גליון 25, יוני 2008

המבצר הנעול פתוח רק לניצול

"ארץ קטנה באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור" (מתוך "הנסיכה האמריקאית", נסים אלוני)

מעצר, צילומים אקטיבסטילס

ישראל אוהבת להתרפק על האשליה שלפיה היא חלק ממערב אירופה או אחת ממדינות ארצות הברית. אולם גבול ישראל-מצרים מספק תזכורות למקום שבו היא נמצאת באמת: לב המזרח התיכון, על גבול יבשת אפריקה.

במשך השנים גזרה ישראל קופונים מסכסוכי הדמים באפריקה. סוחרי נשק מצאו שם שוק למוצריהם הקטלניים; קציני צבא בדימוס התפרנסו מהכשרת כוחותיהם של רודנים; וספסרי יהלומים התפרנסו מעסקאות מפוקפקות. כיום נאלצת ישראל להתמודד עם חלק מההשלכות ההומניטריות של המשברים באפריקה. אלפי פליטים אפריקאים, שאת מספרם אומדים בכ-8,000 איש, הסתננו בשנים האחרונות למדינה דרך הגבול עם מצרים. רבים מהם נושאים צלקות עמוקות לאחר שבני משפחה נרצחו לנגד עיניהם, או שהיו נתונים לעינויים ולרדיפה. ישראל מתעקשת כי רוב הפליטים מגיעים אליה מטעמים כלכליים. גם לו היה זה נכון, האבחנה משקפת עיוות חשיבה מוסרי: המשטר הכלכלי העולמי לא הותיר לאפריקאים תקווה לחיים הוגנים ביבשת השסועה והמרוששת. הדה-לגיטימציה של פליטות כלכלית אינה אלא ניסיון של העולם הראשון לשמר פריבילגיות כלכליות שהושגו תוך ניצול תושבי היבשת.

לרוב, הפליטים המגיעים לישראל חיפשו במקור מקלט במצרים. חלקם פליטי טבח העם בדרפור או פליטי רדיפות בדרום סודן. אחרים נמלטו מאריתריאה לאחר שערקו משירות כפוי ובלתי מוגבל בזמן בצבא המדינה, ואם יוחזרו לשם הם צפויים לכליאה בתנאים תת-אנושיים ולעינויים. מקצתם נסו ממדינות אפריקאיות אחרות. במצרים מגלים הפליטים מדיניות עוינת הכוללת אפליה, מעצרים שרירותיים, גירוש בניגוד לחוק הבינלאומי ואלימות שהגיעה לשיאה בדצמבר 2005, אז נטבחו לפחות 25 פליטים שהשתתפו בהפגנה שקטה בקהיר. חלק מהפליטים בוחרים להמשיך לנוס ולחצות במחתרת את מדבר סיני. ישראל, מצדה, עושה כל שביכולתה להוכיח להם שמדובר במקח טעות.

הפליטים המגיעים דרך גבול מצרים הם מבחינת ישראל מסתננים, סטטוס שנקבע במקור בהתייחס לפליטים פלסטינים שניסו לחזור לאדמותיהם בשנת 1948. חלק מהם יישלחו לקציעות, הכלא שהוקם בתקופת האינתיפאדה הראשונה ונודע לשמצה במיקומו המרוחק במדבר, הלוהט בימי הקיץ והקפוא בלילות החורף. בין הכלואים גם תינוקות שאך נולדו, פעוטות וילדים בני כל הגילים, המשוכנים באוהלי חאקי פרוצים לרוח, מוקפים גדרות ושיממון. בפברואר דחה בית המשפט העליון עתירה של ארגוני זכויות אדם ישראליים, שהתמקדה בתנאי הכליאה של ילדים אלו. אכן, קיימות בעיות בוערות, קבעה השופטת נאור, אולם אין צורך בהתערבות שיפוטית. בעודה דוחה את העתירה הוסיפה השופטת כי "ישאו ברכה" הארגונים המסייעים לשפר את תנאיהם של הפליטים, תפקיד שהמדינה היתה צריכה לשאת בו.

