גליון 21, מרץ 2007

הפרילאנסרים:
מאבק מחודש על הזכות להיות עובד

המאבק של עובדי הטלוויזיה החינוכית (טח"י), המכונים בטעות מכוונת "פרילאנסרים", חושף רק את קצה הקרחון של צורות ההעסקה הפוגעניות בישראל. כמעט בכל תחום של תעסוקה נחשפים העובדים לניצול. עובדי עמותות חינוכיות, עובדי תיאטראות, אמנים, מרצים זוטרים, אחיות ופועלי ניקיון - כולם נטחנים על ידי השיטה החדשה: להעסיק, מבלי לקחת אחריות על זכויות העובד. בשפת ההפרטה קוראים לזה "הגמשת שוק העבודה". בעברית פשוטה - גמישות עבור המעסיקים, חוסר זכויות וכוח ארגון עבור העובדים.

הגמישות הזו הושגה רק לאחר שכמו שאר הכלכלה, גם שוק העבודה עבר שינויים דרמטיים ברוח ההפרטה. השינויים הללו ריסקו את העבודה המאורגנת, ושחקו לחלוטין את מצבו של העובד. חוזים אישיים, העסקה דרך קבלנים או חברות כוח אדם - כך נראה שוק העבודה כיום. למעשה המצב בפועל היום הוא שהמעסיקים שואפים שכל עובד יהיה פרילאנס; אינדיבידואל שגורלו נתון בידיהם. יוצאים מכלל זה הם העובדים שעדיין מאוגדים בהסתדרות, ששומרים על כוחם בבועה המנותקת מרוב העובדים במשק.

הפרילאנס החדש

הפרילאנס עליו אנו מדברים אינו הפרילאנס הקלאסי, המכונה גם משתתף חופשי - זה שמקיים מעין עסק עצמאי זעיר, באמצעותו הוא נותן שירותים אם מתוך משרד משלו (למשל גרפיקאי עצמאי) או כשהוא מבקר בעסקים אחרים (למשל טכנאי מחשבים עצמאי). הפרילאנס שלנו הוא עובד על בסיס קבוע ויומי, שהיחס כלפיו הוא כאל "פרילאנס קבוע". למעשה מדובר בשכירים נטולי זכויות, שהמעסיק משלם עבורם ביטוח לאומי ומס בריאות בלבד. זה דפוס העסקה לא תקין, שמאפשר למעסיקים לאחוז במקל בשני קצותיו: מצד אחד הם מקבלים עובד צעיר וחרוץ במשרה מלאה, שמגיע יום-יום למקום עבודתו וחש שהוא מחויב לו באופן בלעדי; מצד שני לא נקשרים בינו לבין מעסיקיו יחסי עובד-מעביד – מצב שמאפשר למעסיקים לחסוך בעלויות.

ברשימה שפירסמה באתר "נענע" לאחר שפוטרה מהטלוויזיה החינוכית, חשפה איילת גלעדי את השקר שמאחורי הכינוי "פרילאנס": "הגעתי לטלוויזיה החינוכית לפני שנתיים, תפקידי היה עוזרת במאי ותחקירנית", כתבה גלעדי. "כמובן שלא שילמו לי על כפל התפקידים. בראיון העבודה נאמר לי שאהיה תחקירנית. את הג'וב השני שלי הכניסו בדלת האחורית. בחוזה שעליו חתמתי הובהר לי כי אני מועסקת כפרילאנס, כלומר אין ביני ובין המעביד שלי יחסי עובד-מעביד. ביומי השני לעבודה קיבלתי כרטיס. נאמר לי להחתים אותו בהגיעי לעבודה וביציאתי ממנה. שאלתי את הבוסית הישירה שלי – 'אם אני פרילאנס, לשם מה לי כרטיס?' התשובה שלה הייתה – 'כדי שיראו שאת קיימת.' באותו היום גם הובהר לי כי אני חייבת להגיע לבניין הטלוויזיה כל יום. בסוף החודש בדקו את מספר השעות שנרשמו בכרטיס הנוכחות, ובהתאם לכך נקבע שכרי. פתאום התברר לי שהטלוויזיה דורשת ממני את אותן החובות שהיא דורשת מעובדיה הקבועים. אבל לתת לי את אותן הזכויות המגיעות לעובדים הקבועים, זה לא".

