שוטף ומתמלא: 05.08.08

אין חדש בהסתדרות החדשה

בעבודה האיגוד מקצועית היומיומית שלנו בעמותת מען, אנו מתמודדים עם השאלה כיצד לבנות איגוד מקצועי אפקטיבי. אנחנו משקיעים מחשבה רבה ומקיימים דיון מתמיד על הדרך בה ניתן לעצב איגוד מקצועי דמוקרטי ולוחם, שיוכל לתת ביטוי לאותם מאות אלפי עובדים שההסתדרות החדשה, האיגוד המקצועי הכללי של העובדים בישראל, אינה נותנת להם מענה.

ההסתדרות החדשה, כפי שהיא בנויה כיום, אינה מצליחה לתת מענה למעמד העובדים בישראל, שמצבו רק הולך ומידרדר. עובדה זו מתבטאת בירידה דרמטית בשיעור העובדים המאוגדים בישראל, שעומד היום על 35% מכוח העבודה, לעומת 85% לפני שני עשורים. תהליכי ההפרטה שעובר המשק, מובילים בהכרח להרעה בתנאי ההעסקה - מעבר לחוזים אישיים, חברות כוח האדם, וחדירתם של קבלני משנה לענפי הבניין, התעשיה קלה, הסיעוד ועוד.
כוח העבודה בישראל מונה כיום מעל 2.9 מיליון עובדים. רוב רובו של ציבור זה איבד בשנים האחרונות כתובת למאבק, והפך לחסר זכויות בסיסיות. מול חולשת ההסתדרות החדשה, בולטת אי אכיפת חוקי העבודה על ידי מוסדות השלטון. אגף האכיפה של משרד התמ"ת, שאמור להיות רשת הבטחון של העובדים העניים, ולאכוף את חוקי המגן הבסיסיים, כמו חוק שכר מינימום, מפעיל 19 פקחים בלבד.
במשך שנים רבות, היוותה ההסתדרות גורם מרכזי בעיצוב ישראל כמדינת רווחה בעלת שעור התאגדות גבוה ביותר. יחד עם זאת, ההסתדרות, כגוף שנבנה במסגרת הקולוניזציה הציונית, לקתה בכשל בסיסי, שנגע לשאלת ארגון העובדים הערבים. כשל זה התבטא בתקופת המנדט הבריטי, והמשיך גם לאחר קום המדינה.

במסמך זה אין אנו עוסקים במאפיינים הפוליטיים של ההסתדרות, אלא במבנה הארגוני שלה ובהשפעתו על התערערות מעמדה. ננסה לבדוק כיצד קרה שההסתדרות השלימה ללא קרב עם הפקעת ביטוח הבריאות והפנסיה משליטתה הבלעדית. וגם, איך ניתן להסביר את הסכמתה לייבוא המסיבי של עובדים זרים בלתי מאורגנים, שהביא להרס הסתדרות עובדי הבניין.

בעוד איגודים מקצועיים במערב מפנימים את הסכנות שטומנת הגלובליזציה לעבודה המאורגנת, ונוקטים צעדים כדי להתמודד עם המציאות החדשה , ההסתדרות עברה מהפך בעל משמעות הפוכה. המהפך שהובילו חיים רמון ואמיר פרץ, בשנת 1995, קידם מגמה של השתלבות בקפיטליזם הגלובאלי, שרק העמיקה את המשבר של ההסתדרות. ניתוק הקשר בין ההסתדרות לקופת חולים, מכירת חברת העובדים, ריכוז הפעילות בתחום האיגוד מקצועי בלבד החלישו את כוחה של ההסתדרות. הוספת המילה "חדשה" לשמה, לא סייעה לפופולריות שלה. כשמספר חבריה רק מצטמצם, היא הלכה ונראתה כבלתי רלוונטית לציבור גדל והולך של עובדים. בבחירות האחרונות להנהגת ההסתדרות, שהתקיימו במאי 2007, עמד שיעור ההצבעה על 32% מכלל חברי ההסתדרות. האדישות שמפגינים חבריה, מבטאת יותר מכל את פשיטת הרגל הפוליטית והמוסרית של הנהגתה.
הטענה המרכזית של מאמר זה היא שהמבנה הארגוני של ההסתדרות, שהתאים לתקופה היסטורית בה חפפו מטרותיה את מטרות המדינה, הפך למכשול בהתמודדות עם המציאות החדשה. היום פועלת המדינה לקדם את ההון כמנוע צמיחה, בניגוד לתקופה הקודמת, שבה הצמיחה התבססה על השקעות במשק הציבורי. במקום ממשלה תומכת ומשתפת פעולה שמעניקה לה ולתעשייה אשראי ללא הגבלה, עומדת ההסתדרות היום מול ממשלה ומשרד אוצר, שנלחמים בכל הכוח להחליש ולנטרל אותה.

המבנה האירגוני המיושן של ההסתדרות אינו ערוך להתמודד עם המציאות החדשה של הכלכלה הישראלית הגלובאלית. הנהגתה נבחרת על ידי מערכת מפלגתית שמנטרלת את היכולת של העובדים להשתתף ולהשפיע על תהליך קבלת ההחלטות. העדר דמוקרטיה פנימית ובעיקר העדר מסורת של פעולה בשטח, משתקים את ההסתדרות, ואינם מאפשרים לה למלא את יעודה כאיגוד מקצועי: להגן על העובדים, ולארגן את העובדים הבלתי מאורגנים.

