גליון 25, יוני 2008

עבודה זרה

בעקבות סרטיהם התיעודיים "מלון 9 כוכבים" ו"שש קומות לגיהנום"

מאז ראשיתו, מתנהל שוק העבודה המקומי תחת צילו הכבד של הסכסוך הישראלי – פלסטיני. שליטה זו הטעינה את ה"עבודה הערבית" במשמעות דואלית: הן כמשאב זול, הן כאיום ביטחוני. בשנות ה – 90 הכריע תפיסת האיום את הכף. בעקבות שינויים אלו החליטה ממשלת ישראל להמיר את כוח העבודה הפלסטיני במהגרי עבודה אחרים (לא יהודים ולא ערבים), שיובאו מדרום אמריקה, אפריקה ודרום מזרח אסיה. החלטה דרמטית זו, הפכה עשרות אלפי פלסטינים שמצאו את פרנסתם בישראל, לשוהים בלתי חוקיים. ההחלטה יושמה באמצעות הטלת סגר על הגדה ועל רצועת עזה למשך תקופות זמן ממושכות. מדיניות זו הופעלה גם בתקופת הסכמי אוסלו. באופן אירוני, דווקא "נקודת האפס" ההיסטורית שסימנה את תחילתו של ה"מזרח תיכון חדש", הרעה מאוד את מצבם הכלכלי של הפלסטינים. מדיניות ההפרדה קִטלגה את הפועל הפלסטיני כבעיה ואף כעבריין בפועל. אולם הקשיים הכלכליים העצומים בגדה אילצו את "הפועל הערבי" להמשיך ולבנות את מדינת ישראל, גם כשפעולה זו הפכה לבלתי לגאלית. בעשור האחרון התנהלה "הזיקה" בין הפועל ובין המדינה בעיקר באמצעות מנגנוני הביטחון. שני סרטים דוקומנטאריים מטלטלים שנוצרו בשנים האחרונות: "מלון 9 כוכבים" – עידו הר (2005), ו"6 קומות לגיהינום" - יונתן בן אפרת (2007), עקבו אחרי השגרה היומיומית של מי שמבקשים את פרנסתם בישראל. הפנים החדשות של הדיכוי מורכבות ממסע ארוך ומתיש אל מקומות העבודה, תנאי קיום מחפירים, רדיפה השפלה ופחד. התוצאה הסופית מגלה את המאפיינים המבניים של הכיבוש, ואת האופנים המגוונים בהם הוא פועל בתוך גבולות הקו הירוק.

הסרטים עצמם, מרגע שיצאו לאוויר העולם, חושפים גם את הדינאמיקה הפסיכולוגית כפולת הפנים, המניעה את החברה הכובשת. כך למשל, מעידה הקרנתם המוגבלת, על נקודות העיוורון המאפיינות את השיח הציבורי הישראלי, ועל הרצון לנרמל את תנאי העבודה הקשים של הפועל הפלסטיני באמצעות הפיכתו לבעיה אוניברסאלית שאינה ייחודית לישראל. עידו הר ויונתן בן אפרת שוחחו על המציאות העגומה שנחשפת בסרטים; עבודה זרה, ישראל, שנות האלפיים:

"מלון תשעה כוכבים", באדיבות עדן הפקות ועידו הר. צילום עידו הר

עידו: למה בחרתי לעשות סרט על נושא כזה? גדלתי במושב שנמצא ליד העיר מודיעין. בכל פעם שהייתי נוסע הביתה הייתי רואה פתאום חבורות של פועלים חוצות במהירות את הכביש המהיר ונעלמות ביערות באזור. התחלתי להסתובב ביער, סביבה שאני מכיר עוד מהילדות, ואז גיליתי את ה"טרמינל" – מעין אזור ריכוז אליו מתנקזים כל הפועלים שחוצים את הגבול. מדובר באלפי הפועלים שבנו את העיר מודיעין. המראה היה מדהים: כאילו אוטובוסים עמוסים פרקו את התכולה שלהם בשום מקום ונעלמו. התחלתי להגיע לשם בקביעות במשך חצי שנה, ולאט לאט נוצר הקשר עם האנשים. החלטתי לספר את הסיפור שלהם, אחר כך נבנתה החומה והכול נגמר.
הפועלים ראו את הסרט בפעם הראשונה ב"פסטיבל ירושלים". זו הייתה הפעם הראשונה שהם ביקרו בקולנוע בכלל. זו חוויה יוצאת דופן, מה גם שהקהל כולו היה יהודי. ההלם הגדול היה בעיקר נחלת האימהות והנשים, שראו לראשונה באיזה תנאים הבנים עובדים.