דרום תל אביב, 2008

לא תמיד יש די מקום בבתי הכלא, וכאשר הצבא אינו מוצא מקום כליאה לפליטים הוא משליך אותם לנפשם ברחובות הערים. כך או כך, המדינה מתנערת מכל אחריות: היא אינה מספקת לפליטים טיפול רפואי, קורת גג ראשונית, מזון או ביגוד. הסיוע לפליטים נעשה על ידי אזרחים פרטיים ופעילים בארגונים התנדבותיים. אלו מארחים פליטים בבתיהם, אוספים עבורם מזון, ביגוד וציוד, ומסייעים להם להיאבק על זכויותיהם. ארגונים כאלה, ובהם עמותה שהקימו פליטים ותיקים מאפריקה, מפעילים מקלטים בתל אביב ובהם משוכנים פליטים "חדשים". עיריית תל אביב אף היא נרתמה לסייע לפליטים, ועמותת "רופאים לזכויות אדם" העמידה לרשותם את מרפאתה. אולם כל המאמצים הללו אינם מספיקים נוכח חיבוק הידיים הממשלתי: העמותה נאלצה לסגור את המרפאה שקרסה תחת נטל הפניות, וכעת היא דורשת ממשרד הבריאות למלא את תפקידו במציאת פיתרון למצוקות הרפואיות של הפליטים, בינתיים לשווא; תנאי המחיה במקלטים עלובים. בחורף שררה בהם צפיפות בלתי נסבלת, ורבים נאלצו לחיות ברחובות ובגנים. הצפיפות הקשה הובילה להתפשטות מחלות, והמחסור הממשי בבגדים ובמזון הביא לחיים בתנאי רעב.

שוב ושוב עולים גם רעיונות לחסימת מסלול הבריחה: לירות במי שמנסים להסיג את הגבול, להפעיל נגדם אמצעים לפיזור הפגנות, להקים גדרות וחומות לאורך גבול מצרים, ולהחזיר את הפליטים למצרים מיד עם כניסתם מבלי לאפשר להם לבקש מקלט בישראל. בינתיים, רעיונות מעטים בלבד יושמו, והמאבק בפליטים נעשה בעיקר באמצעות מירור חייהם. ההנחה היא שבריחתם מאפריקה נועדה להשיג שיפור באיכות החיים, וישראל חוששת מפני גל מהגרים שמניעיו להגירה אינם רדיפות פוליטיות אלא המשבר הכלכלי שבו מצויה היבשת. השאיפה היא שבאפריקה ישמעו עד כמה התנאים בישראל אכזריים, והיא תרד מ"מפת היעדים" של הפליטים האפריקאים.

* * *

תל אביב, מאי 2008, מקלט לפליטים

ישראל הוקמה על בסיס האתוס של מבקשי המקלט שנדחו על ידי מדינה אחר מדינה. רבים מאוד מאזרחיה היהודים הם פליטים ומהגרים, או צאצאיהם של אלו, ובעבר היתה ישראל שותפה למאמצים לחזק את מחויבותן של מדינות לקליטת פליטים. מה הופך אותה למדינה הרואה בפליטים בעיה לאומית, למדינה שראש ממשלתה מתאר את הפליטים המחפשים בה חוף מבטחים כ"צונאמי", ולמדינה המשליכה אותם לבתי כלא והופכת את חייהם לגיהנום? תשובה אחת היא שנאת הזר והגזענות שבהן נגועה החברה הישראלית. אולם לצדה קיימים גם שיקולים כלכליים.

הפליטים האפריקאים מאיימים על המציאות הנוחה הקיימת בשוק העבודה הישראלי, המתבסס על העסקת עובדים זרים ופועל כמנגנון המאפשר למשוך כלפי מטה את עלויות העבודה במשק כולו. במהגרי עבודה "רגילים" מגולם פוטנציאל ניצול עצום: הם משלמים אלפי דולרים למתווכים עבור ה"זכות" להגיע לישראל ולעבוד בה. חנה זוהר מעמותת "קו לעובד" מעריכה שההכנסות מדמי התיווך מגיעות ליותר ממיליארד שקל מדי שנה; בניגוד לפסיקת בג"ץ משנת 2006, מהגרי העבודה ממשיכים להיות כבולים למעסיק מסוים, ואם הם עוזבים אותו לטובת מעסיק אחר הם עלולים להיות מגורשים; כאשר הם לומדים את זכויותיהם ועומדים עליהן, קל מאוד לגרשם. כוח המיקוח שלהם אפסי והם מוכנים לסבול שכר נמוך, שעות עבודה אינסופיות ללא תגמול הולם ותנאי מחיה תת-אנושיים; בתום העסקתם עליהם לעזוב את הארץ, ובמקרים רבים הם מגורשים באופן שאינו מאפשר להם לתבוע את מעסיקם על הפרת חוקי העבודה.