א. מבנה ההסתדרות

מבנה ההסתדרות הוא דמוי פירמידה, שבסיסה הועידה הכללית, וקודקודה, הועדה המרכזת. למרות השינויים שעברה מאז המהפך של 1995 לא חל שינוי של ממש במוסדותיה. בניגוד לשיטת הבחירה האישית הנהוגה ברוב האיגודים המקצועיים בעולם, ממשיכים מוסדות ההסתדרות ויו"ר שלה, להיבחר על פי מפתח פוליטי-מפלגתי. להלן סקירה קצרה של המוסדות המרכיבים את ההסתדרות:
הועידה הכללית בה חברים 1501 צירים, היא המוסד העליון והגוף המחוקק של ההסתדרות, שנבחר אחת לארבע שנים, בבחירות כלליות. כוחה היחסי של כל רשימה בבחירות קובע את מספר צירי הוועידה שתקבל, כמו גם את חלקה במוסדות הקבע האחרים של ההסתדרות.
בית נבחרי ההסתדרות (עד למהפך - הועד הפועל), נבחר ע"י הוועידה, ומתפקד כרשות המבצעת של ההסתדרות והאחראי על פעולותיה. בית הנבחרים מתכנס אחת ל-4 עד 6 שבועות. מספר חבריו 185 ובנוסף מכהנים בו 92 סגנים. בית הנבחרים בוחר את הועדה המרכזת. בעבר בחר הועד הפועל את המזכיר הכללי של ההסתדרות. כיום נבחר יושב הראש ישירות בבחירות הכלליות על ידי כלל הבוחרים.
הועדה המרכזת, "ממשלת ההסתדרות", משמשת כמזכירות פעילה של בית הנבחרים, שמתכנסת פעם בשבוע. הועדה מונה 32 חברים, חלקם מבית הנבחרים, חלקם מזכירי מועצות פועלים, נציגים של מקומות עבודה גדולים ומזכירי איגודים ארציים. ההרכב הסיעתי של הועדה המרכזת כולל רק את הסיעות השותפות בקואליציה.
יושב ראש ההסתדרות (לשעבר המזכיר הכללי) הוא בעל מעמד מיוחד בקרב חברי הועדה המרכזת. בידיו השליטה הן על הרשות המבצעת (בית הנבחרים), והן על הרשות המחוקקת (הוועידה הכללית). תקציב ההסתדרות נתון לסמכותו הישירה והבלעדית. למזכ"ל מעמד מועדף בכל הנוגע למו"מ חיצוני, בעיקר עם רשויות הממשלה. הוא הפוסק והמכריע במגעים העקרוניים והחשובים ביותר. כאמור, עמיר פרץ שינה את חוקת ההסתדרות, והעביר את בחירת היו"ר אל כלל ציבור חברי ההסתדרות, שמצביעים בבחירות הכלליות בשני פתקים, אחד לרשימה המפלגתית ואחד ליו"ר.

האיגוד המקצועי הענפי
החברות בהסתדרות היא קודם כל כללית, ולאחר מכן ענפית. מבנה האיגוד המקצועי מורכב מארבע קומות:
ועד העובדים
אגודה מקצועית מקומית
הסתדרות מקצועית ארצית
האגף לאיגוד מקצועי

כל חבר משתייך לאיגוד ענפי לפי מקום עבודתו. האגף לאיגוד מקצועי, הוא החשוב שבאגפי הועד הפועל. אגף זה ממונה על האגודות המקצועיות הארציות, מועצות הפועלים והסתדרויות השונות, ובסמכותו לאשר סכסוכי עבודה ואף להכריז על שביתה ארצית. יו"ר האגף חבר בועדה המרכזת של ההסתדרות. ההנהגה הפוליטית של האגף האיגוד מקצועי מורכבת משתי רמות: מליאת האגף, האחראית לניהולו השוטף, מונה 160 חברים, והועדה המתאמת של האגף - בת 30 חברים. חברי מליאת האגף נבחרים מבין הפעילים, על פי יחסי הכוחות המפלגתיים בהסתדרות.
הבחירות לשלושת הקומות העליונות של האיגוד המקצועי (האגודה המקומית, ההסתדרות הארצית והאגף המקצועי) נערכות אחת לארבע שנים, בשיטה היחסית, בדומה לבחירות לכנסת. התחרות היא בין המפלגות ולא בין מועמדים אינדבידואליים. הבחירות לועד העובדים במקום העבודה הן ישירות ואישיות.

מועצת ההסתדרות במרחב (לשעבר מועצות הפועלים)

חבר הסתדרות משתייך לארגון על פי בסיס גיאוגרפי באמצעות מועצת המרחב. מועצת המרחב מייצגת את ציבור העובדים בתחום שיפוטה כלפי נותני העבודה, מוסדות ההסתדרות, ושאר מוסדות הציבור. במועצת המרחב מרוכזים האיגודים המקצועיים, סניפי "נעמת", וכן המוסדות המטפלים בנושאי ארגון, תרבות, נוער, ספורט ("הפועל") וכו'. תקציב המועצות המרחביות מבוסס על דמי החבר שהן גובות מהעובדים המתגוררים בתחום המרחב.
למועצת המרחב שלושה מוסדות נבחרים שבהם אמורים להערך בחירות פעם בארבע שנים: המליאה, הועד הפועל והמזכירות. מספר החברים במוסדות נקבע ביחס למספר חברי ההסתדרות שבתחום השיפוט של מועצת המרחב. במליאה של המועצות הגדולות – 201 חברים ועוד כמחצית ממספר זה - סגנים. החברים נקבעים על פי רוב לפי מפתח פוליטי במינויים של המפלגות השונות. במזכירות מיוצגות רק סיעות השותפות בקואליציה. בראש המרחב עומד מזכיר, שמעמדו זהה לזה של יו"ר ההסתדרות.

בעבר היו להסתדרות 80 מועצות פועלים, אך מספרן הלך והצטמצם, והוא עומד היום על 30 מועצות מרחביות. גם מעמדן של המועצות נחלש מאד, למעט המועצות הגדולות ביותר במרכזים העירוניים, שנהנות עדיין מהשפעה ועצמאות, דבר שמתבטא בראש ובראשונה בתקציבן.
מרחבי ההסתדרות ברחוב הערבי נותנים ביטוי לכך שעובדים ערבים נמצאים בתחתית סדר העדיפויות של ההסתדרות. אם בעבר היו מעט מועצות מרחביות שבהן שלטה מפלגת השלטון באמצעות מניפולציות, הרי היום הרוב המכריע של העובדים הערבים כלל אינו מאורגן בהסתדרות. יתר על כן, עובדי הבניין, המסעדות והמפעלים, שמגיעים מהכפרים הערביים למקומות העבודה בערים היהודיות, משוללים כל ייצוג ויכולת השפעה, מאחר ואינם משתייכים למועצת המרחב בו נמצא מקום עבודתם.

תנועת הפועלות - נעמת
חברות ההסתדרות הנשים, משתייכות באופן אוטומטי גם למועצת הפועלות, בנוסף לחברותן באיגוד המקצועי. משנת 1976 קרויה מועצת הפועלות "נעמת – נשים עובדות ומתנדבות". המוסד העליון של מועצת הפועלות, הוא ועידת נעמת הנבחרת בבחירות הכלליות להסתדרות, מקביל לבחירת בית נבחרי ההסתדרות. ועידת נעמת בוחרת במועצת נעמת, וזו בוחרת את המזכירות הארצית ואת המזכירה הכללית של נעמת. מזכירות מצומצמת מטפלת בעבודה היומיומית. במזכירות המצומצמת משתתפות רק סיעות הקואליציה. בדרג המקומי, פועלת מועצת הפועלות באמצעות סניפי נעמת, שגם להם יש מוסדות נבחרים לפי יחסי הכוחות המפלגתיים.