ראשיתו של הפרילאנס

החל משנות התשעים, עם תחילת ההפרטה, נוספה לתקשורת הישראלית כמות אדירה של ערוצי טלוויזיה, תחנות רדיו ואתרי אינטרנט. העסקת העובדים היתה באמצעות חוזים אישיים והם הוגדרו כנותני שירות, פרילאנסרים. אחת המשמעויות של צורת העסקה זו היתה ניטרול זכות ההתארגנות. ה"טאלנטים", כוכבי הטלוויזיה והמדיה, היו הראשונים שהתפתו. החוזים שלהם היו מספיק שמנים בשביל שיחשבו רק על עצמם. בעקבותיהם נאלצו לחתום כל היתר. המחשבה האינדיבידואלית אמרה – אני כישרון ואני אתקדם, ההסדרים הקיבוציים רק מגבילים את ההתפתחות האישית שלי. כל היתר היסטוריה.

מעוז דגני, עורך משנה של המגזין "כביש 40", טוען כי הדרך של מעסיקים בענף העיתונות לשבור את כוח הארגון של העובדים, היתה לקנות בכסף טוב את קבוצת העיתונאים הבכירה על חשבון עובדי הדפוס; כמו במקרה של ידיעות אחרונות בשנת 2000. הראשונים לא ראו את האינטרס המשותף, בידלו את עצמם מעובדי הכפיים, וכך כרו את הקבר של עצמם. עיתונאים צעירים שמגיעים היום למערכות הם חסרי זכויות. מדיניות ההפרד ומשול הצליחה.

האמת שמאחורי השיטה מתבררת היום, כאשר מיעוט של כישרונות אכן נהנה מהחוזים האישיים, אך הרוב יצא נפסד. גם הטלוויזיה החינוכית, מוסד ממשלתי שעדיין יש בו קבוצת עובדים מאוגדת, נהנתה מהפקר שוק העבודה. העובדים בכל המקומות האלה גילו כי הם אינם עובדים בעלי זכויות: אין להם ועד שיתמוך בהם, אין להם חגים או ימי מחלה ואף לא חופשה שנתית. לאחר כמה שנים שבהן תרמו את עבודתם היצרנית, הם נאלצים להתחיל הכל מחדש. אין להם קביעות, אין להם מקום עבודה, ובעיקר אין להם פנסיה. כפי שמתארת איילת גלעדי:

"מדוע כל כך קל להפר את החוקים במדינת ישראל? מדוע כל כך קשה למצוא מקום עבודה במדינת ישראל? מה אמורה לעשות אישה צעירה כמוני, שרוצה להתקדם בחיים, אם היום כמעט בכל מקום עבודה אלו הם תנאי ההעסקה? האם אתם מודעים לעובדה שבכל יום נוסף אדם חדש למעגל העוני רק בגלל שלא קיבל פנסיה? היום יש לו כסף, אבל בעוד 20 שנה הוא ימצא את עצמו מובטל, ללא פרנסה וללא יכולת להתקיים. היום קשה למצוא מקומות עבודה שלוקחים אחריות על העובדים שלהם ומוכנים לספק להם ביטחון כלכלי לעתיד. האם כל שנתיים אני אצטרך לחפש מקום עבודה חדש, כי לא רוצים לתת לי קביעות? המעגל הנורא הזה צריך להיפסק!".