את הפליטים האפריקאים קשה יותר לשלב במתכונת הניצול הזו. בראש ובראשונה, הם מעזים להיכנס לארץ מבלי לפרנס את סוכנויות התיווך. לאחר שנכנסו - קשה מאוד לסלקם. בנוסף, מבחינה משפטית ישראל מחויבת לעיקרון אי ההסגרה, האוסר לגרש אדם למדינה שבה הוא צפוי לרדיפה. כחלק מעיקרון זה, עליה לאפשר לפליטים לשהות ולעבוד בה כל עוד בקשתם להכרה כפליטים תלויה ועומדת. כיוון שישראל אינה בוחנת את בקשות המקלט בעצמה, אלא מסתמכת על סוכנות הפליטים של האו"ם כגורם מייעץ, הטיפול בבקשות עלול לעתים להימשך שנים.

גם אם אדם אינו מקבל מעמד של פליט, לא תמיד ניתן לגרשו מישראל: עצם בקשת המקלט עשויה להפוך נתיני מדינות מסוימות לבני מוות בארצם. אי קיום יחסים דיפלומטיים בין ישראל למדינת המקור עשוי גם הוא לסכל אפשרות של גירוש. במקביל, הן מבחינה משפטית והן מבחינה תקציבית, לא ניתן לכלוא את כל הפליטים לתקופות ממושכות. וכך, היעדר האפשרות לגרשם מעניק להם עמדת מיקוח עדיפה ביחס לעובדים זרים אחרים. ארגוני הסיוע וקהילת הפליטים הוותיקים מעניקים להם רשת ביטחון נוספת. כפי שהתברר די מהר לפעילי עמותת "קו לעובד", הפליטים פחות חוששים לתבוע את מעסיקיהם מאשר מהגרי העבודה.

ישראל עושה מאמצים ניכרים לקרב את מעמד הפליטים לזה של מהגרי העבודה. דרך אחת לעשות זאת היתה לשחרר פליטים מהכלא לחלופות מעצר בקיבוצים ובמושבים. השחרור לחלופות המעצר היה הישג חשוב בהגנה על הפליטים, אך התברר כבעייתי. הפליט ה"משוחרר" היה נתון במעין מעצר בית בקיבוץ או במושב שאליו נשלח, ואסור היה לו לעזוב את מעסיקו פן יוחזר לכלא. הוא הפך, למעשה, לאסיר בידי מעסיקו. בפועל, שיטת הכבילה של עובדים זרים למעסיקים יושמה גם על הפליטים. התוצאה היתה שכמו מהגרי העבודה, הפליטים נאלצו לעבוד בתנאים קשים תמורת שכר הנמוך משכר המינימום, ואילו חלק מהמעסיקים ראו עצמם דווקא כחסידי אומות העולם שפרשו את חסותם על הפליטים, והתפלאו שנדרש מהם לשלם כדין עבור עבודתם.

שיטת חלופת המעצר התמוססה עם הזמן, שכן מבחינה משפטית לא ניתן להגביל את חירותו של אדם לאורך זמן כאשר גירושו לא נראה באופק. גם איתור מקומות המעצר החלופי והפיקוח עליהם הפך מורכב ככל שהתרבו הפליטים. וכך, מספר גדל והולך של פליטים נזנחו לגורלם בתל אביב, והם מצטרפים לאוכלוסיית הפליטים שהגיעו לעיר כיוון שלא נמצא להם מקום כליאה. למציאות הזו נדרשו הרשויות לתת מענה.

* * *

בהוראת ראש הממשלה, בחודש מרץ האחרון פתחה משטרת ההגירה במבצע מאומץ של מעצר פליטים. השוטרים שהשתתפו בו נדרשו לעמוד במכסה של 300 עצורים ביום. רוב העצורים נשלחו למאסר בכלא מעשיהו, מקצתם לקציעות, אחרים הועברו למתקן לקטינים בחדרה, והיו גם כאלה ששוחררו לאחר הבאתם לתחנת המשטרה. המשטרה עצרה גם פליטים המחזיקים מסמכי הגנה של האו"ם האוסרים על מעצרם, ואפילו פליטים שקיבלו אשרות שהייה ממשרד הפנים. שוטרי משטרת ההגירה פשטו - ללא צווים - על מקלטים שהקימו גופים התנדבותיים, ואף הגיעו למפגש שארגנה נציבות האו"ם לפליטים ועצרו כמה מהמשתתפים. רבים מהפליטים שנעצרו במבצע שוחררו, אולם לא לפני שצוידו במפה של מדינת ישראל (בגבולות 1967!), שעליה מסומנים קווי הרוחב של חדרה בצפון ושל גדרה בדרום. במסגרת תנאי השחרור שלהם נאסר עליהם להיכנס למרכז הארץ.