דרכי ההצבעה
בשל ריבוי המוסדות והמבנה המפלגתי של כל מוסד, נדרש חבר הסתדרות להצביע פעמים רבות. כאשר נערכות בחירות כלליות להסתדרות יימצא הבוחר על שולחן ההצבעה מספר פתקים: האחד למפלגה שתייצג אותו בבית הנבחרים; השני, למפלגה שתייצג אותו במועצות המרחב; והשלישי, ליו"ר ההסתדרות (בחירות אישיות). לנשים מוכן גם פתק רביעי - למפלגה שתייצג אותן בנעמ"ת. בנוסף לכך ידרש חבר ההסתדרות להשתתף בעוד שני סיבובים של בחירות: למוסדות האיגוד המקצועי בתחום עיסוקו, ולועד העובדים במקום עבודתו. מבין כל הבחירות, רק אלו לועד העובדים הן אישיות. כל יתר הבחירות מתנהלות בין נציגי מפלגות פוליטיות, עובדה המצביעה על כך, שההסתדרות מנוהלת בעצם על ידי אינטרסים מפלגתיים.
ב. הסיבות ההיסטוריות למבנה הנוכחי
הבעיות המבניות של ההסתדרות נובעות בראש ובראשונה מהפונקציה אותה מילאה עם הקמתה. ההסתדרות הוקמה בניסיון להתגבר על פיצול ארגוני בישוב היהודי בפלסטין בראשית המנדט הבריטי בתחילת המאה הקודמת. הקמתה ביטאה את הצורך במוסד/ארגון חזק, שיאחד את מאמציהם של כל הגורמים בתנועת העבודה הציונית, יבטיח את קליטת המהגרים החדשים, ויספק מקורות תעסוקה ומידה מסויימת של ביטחון חברתי. למעשה, ההסתדרות שימשה כלי כדי להעצים את השפעת אגף זה של הציונות, במסגרת ההסתדרות הציונית הכללית.

מראשיתה נועדה ההסתדרות להיות גוף מונופוליסטי וכללי כלפי ציבור הפועלים – כמובן במסגרת של הציבור היהודי בלבד - ולצורך זה עוצב המבנה הריכוזי שלה. זאת הסיבה שההסתדרות לא נבנתה כפדרציה של ארגונים מקצועיים על בסיס ענפי, כפי שנהוג בעולם המערבי.
החוקר לב גרינברג, מציין, שלבניית ההסתדרות כמדינה שבדרך, כולל המבנה המפלגתי-פוליטי שלה, היה קשר ישיר ליעדיה הציוניים ולמאבקה בערבים:
"ההסתדרות היא פוליטית מכיוון שיש לה יעד ציוני: עבודה עברית. המבנה הכללי נגזר מיעד פוליטי. זה לא מקרה שהמפלגות רוצות להשפיע על ההסתדרות. הן רוצות לעצב את המדיניות הזאת. בהקשר זה לחברת העובדים יש היגיון - העסקת יהודים ללא שיקולי רווח. מתוך אותו היגיון של עבודה עברית, נגזר הקשר עם ההסתדרות הציונית. במובן זה, הקמת איגוד מקצועי רגיל סתרה את ההיגיון הפוליטי הזה, מכיוון שאיגוד מקצועי הוביל לשתי התנגשויות: האחת, ביחס לשיתוף פעולה יהודי ערבי. איגוד מקצועי משותף ליהודים וערבים עשוי לקדם אינטרסים משותפים. טבנקין התייחס לזה בדיון פנימי בצורה מאד בוטה: 'מה אתם רוצים? שנארגן גם את הערבים פה. נשיג להם תנאים טובים. אז יבואו מסוריה וממצרים עוד עובדים ערבים. מה ההגיון הציוני לארגן ערבים? ההתארגנות שלנו היא לחוד, למען יצירת כלכלה יהודית וחברה יהודית ומדינה יהודית בסופו של ענין'".

היתה כאן זהות מוחלטת בין המטרה של האיגוד המקצועי ובין המטרה הלאומית של הקמת מדינה יהודית. זהות כזאת בין המדינה וארגון העובדים, יכולה להתקיים רק בתנאי שהמדינה מגוייסת ליצירת מקומות עבודה, ולהבטחת זכויות סוציאליות לכלל ציבור העובדים. לאחר ששימשה כ"מדינה שבדרך" עד 1948, הפכה ההסתדרות, לאחר הקמת המדינה, לגורם מרכזי שתמך במילוי המשימות הלאומיות של התיישבות, קליטת מהגרים, יצירת תעסוקה ועוד. בתמורה סיפקה ההסתדרות את בסיס הכוח האלקטוראלי של מפא"י.

המקרה של הסתדרות העובדים בישראל הוא מיוחד במינו, גם בהשוואה למדינות אירופיות בהן קיימות מספר הסתדרויות עובדים המזוהות עם מפלגות פוליטיות. כאן אנו מדברים על קבוצת מפלגות, שמגויסות למטרה לאומית קולוניאליסטית באופיה, ויחד מקימות איגוד מקצועי "מדינתי", כמנוף להגשמת המטרה הלאומית, על חשבון האינטרסים של חלק גדול של מעמד הפועלים – העובדים הערבים. מעצם הגדרת המטרה ואופיה, נשללת כל אפשרות שאיגוד כזה יקבל אופי פתוח ודמוקרטי ויוכל לייצג את כלל העובדים.

איגוד מקצועי קורפורטיסטי
ההסתדרות מלאה תפקיד חשוב יותר מאשר לייצג את הפועלים במשא ומתן על הסכמי עבודה מול המעסיקים. כחלק מתפיסת הפרוייקט הלאומי, היא יזמה את הקמת המשק הקואפרטיבי, שהפך עם הזמן לחברת העובדים. בשנת 1983 הועסקו בחברת העובדים, על מוסדותיה ושלוחותיה השונים, 277,000 עובדים. בכך הפכה ההסתדרות למעסיק השני בגודלו במשק.
בנוסף, ההסתדרות סיפקה שירותים חברתיים ושירותי רווחה כמו חינוך, בריאות, שיכון, תרבות, בנקאות, ביטוח, ספורט ועוד. בדרך זו יצרה לעצמה ההסתדרות בסיס רחב לשליטה בכל תחומי החיים של העובדים, וניטרלה כל יוזמה להקמת איגוד עצמאי. המעמד המונופוליסטי של ההסתדרות כנציג העובדים היחידי - הוא המפתח להבנת אופיה המיוחד.
מאז הקמתה של ההסתדרות ועד לפני קצת פחות משני עשורים, רשמה ההסתדרות גידול דרמטי במספר חבריה: בשנת 1920 עם הקמתה, מנתה ההסתדרות 4,433 חברים. בשנת 1930 - 28,453 חברים, בשנת 1940 – 115,790 חברים, בשנת 1950 - 352,030 חברים, בשנת 1960 – 754,118 חברים ובשנת 1970 – 1,123,541 חברים. בשנת 1985 היו חברים בהסתדרות 1.5 מיליון עובדים, שיחד עם בני משפחותיהם מנו כ 2.5 חברים.