החוזה החדש בטח"י – הכשרת השרץ

המאבק הציבורי שניהלה עמותת מען במהלך הקיץ האחרון (ראו "אתגר" 19), הוביל את הטלוויזיה החינוכית לקבע את צורת העסקת הפרילאנסרים. בימים אלה עוסקים בחינוכית בניסוח חוזים חדשים, שיעגנו את המעמד הארעי של העובדים כפרילאנסרים – וזאת למרות היותם עובדים מן המניין (כפי שקבע מספר פעמים גם בית הדין לעבודה), המחתימים כרטיס יום-יום, שחלקם עובד במקום מזה שנים. הטח"י ניסתה ללחוץ על העובדים לחתום עד ל-1 בינואר 2007 על ההסכם, שקובע שהעובדים לא יועסקו למשך יותר מעשרים חודש, ושולל מהם את זכות ההתארגנות.

מאבק העובדים התחדש בעקבות התנגדותם של העובדים לחוזים החדשים, ואילץ את הטח"י לנמק את העובדה שהם לא מוכנים לקלוט עובדים חדשים (על אף הצורך בהם), בכך שהעסקה ישירה של עובדים יקרה לתקציב המדינה. נימוק נוסף של הטח"י הצדיק את "הדלת המסתובבת" בכך שהחינוכית היא מקום שבו העובדים הצעירים זוכים להכשרה, וממנו רבים מהם יוכלו לזנק לשוק הפרטי. אך מה ממתין להם שם? גם אם מעטים מהם יצליחו לזכות בחוזים השמנים המובטחים לטאלנטים בשוק הפרטי, אין בכך כדי להצדיק את העסקתם של עשרות עובדים בתנאי ניצול במשך שנים. ברור שלטח"י אין יכולת של ממש לתת הסבר רציני מדוע היא מנצלת את עובדיה.

המטרה העקרונית של המאבק עליו החליטו העובדים ועמותת מען היא ביטול מוחלט של דרך ההעסקה הזו. במכתב שנשלח לטח"י הובהר כי העובדים ומען דוחים מכל וכל את החוזה החדש. המאבק האחרון הוביל לכך שהתקשורת תפרסם את קלון הטלוויזיה החינוכית בריש גלי. ועדת העבודה והרווחה של הכנסת העבירה לידי הממונה על יחסי העבודה בישראל בקשה לטפל בעניין, וכך נעשה. הנהלת הטח"י נאלצה להסביר את מדיניות ההעסקה שלה. גם ההסתדרות, למרות שהפקירה את הפרילאנסרים ולא איגדה אותם עד כה, העמידה דרישות בפני הטח"י.

ארגון העובדים המועסקים כפרילאנסרים בטח"י על ידי עמותת מען, הוכיח את עצמו. גם במשק מופרט, חובה עלינו לנסות להגיע להישגים. קל יותר לפעול במקומות שהם עדיין ציבוריים או ממשלתיים, וחשופים להשגחת הציבור. צריך לאלץ את המדינה להכיר בכך שהדרך לכבד את זכויות העובדים היא בהעסקתם בצורה ישירה - לא בחוזים אישיים, לא כקבלנים ולא כפרילאנסרים. נכון שהדבר יעלה יותר כסף למדינה, אולם הוא יקבע סטנדרט העסקה שיקרין על כל המשק וישים קץ לתופעת העובדים העניים במשק.

פרילאנסרים, נותני שירות אינם אלא משרתים בשכר: גם עבד היה סוג של נותן שירות, וגם הוא השתכר, אבל הוא לא היה במעמד של עובד. "עובד" הוא סטטוס שהושג לאחר מאבק ארוך בהיסטוריה האנושית. עובד הוא מעמד מוכר של אדם יוצר. בין אם זו עבודת כפיים או עבודה אינטלקטואלית, העובד הוא שכיר שמייצר עבודה עליה הוא מתוגמל. מעבודת ניקיון, דרך ייצור אוטובוסים ועד משרת הוראה באוניברסיטה, לכולם הזכות להיות עובדים.

www.etgar.info/he/article__27/הפרילאנסרים

11.10.2008, 17:10