יותר מהר מאשר בקבוצות נשים אחרות שאותן היא מנחה, "כי הן עובדות ביחד ושותפות לפעילויות אחרות של העמותה. מה שבולט הוא שבמען הן פוגשות צוות של פעילים שמעריך אותן. זה פועל כמו כישוף".

אך שרקאווי מצביעה גם על כך שהבעיות של הנשים אינן נפרדות מהבעיות של כלל החברה הערבית, העוברת נסיגה כללית. "כדי שיחול שינוי אמיתי צריך לעשות העצמה גם לגברים וגם לנשים. נקודת התורפה של נשים היא הראיה שהן שוות פחות מהגברים", היא אומרת. "כל אדם שחושב שהוא פחות ממישהו אחר סובל מהבעיה, וניתן לומר שכלל החברה הערבית בישראל סובלת מהתדמית הירודה של עצמה".

בינתיים, הנוסחה של מען, המשלבת השמת נשים בעבודה, בתנאים הוגנים, עם פעילות העצמה אישית וחברתית, מצליחה להוות דוגמא. בעקבות קבוצת הנשים הראשונה, נפתחה בנובמבר האחרון בכפר קרע עוד סדנת העצמה, ובימים אלו ממש עומדות להפתח עוד שלוש סדנאות: לפועלות צעירות בכפר קרע, לפועלות בכפר באקה אל ג'רביה, ובכפר מנדא.

שרקאווי מסבירה מדוע יש צורך בהרבה סבלנות: "הנשים שבויות במלכודת התרבות הסובבת אותן. הן רואות במרכז מען דברים חדשים, אבל זה לא קל לשנות את חייהן מחוץ למרכז. מצד שני, אין ספק שהן הופכות לגורם של שינוי חברתי הדרגתי, בעצם הדוגמא שהן נותנות".

www.etgar.info/he/article__32/מספרות_את_הסיפור_מחדש
21.11.2008, 17:11