שאלת הייצוג המפלגתי במוסדות המרכזיים
עוד נושא שמעורר שאלות הוא ההרכב התעסוקתי של דרג המנהיגות והפקידות. היינו, כמה מבין מנהיגי ההסתדרות באים היישר מהמפעל, מהשדה, ומועד העובדים המקומי; וכמה מוצאם משורות העסקנות המפלגתית והמנגנון. מעמדם השולי של מנהיגים שצמחו בקו הייצור, גרם לחולשה היסטורית של הנהגת ההסתדרות. בעבר נעשו כמה ניסיונות שלא צלחו, להגביל את אחוז העסקנים על ידי שריון אחוז קבוע מראש לנציגות ישירה של מקומות העבודה.
דברים בוטים בנושא זה השמיעה שרה אלספקטור, חברת הועדה המרכזת של ההסתדרות:
"...אל תשכחו שחלק מן המערכת המשתקת את ההסתדרות, המנוונת את ההסתדרות המובילה לניהול הכי גרוע, הכי ביורוקראטי, הכי משתק, זה כל אותם האנשים שהמפלגות השונות, גם מפ"ם, אבל מפלגת העבודה בראש ובראשונה - השתמשו בהסתדרות כמסלקה לכח אדם שלא היה לו סידור עבודה בשום מקום אחר. ואלה הפקידים שיושבים ולא נותנים שרות ואלה האנשים שסוחטים וסוחבים בגרונו של מזכיר מועצת הפועלים שהוא צריך להיבחר, או בעל תפקיד אחר, למינויים כאלה ואחרים, והם אלה שבין היתר משניאים אותנו על העובדים, כי הם לא נותנים את השרות האלמנטרי שהם צריכים לתת".

נושא זה הטריד את ראשי ההסתדרות מאז הקמת המדינה. עדות חיה לכך ניתן למצא בדבריו של מזכ"ל ההסתדרות בשנת 1993, חיים הברפלד:
"כלום נכון שהמפלגות, הן ורק הן, צריכות להיות הגורם שיקבע את גורל הארגון הוולונטרי, או שנכון יותר לאפשר לחברים בארגון שיטת בחירות ישירה, לא מפלגתית?... המציאות אינה מוכיחה שמרכזי המפלגות שולחים בהכרח את האנשים המייצגים בהסתדרות את העניין שבשמו הם דוברים. ואכן, בין החברים המגיעים למוסדות הקובעים בהסתדרות מעטים הם נציגי העובדים, נציגי השכונות, או נציגי הארגונים הוולונטריים. תופעה זו גורמת פגיעה חמורה בעצם רעיון השליחות ופוגעת ביכולת ההסתדרות לפעול כהלכה בתחומים שהיא רואה עצמה מופקדת עליהם".
בנימין גונן מחד"ש, מאשר שהויכוח בנושא הזיקה המפלגתית מתנהל בהסתדרות מזה שנים:
"בעיה זו תקפה היום כמו בעבר, ואף יותר מכך. לא רק שהמועמדים למוסדות ההסתדרות בכל הדרגים, כלל לא חייבים לבוא מרקע איגוד מקצועי, מספיק שיהיו חברי הסתדרות על מנת להיבחר, וזה כולל מעסיקים. אלא שעם השנים, הגישה המפלגתית הפכה לעיקר והשפיעה על המדיניות במטרה לשמור על השליטה בהסתדרות. מכאן נבעו הרבה החלטות שונות, כמו למשל לא להיכנס לכפרים ערביים ולארגן אותם מפני שחשבו שלא יזכו בקולות שלהם בבחירות. היו כאן שיקולים שאין להם קשר לשאלה האיגוד מקצועית. השיקול המפלגתי מכריע".

הבחירות הכלליות האחרונות היו עדות להידרדרות נוספת בשאלת המפלגות. בדיל עסקני הכריע יו"ר ההסתדרות את תוצאת הבחירות עוד בטרם התקיימו. רשימתו על עיני, עוגנים, זכתה ב- 81.3% מהקולות, הליכוד ב-11.8%, חד"ש ב- 4.6%, ובל"ד ב-2.1% (לא עברה את אחוז החסימה). "עיני קנה את המפלגות, הוא זימן נציגי מפלגות, כולל מפלגת קדימה, שלא היה לה ייצוג קודם בהסתדרות או עניין מיוחד בעובדים, או הגמלאים למשל, ונתן לכל מפלגה כזו אחוזים בייצוג במוסדות ההסתדרות.
הפיתוי לשמור על המצב הקיים, גדול. המפלגות השותפות בקואליציה מקבלות הקצבות של מיליוני שקלים שמועברים מדי חודש לגזברות המפלגה לפי משקלה היחסי בבית נבחרי ההסתדרות. בנימין גונן טוען, כי מדובר בסכום של 10 מיליון ₪, המחולקים מדי חודש למפלגות הקואליציה, כאשר חלק מהן – קדימה, גימלאים, ש"ס – אפילו אינן מתיימרות לפעול בתחום מאבקי העובדים או ארגונם. זהו סוג של שוחד, אומר גונן. "עיני לא היסס להוריד את ההקצאה למפלגת העבודה מ-23% ל-12%, כדי לקנות מפלגות אלו וכך קנה את המזכ"לות.

ג. איגוד מקצועי בנוי מלמעלה

לכאורה, הבחירות הן הביטוי הדמוקרטי של רצון החברים. אולם, למעשה משקפות תוצאותיהן בעיה מהותית, הנוגעת לייצוג החלקי במיוחד לו זוכה מעמד הפועלים בישראל. רק 148 אלף, מתוך 460 אלף חברי הסתדרות בעלי זכות בחירה, ניצלו את זכותם לבחור את מוסדות ההסתדרות, שיעור ההצבעה של 32% בלבד. בהתחשב בכך שכוח העבודה בישראל כולל למעלה מ- 2.9 מיליון איש, מדובר בשיעור זעום של 5% מהעובדים, שהשתתפו בקביעת אופיים של מוסדות ההסתדרות והנהגתה.