הרחקת הפליטים מאזור המרכז משרתת שורת מטרות. ראשית, נחסמות בפניהם אפשרויות התעסוקה במרכז הארץ, והם ישובו להיות נתונים לחסדיהם של חקלאים בפריפריה. בהיעדר אפשרות למצוא תעסוקה במרכז, הם יאבדו את כוח המיקוח שלהם וייאלצו להסתפק בתנאים ובשכר הנמוכים מאלה שהחוק דורש. אווירת הטרור שהשליט מבצע המעצרים, והעובדה שמסמכי האו"ם לא העניקו למחזיקים בהם חסינות, דוחקים אף הם את הפליטים לעמדת נחיתות. בה בעת, הרחקתם מתל אביב מפזרת את קהילת הפליטים המתהווה ומנתקת אותם מרשת התמיכה שהצליחו ליצור. המהלך אף מבטל את נגישותם של הפליטים לארגוני הסיוע ולנציבות האו"ם הפועלת בירושלים, שגם היא כלולה בשטח האסור, ומקשה עליהם לדעת מהן זכויותיהם. המשטרה גם ניסתה לתקוע טריז בין הפליטים לפעילים ישראלים. כך למשל, פעילים שמנעו משוטרים להיכנס למקלטים ללא צו נעצרו ושוחררו בכפוף לצו הרחקה מהמקום. רווח נוסף של המדינה מגירוש הפליטים לפריפריה: הרחקתם מתל אביב דוחקת את מצוקותיהם הרחק מעיני הציבור, וחוסכת את המבוכה הכרוכה בחשיפה זו.

עמותת "מוקד סיוע לעובדים זרים", הנאבקת בהרחקת הפליטים ממרכז הארץ, הגישה עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשם פליט מדרום סודן המגדל לבדו את שני ילדיו, האחד בן שבע והשני בן שלוש. בקיץ 2007 חצה האב את גבול מצרים עם ילדיו וביקש מקלט בישראל. הוא נעצר בידי הצבא ולאחר יומיים הושלך ברחובות באר שבע. קבוצת מתנדבים אספה אותו ומצאה לו מגורים זמניים בעיירה הבדואית לקיה. לאחר יומיים נוספים הוא הוסע לירושלים, ולאחר מכן נמצאה לו עבודה בקיבוץ - אך שם לא נמצא פתרון לילדיו. באוגוסט 2007 עקר הפליט עם ילדיו לתל אביב. תחילה התארח באחת הכנסיות ולאחר מכן אצל אדם פרטי, פליט ותיק ממנו. הוא מצא עבודה ולאחר כחודש וחצי הצליח לשכור דירה צנועה בדרום העיר. בנו הבכור החל ללמוד בבית הספר רוגוזין בתל אביב, המפעיל תוכניות מיוחדות לילדי הפליטים ומספק להם תמיכה מיוחדת וסיוע פסיכולוגי. התוכניות, מיותר לציין, ממומנות בידי תורמים. לבן הצעיר נמצא מקום בפעוטון הגובה שכר סמלי בלבד, ומהווה חלק מרשת הביטחון החברתית שיצרו הפליטים בתל אביב ואשר אינה קיימת מחוצה לה. בחודש מרץ נעצר האב במסגרת מבצע המעצרים, למרות שבידיו מסמך הגנה של האו"ם. הוא שוחרר בתנאי שיעזוב את תל אביב ויעקור ליישוב הממוקם צפונית לחדרה או דרומית לגדרה. כעת מבקש מוקד הסיוע מבית המשפט לבטל את התנאי הבלתי חוקי הזה ולאפשר לפליט ולילדיו להמשיך לחיות בתל אביב, שם יש להם דירה, פרנסה ומסגרת תומכת.

גם אם תצליח העתירה, בוודאי לא יהיה בה כדי לעצור את הצעדים הבאים שינקטו הרשויות. שהרי ישראל של ימינו אינה מדינת מקלט, אלא מבצר נעול הפתוח רק למי שאפשר להפכו לקורבן כלכלי נוח.

www.etgar.info/he/article__244/המבצר_הנעול_פתוח_רק_לניצול
21.11.2008, 19:11