שעור ההשתתפות הנמוך נובע מכמה סיבות, והראשונה שבהן היא פוליטית: לאור העובדה שכל המפלגות מסכימות מראש על התוצאה ומחלקות ביניהן את השליטה - הבחירות הופכות לפיקטיביות. יש כאן דוגמא קלאסית לשימוש מניפולטיבי באמצעים דמוקרטיים. למעשה, לא רק שההסתדרות בנויה מלמעלה למטה, אלא שאף אחת מהמפלגות המשתתפות בה, אינה מבוססת על מעמד הפועלים. הנתק בין העובדים ובין המנגנון ההסתדרותי, בלתי ניתן לגישור, ולכן מאבדים העובדים כל ענין בבחירות. עופר עיני הקים רשימה, שהתבססה על הסתדרות הפקידים שבה הוא בנה לעצמו בסיס כוח. עיני הניח מראש שהמפלגות השותפות עמו בהסתדרות, לא יכולות וגם אינן רוצות להתחרות עמו.

סיבה נוספת להשתתפות הנמוכה היא שיטת הגביה של דמי החבר. מקומות עבודה רבים מנכים דמי חבר ממשכורות העובדים על בסיס הסכמים עם ההסתדרות, וללא מעורבות או אפילו הסכמה של העובדים. הדבר נכון לגבי עובדי משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות והתעשייה. לפי הסידור הנוכחי, דמי החבר (בשעור של בין 0.7% ל-1.0% מהשכר) מנוכים כניכוי חובה, בלי שלעובד יש בחירה להצטרף או לא להצטרף לאיגוד. עובדה זו מנתקת את ההסתדרות עוד יותר מהעובד, מאחר שהיא לא תלויה ברצונו של העובד לשלם את דמי החבר שלו, אלא ביחסים שהיא יוצרת עם המעביד.
אחד מחברי ועד עובדים במפעל גדול, המעסיק כ-1000 עובדים, סיפר, כי מועצת הפועלים של ההסתדרות במרחב שלו נוהגת להעלים עין מתלונות של עובדים, ואף של ועד העובדים, כדי לא לפגוע ביחסיה המצויינים עם הנהלת המפעל. לפי חישוב שעשה אותו חבר ועד, מעביר המפעל מדי חודש 70 אלף ₪ לקופת הסתדרות בדמי חבר. גביית דמי חבר על ידי ההסתדרות באופן פרטני, היתה יוצרת זיקה מסוג אחר בין העובדים וההסתדרות, ומוטיבציה לטפל באופן נכון ומסור בתלונה של עובד.

העדר דמוקרטיה
גם ברמה של ההסתדרויות הארציות אין כלל חיים דמוקרטיים. זה שנים שלא מתקיימות בחירות לאיגודים הענפיים, כאשר אנשי הנהגה מוחלפים במינויים של מזכ"ל ההסתדרות. לדברי בנימין גונן, ברוב האיגודים הענפיים לא התקיימו בחירות כבר 30 שנה. בשלב מסוים צילמו את המצב והקפיאו אותו כפי שהוא. כאשר עמיר פרץ עזב את ההסתדרות והפך למנהיג העבודה, הוא מינה את עופר עיני ליו"ר ללא בחירות.
דברים דומים ואף חריפים יותר כתב עמי וטורי: "ההסתדרויות המקצועיות בהסתדרות הן פיקציה. חלק מראשיהן ממונים ע"י הנהגת ההסתדרות, אחרים ממונים על ידי ראשי ועדים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי. חלקן אמורות לקיים בחירות, רק שאיש לא זוכר מתי הן עשו זאת לאחרונה."
הדרך בה מנוהלים מאבקים מקצועיים בהסתדרות היא ריכוזית מאד ומנטרלת את העמדות של העובדים בשטח. אסיפת חברים במקום העבודה אינה נדרשת לאשר או לדחות הסכם קיבוצי שאליו הגיע מזכיר המרחב/האגף לאיגוד מקצועי או היו"ר. גם ההחלטה להתחיל שביתה או להפסיקה שמורה למזכיר, והדבר נעשה לא פעם, מעל לראשו של ועד העובדים הנוגעים בדבר.

ההסתדרות הנחלשת והבלתי דמוקרטית נאלצת להיענות לקבוצות הלחץ החזקות, על חשבון הסקטורים הפגיעים וחסרי כוח המיקוח. ועדי עובדים מיליטנטיים, שבעבר דחפו את ההסתדרות למאבק כולל, הפכו בשנים האחרונות לגורמים אינטרסנטיים, שכופים את צרכיהם הצרים על ההסתדרות. במאבק נגד הרפורמה בנמלים בשנת 2005, הגיע עופר עיני, אז ראש האגף לאיגוד מקצועי, להסכם עם הממשלה, לפיו יזכו העובדים הקבועים למענקים שמנים של מאה אלף ש"ח כל אחד. זאת בתמורה להסכמת ההסתדרות להפרטת הנמלים. למעשה היה כאן משכון של עתיד העובדים בסקטור מרכזי, בעבור נזיד עדשים. בשל החשש מכך שהממשלה תכפה הסדר או אף תגיע עם העובדים להסכמים בלעדיה, פעלה ההסתדרות בניגוד למצופה מנציגת עובדים: במקום לשמש כלי ביטוי לאינטרסים ארוכי הטווח של מעמד העובדים והעבודה המאורגנת, היא שימשה מתווך לטובת קבוצת פועלים קטנה ופריווילגיונית.

הקפאת ההסכמים הקיבוציים
בשנים האחרונות ישנה הקפאה כמעט מוחלטת של השימוש בכלי ההסכם הקיבוצי. הסכם קיבוצי הוא הסכם שנחתם בין ארגון עובדים, לבין מעביד או ארגון מעבידים והנוגע לתנאי ויחסי העבודה, בתיאום עם האגף לאיגוד מקצועי. להסכם מוקנה מעמד משפטי מיוחד לפי חוק ההסכמים הקיבוציים משנת 1957. הצד המייצג את העובדים יהיה תמיד אירגון עובדים יציג, היינו, המייצג את מרבית העובדים שהם צד להסכם. אחד היתרונות שמקנה חוק זה לציבור השכירים המאורגן, הוא האפשרות להרחיב את ההסכם הקיבוצי ולהחילו בצו הרחבה של שר העבודה, על כל העובדים באותו ענף (כולל על מפעלים שאין בהם נציגות עובדים).

אלא שהסכמים אלה, שהם צורך בסיסי של העובדים ובסיס קיומו של איגוד מקצועי, אינם נחתמים כבר יותר מ-12 שנה, פרט לענפי הבנין והמלונאות. אם ניקח בחשבון את העובדה, שהנטיה של הממשלה והמעבידים בשנים האחרונות היא להחליש ולפורר את העבודה המאורגנת, נוכל להסיק שדחיית המו"מ על הסכם קיבוצי אינה אלא מדיניות מכוונת של הממשלה, ולא עניין מקרי או הזנחה סתמית.

חוסר האונים שמפגינה ההסתדרות בשאלה חיונית זו, מוכיח עד כמה עמוק הניוון של המערכת ההסתדרותית. המו"מ הקיבוצי הוא במהותו של האיגוד המקצועי. אם נוסיף לכך את העובדה שגם בחירות לאיגודים המקצועיים הענפיים לא התקיימו כבר 30 שנה, נגלה תמונה של שיתוק מוחלט, שפירושה אבדן הקשר עם הבסיס הפועלי. כדי לנהל מו"מ קבוצי, ובמקרה הצורך להכריז על שביתה, נחוצה מצד אחד נכונות של האיגוד להיכנס לעימות עם המעסיקים, ומצד שני תמיכתם של העובדים, ונכונותם להקריב שכר וימי עבודה. ההסתדרות פועלת כמי שאינה מסוגלת לשקול אופציה כזו. היא מוותרת מראש על האפשרות של גיוס העובדים, מאבדת את אמונם, ובונה את האסטרטגיה שלה על יחסי אמון עם ארגוני המעבידים.

פיצול כוח העבודה והחלשת הועדים
המגמה של הפרטת המשק והגידול הדרמטי במספר עובדי חברות כוח האדם, החלישו מאוד את כוח המיקוח והמאבק של העובדים ועדיהם הנבחרים. קבלת מעמד של עובד קבוע בשרות המדינה מותנית בכך שהעובד יעבוד תקופה של חמש שנים. במצב שבו העובדים החדשים נקלטים דרך חברת כוח אדם, קבלני משנה או כפרילנסרים, אין להם זכות לבחור ולהבחר לועד העובדים. הסדר זה יוצר ועדים בעלי אוליגרכיה ותיקה, המנטרל את יכולת ההשפעה וזכות הייצוג של העובדים הזמניים.

כך יוצא, שהעובדים המיוצגים בועד, הנתמך ע"י ההסתדרות, הם מיעוט בתוך מקום העבודה. מספר מצומצם של עובדים חברי הסתדרות קובע את יחסי העבודה מול המעביד, פעמים רבות תוך התעלמות מהאינטרסים של העובדים האחרים. במקומות עבודה רבים התפתחה שיטה של עובדים דור א' ודור ב'. הסדר זה, הכרוך בהסכמת ועד העובדים, פירושו שבאותו מקום עבודה יש עובדים עם הסכמי שכר וזכויות שונים. הסדר זה יוצר לגיטימציה לשני סוגי עובדים במקום עבודה אחד –ותיקים וחדשים, עליהם נוספים עובדי הקבלן שהם עובדים מסוג ג'.
תופעה זו מרוקנת מתוכן את האלמנט הבסיסי של סולידריות בין העובדים, ומפנה אותם האחד כנגד השני. חלוקה העובדים למעמדות, מכרסמת באופן הדרגתי גם במעמדו של הועד, שמספר העובדים אותם הוא מייצג הולך ופוחת.

כך הולך ונעלם גם הגוף הדמוקרטי היחיד במסגרת ההסתדרות - ועד העובדים. במשך עשרים השנים האחרונות ניהלו הממשלה והמעסיקים מתקפה רבתי נגד ועדי העובדים, וההסתדרות נסוגה מעמדה לעמדה, עד שנשארה עם קומץ של ועדי עובדים פריבילגיונים, המנותקים מרוב ציבור העובדים. חיסול הועד שומט את הכלי היחיד שהיה בידו לקשר בין מנגנון ההסתדרות ומנגנונה והעובד במפעל.

ד. השוואה עם האיגודים המקצועיים הבריטיים

כדי לחדד את הטענה לגבי המבנה הארגוני הלקוי של ההסתדרות בחרנו לערוך השוואה עם האיגודים המקצועיים הבריטיים. השוואה זו תסייע לנו להבין מדוע נכשלת ההסתדרות בביצוע המשימה הראשונה של כל איגוד מקצועי - גיוס עובדים.
חשוב להדגיש כי האיגודים המקצועיים בבריטניה סובלים גם הם ממשבר קשה. התופעות השליליות שהוזכרו עד כה מאפיינות איגודים מקצועיים ברחבי העולם המערבי כולו. שנות הבום הכלכלי והמעבר לכלכלה גלובאלית לוו בארצות רבות בתופעות של ניוון, בירוקרטיזציה, ניתוק הקשר בין המנגנון והעובדים בשטח, והעדר סולידריות בין עובדים מאורגנים לבלתי מאורגנים ובין עובדים מקומיים למהגרי עבודה. אלא שבניגוד להסתדרות, במסגרת של האיגודים הבריטיים קיימת דינמיקה של שינוי והתאמת הכלים הארגוניים למציאות של הקפיטליזם הגלובאלי.
במקום הגישה המסורתית, שהתאפיינה בשיתוף מלא בין נציגי העובדים, המעבידים והממשלה, נוצר היום קונצנזוס חדש המתנגד להפרטה, למיקור חוץ ולחיסול השרותים הציבוריים. קונצנזוס זה קיים בכל הרמות של האיגודים – כולל אפילו השכבה הבירוקרטית המנהיגה – ובעיקר בקרב פעילי שמאל בשורות האיגוד. תופעות כאלו אינן קיימות בישראל. כל הזרמים הפועליים החדשים, וכל היוזמות החדשות להקמת איגודי עובדים בשנים האחרונות נוצרו מחוץ להסתדרות.

בשעה שראשי ההסתדרות בישראל היו שותפים בממשלת שרון שחזרה וכבשה את הגדה המערבית (בשנים 2002 ו-2003) היו האיגודים הבריטים במרכז הקואליציה נגד המלחמה בעיראק, ושיתפו פעולה עם התנועה נגד הגלובליזציה. בניגוד להסתדרות, פותחים האיגודים הבריטיים את שעריהם בפני העובדים הזרים, וחותרים לארגן אותם כדי לשפר את מצבם ולהגן על רמת השכר ותנאי העבודה של כלל העובדים.
גם ההסתדרות וגם פדרציית האיגודים המקצועיים הבריטיים (TUC) היו שייכים במשך עשרות שנים למסגרת של ההתאחדות הבינלאומית של האיגודים המקצועיים החופשיים (ICFTU). אף על פי כן קיים פער קיצוני בין האיגודים הבריטיים החיוניים והדינמיים, ובין ההסתדרות הקפואה והמשותקת. הסיבה לכך, להערכתנו, קשורה למבנה הארגוני השונה של האיגודים.

לאיגודים הבריטיים מבנה ארגוני המבוסס על האיגוד הענפי. מבנה זה, שעוצב בנסיבות היסטוריות מיוחדות, מעניק לעובדים השפעה גדולה יותר, ומאפשר חיים דמוקרטיים. המהפכה התעשייתית, שהתרחשה בבריטניה במאות ה-18 וה-19, הביאה לנהירה המונית מן הכפר אל העיר. בסביבות המכרות ובתי-החרושת קמו ערים חדשות, ועיירות קטנות צמחו לערים גדולות ומאוכלסות בצפיפות, ובהן שכונות-עוני, מקום מגוריהם של הפועלים. הכלכלה הבריטית שגשגה, אך פועלי בריטניה עמלו במכרות-הפחם ובבתי-החרושת בתנאים בלתי-אנושיים: 14 ו-16 שעות ביממה, תמורת שכר שלא הספיק לקיום המשפחה. משפחות פועלים נאלצו לשלוח את ילדיהן לעבוד כדי להגדיל את פרנסת המשפחה. הפועלים נוצלו כלכלית ואף נשללה מהם זכות הבחירה.

בתגובה, החלו לקום איגודי פועלים. הם תבעו הגבלה על העסקת ילדים, הגדרת עבודות שאסורה בהן העסקת נשים, קיצור יום העבודה, וזכויות בסיסיות נוספות. יחד עם תביעות כלכליות אלו, העלו האיגודים החדשים את התביעה לזכות הצבעה שווה, ללא תנאי של רכוש. האיגודים המקצועיים הבריטיים, שקמו בשנות ה-70 של המאה ה-19, שימשו מאוחר יותר דוגמה לאיגודים מקצועיים בארצות תעשייתיות אחרות.
בניגוד להסתדרות, המשוללת כל מסגרת לדיון במדיניות כללית, ב-TUC נקבעת המדיניות באופן מסורתי בכינוס שנתי של נציגים מכל האיגודים המרכיבים את הפדרציה. בכינוס השנתי הזה נבחרת מועצה מנהלת בת 56 חברים, הנפגשת אחת לחודשיים. המועצה דנה בתוכניות העבודה, בוחנת את התגובות, ומקבלת יוזמות חדשות. לאיגודים הגדולים יש ייצוג אוטומטי של עד ששה נציגים במועצה, על פי גודלם. נציגי האיגודים הקטנים יותר מתחרים ביניהם על מספר מקומות מצומצם ונבחרים בהצבעה חשאית. מספר מקומות שמורים עבור נשים, שחורים, ומקום אחד עבור נציג עובדים צעירים, עובדים בעלי מוגבלויות ועובדים מהקהילה ההומו-לסבית. גם נשיא הקונגרס נבחר אחת לשנה, ע"י המועצה הכללית.
האיגודים הענפיים מהווים את בסיס הכוח של הפדרציה. החברות ותשלום דמי החבר היא לאיגוד ענפי מסוים, ולא חברות בפדרציה כמו שנהוג בהסתדרות. משמעות הדבר היא, שהאיגוד הענפי – איגוד עובדי המכרות, עובדי התחבורה, עובדי הדואר וכו' – הוא בעל התקציב, והוא שמעביר את הכספים למרכז הפדרציה ולא להפך.

במאה ה-19, בשל המרכזיות של יצור הפחם בתעשיה, היה איגוד עובדי הפחם האיגוד המקצועי החזק והחשוב ביותר בבריטניה. איגוד עובדי הפחם NUM צמח על רקע הניצול האכזרי וחסר התקדים של עובדי המכרות כולל ניצול עבודת ילדים, נשים וגברים ששילמו בחייהם עבור רדיפת הבצע של בעלי המכרות. האיגודים המקומיים הצליחו להגן רק באופן חלקי על זכויות העובדים, והיה ברור שיש צורך באיגוד לאומי שיקרא תגר באופן אפקטיבי על מדיניותם המתואמת של הממשלה ובעלי המכרות. בשנת 1842 נעשה הניסיון הארצי הראשון להתארגנות כורי הפחם. בשנת 1889 נוסד איגוד הכורים הלאומי.

כמו NUM נוצרו גם איגודי עובדים אחרים, שצברו כוח והשפעה במשך השנים. ב-1901 ייסדו האיגודים המקצועיים הבריטיים את מפלגת הלייבור. מטרתם היתה להקים מפלגה שתשפיע על הליך החקיקה בכל הקשור לזכויות עובדים.
טבלה הממחישה את ההבדלים במבנה האירגוני בין האיגודים הבריטיים ובין ההסתדרות מופיעה בסוף מסמך זה.

ה. סיכום – ללא שינוי מבני לא יהיה מוצא מהמשבר

מלכתחילה נבנתה ההסתדרות כארגון לוקאלי משולל דמוקרטיה פנימית. המבנה הארגוני האנכרוניסטי של ההסתדרות התאים למציאות ששררה בישראל בתקופת הקמתה. הרבה לפני השינוי שעברה הכלכלה הישראלית עם השתלבותה בקפיטליזם הגלובאלי. עד שנת 1995 איגדה ההסתדרות 1.8 מיליון חברים, ומילאה פונקציות כלכליות וחברתיות רבות. ההסתדרות במתכונתה הקודמת תיפקדה מצוין במשק מולאם, שבו הממשלה העניקה לה תנאי אשראי נוחים ושיתפה עימה פעולה בהצבת נושא התעסוקה בראש סדר העדיפויות. אולם, ההתאמה ההסטורית ששררה בין ממשלות מפא"י/העבודה לבין ההסתדרות הסתיימה.

הממשלות שקמו מאז 1985 אינן רואות עצמן מחויבות לשמירת מעמדה הדומיננטי של ההסתדרות במשק. המעבר המהיר של המשק הישראלי לכלכלת שוק חופשי המשולב בכלכלה הגלובאלית, הביא עימו שני תהליכים מקבילים, שעיקרו את כוחה של ההסתדרות. התהליך הראשון היה ביטול המונופול של ההסתדרות על שירותי הבריאות וקופות הפנסיה; והשני, חיסול משק העובדים. אלא שההסתדרות כולל ההסתדרות החדשה לא התאימה עצמה למציאות החדשה, והמשיכה לפעול כאילו דבר לא קרה.

כפי שראינו, המבנה הפנימי של ההסתדרות לא עבר שום שינוי, ולא נערך למלחמה שפתח נגדה משרד האוצר. הפרטת המשק וקופות הפנסיה, הותירה את ההסתדרות בלתי מוכנה ובלתי ערוכה. בעלי ההון שרכשו את המפעלים מההסתדרות ומהמדינה, לא עשו זאת למען עקרונות העבודה המאורגנת, וגם לא כדי לממן את ההוצאות של מדינת הרווחה. כדי להתחרות בשוק הגלובאלי חייבים בעלי הון אלה לצמצם הוצאות חברתיות ולבטל זכויות עובדים. חתימת הסכמים עם ההסתדרות אינה בראש מעיניהם.

ההסתדרות משלמת כיום את מחיר המונופול שהיה לה על ארגון העובדים, ועל העובדה כי, למעשה, העובדים אולצו להיות חבריה. גם המשקל המכריע שיש למפלגות הציוניות בתוכה, לא אפשר לה להתגונן נגד ההשתלטות עויינת בשנת 1994. היעדר בסיס פועלי מאורגן, איפשר לדמגוג כמו חיים רמון להשתלט על המנגנון האדיר של ההסתדרות תוך פרק זמן קצר, ולערוך בו שינויים מרחיקי לכת לטובת ההון.
כיום קיים נתק מוחלט בין מנגנון ההסתדרות ובסיס ההסתדרות – העובדים וועדיהם. ההסתדרות תלויה לחלוטין במעבידים ובנכונותם לחתום על הסכמים ולגבות עבורה את דמי החבר. יש לקחת בחשבון כי משקל דמי החבר כעת, לאחר יבוש מקורות המימון האחרים, הוא קריטי לקיומה. אין פלא שבמשך 12 שנים לא חודשו ההסכמים הקיבוציים במשק. כיצד יכולה ההסתדרות להתעמת עם המעסיקים, כאשר אלה גובים עבורה את הכספים הנחוצים לקיומה.
הקו שאותו מקדם יו"ר ההסתדרות עופר עיני (שהחליף את עמיר פרץ בראשית שנת 2006 ונבחר ל-5 שנים נוספות בבחירות במאי 2007), מעצים את המשבר של ההסתדרות, ושוחק את מעמדה. יו"ר ההסתדרות הנוכחי אימץ גישה, לפיה הדרך היחידה להבטיח את מעמד ההסתדרות היא יצירת מערכת של שיתוף פעולה עם המעבידים ועם הממשלה. עיני כרת ברית עם יו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש. שיתוף הפעולה בין יו"ר ההסתדרות ונציג המעסיקים הביא לשורה של הסכמים, שבהם קיבלה ההסתדרות על עצמה ויתורים מרחיקי לכת בשם העובדים. לדוגמא, הסכם הפנסיה לעובדים בלתי מאורגנים, הסכם בעניין עובדי חברות כוח אדם, הסכם פיצוי שחיקת שכר לשנים 2008 2009 ועוד.

בניית תנועה איגוד מקצועית חדשה חייבת להיות מושתתת על היסודות העיקריים של האיגוד המקצועי - דמוקרטיה ואוניברסאליות. היא חייבת להתבסס על מבנה דמוקרטי, שיאפשר לעובדים להשתתף ולהשפיע בבחירת המנהיגות ברמות השונות; לקחת חלק פעיל בדיון ובהחלטות על שביתה, על חתימת הסכמים ועוד. גם ההיבט האוניברסאלי צריך להיות נר לרגליה של תנועת כזו, שכן בידול עובדים, מכל סיבה שהיא, מהווה ניגוד גמור לאושיות האיגוד מקצועי.

עמותת מען שואפת להפוך לאיגוד מקצועי חדש לצידה של ההסתדרות. מען פועלת במישור האיגוד מקצועי מחוץ למסגרת ההסתדרות, מהטעם הפשוט, שאין בתוך ההסתדרות שום זרם פועלי דמוקרטי, שמספק את הפלטפורמה המינימאלית לרפורמה. יותר משני מיליון עובדים, שנותרו ללא מסגרת איגוד מקצועית, הם הבסיס החברתי להקמתה של מען.

המודל שעל בסיסו פועלת עמותת מען שונה מזה של ההסתדרות בתכלית השינוי. מהצד הרעיוני מען מחויבת למאבק נגד הכיבוש ונגד כל צורות האפליה והדיכוי של העובדים הפלסטינים והעובדים הערבים בישראל. גם בצד הארגוני חותרת מען ליצור מודל חדש של איגוד מקצועי, שנבחר ע"י הפועלים באופן ישיר, ומאפשר להם להבחר לעמדות הנהגה, ללא צורך להציג רשימות מפלגתיות בבחירות פנימיות של האיגוד.
כפי שהוזכר קודם, חלק מהמחלות מהן סובלת ההסתדרות קיימות גם באיגודים מקצועיים אחרים בעולם. אולם, בעוד איגודים רבים במערב נמצאים כיום בתהליך של ויכוח פנימי, ובאחדים מהם אנו עדים להופעת זרמים חדשים ורדיקליים, הרי בתוך ההסתדרות שוררת דממת מוות. ההסתדרות היא גוף קפוא, חסר תקנה, הפועל להנציח את עצמו על חשבון העובדים.

מצב זה פותח בפנינו הזדמנות היסטורית לבנות איגוד מקצועי שונה, תוך לימוד הלקחים מהנסיון של ההסתדרות. זוהי הזדמנות שלא הייתה קיימת לפני עשור או שניים, כאשר המונופול האיגוד מקצועי היה בידה. התאווה העוורת לרווחים יצרה שכבה גדולה של פועלים עניים לא מאוגדים. יש כאן קרקע פורייה להקמת איגוד מקצועי חדש, שימלא את התהום שהותירה אחריה ההסתדרות. ההבנה של תופעת ההסתדרות, מבניה וכשליה, מאפשרת לנו לדייק יותר במלוי המשימה שקבענו לעצמנו, ומקרבת אותנו למטרה של הפיכת מען לגרעין של איגוד מקצועי של כלל העובדים בישראל, יהודים וערבים, שיפעלו יחד בסולידריות, למען החברה כולה.

www.etgar.info/he/article__257/אין_חדש_בהסתדרות_החדשה
21.11.2008, 19:11