יונתן: לפני שהתחלתי את הפרויקט עבדתי בבית החולים "בלינסון" ליד צומת גהה. בכל יום התנקזו אל אזור הצומת עשרות מהגרי עבודה שחיכו לעבודה מזדמנת. ביום בהיר אחד, חזרו אל הצומת הפועלים הפלסטינים, שהחליפו את הפועלים הזרים, אותם גירשה ישראל בתחילת שנת 2005. רציתי לדעת מאיפה האנשים מגיעים לשם? איך הם חיים? איפה הם ישנים? באותה תקופה עשיתי תחקיר על פועל פלסטיני שהתגנב לישראל, נתפס ונכלה בבית המעצר בראש פינה ונמצא מת בתאו. בעקבות התחקיר התבהרה התמונה העגומה של חיי הפועלים שמחפשים פרנסה בישראל. זה אורח חיים שאין בו עבודה קבועה, אין תנאי מגורים הולמים ואין אפשרות לחזור בסוף יום העבודה הביתה. התחקיר הוביל ל"קניון" – שלד בניין גדול באזור הצומת - שעומד בלב הסרט. בפעם הראשונה שהגעתי למקום לנו בו יותר מ – 500 אנשים. קבלת הפנים הייתה חשדנית מאוד.

תחושת הניצול של הפועלים גדולה מאוד בגלל הנסיבות בהם הם נאלצים לפעול. ג'לאל, גיבור הסרט, עמד בפני לחצים גדולים מצד חברים ב"קניון", שלא אהבו את הכניסה שלנו למתחם. צריך לזכור שזה מקום מסתור. גם השאלה: "מה יצא לי מזה"?, שבה ועלתה כל פעם מחדש.

עידו: תנאי המחייה של הפועלים לא ידועים לפעמים גם למעסיקים עצמם. אם השנים התנאים הפכו ליותר ויותר קשים. מאז הקמת החומה גם הכניסה לישראל נעשתה יקרה יותר. בנוסף לזה, ההגבלה על חופש התנועה, מחייבת שהייה ארוכה מאוד מחוץ לכותלי הבית.

יונתן: נסיעה משכם לישראל עולה היום 200 ₪ לכיוון אחד, כלומר סכום ששווה בערכו לשכר של יום עבודה. גם הכניסה לישראל הופכת למסוכנת יותר. לאחרונה נתפסה במחסום משאית חלב שהבריחה 30 איש בתוך המיכלית. הפועלים התגלו כשהחייל במחסום ביקש מהנהג לסגור את פתח האוויר של המיכל. הפועלים נלכדו בפנים ללא חמצן, הם התחילו לדפוק על הדפנות וכך הם נתפסו.

עידו: מחזות מן הסוג שכיחים מאוד. באחת הפעמים בהן צילמתי ביער, ראיתי עשרות אנשים נדחסים לטרנזיט אחת כדי לגנוב את הגבול חזרה לפלסטין. התיעוד של התופעה אמור לזעזע, אבל למרבה הצער הסרטים לא פורצים את גבולות ההקרנה המקובלים. רוב ההקרנות נערכות בפני "קהל שבוי". אלו סרטים שלא מגיעים לטלוויזיה וכמעט לא מגיעים למערכת החינוך; החברה בישראל לא רוצה לראות את החצר האחורית שלה. אני עדיין מתוסכל מזה שהרבה אנשים בוחרים שלא לראות את המציאות או את הסרט. אני מאוד רוצה למשל להקרין את "מלון 9 כוכבים" במודיעין, וכבר שנתיים הם לא מאפשרים לי.

"שש קומות לגיהנום", בהפקת וידאו 48 וקלאודיוס פילמס. צילום יונתן בן אפרת

יונתן: צריך לציין ש"החצר האחורית" הזאת מאוד קרובה אלינו. אחד הדברים הקשים ביותר שקרו במהלך הצילומים היה לחזור בסוף היום הביתה. בין ה"קניון" ללב תל אביב מפרידה נסיעה של 20 דקות בקו 51 - זה כל ההבדל בין הנורמאליות ובין הגיהינום. אבל החברה הישראלית מעוניינת לשמר את הפער הזה, את התחושה האשלייתית שהכול קורה "שם" - מעבר לגדרות וחומות, ביערות רחוקים, בהתנחלויות מרושעות. גם לשמאל קשה לקבל את העובדה שהתופעות האלו מתרחשות בתוכנו, וכולנו שותפים לתחזוק שלהם. את הגבול התודעתי, "הווירטואלי", שמפריד בין ה"כאן" ל"שם", בין ה"אני" ל"אחר", קשה מאוד לפרוץ. אפילו המבט של הקהל על הסרטים מוסט לפעמים לאיכות הקולנועית של "המוצר", תוך הדחקת התוכן והמסר.

עידו: מבחינתי כיוצר, הסרט הוא לא רק סיפור קולנועי, או סיפור של אנשים ספציפיים. היה רצון להעביר בסרט גם סיפור רחב יותר – סיפור של מקום וסיפור של זמן. זה סרט על מערכת היחסים ביני לבין מי שבונה לי את הבית, כלומר הסרט מחייב אותנו לנהל איזושהי מערכת יחסים אינטימית עם הפלסטיני – עם אותו אדם ערטילאי שמקוטלג כ"אויב". הקטגוריות הללו פותרות אותנו לכאורה מן החובה להתייחס אל הפועל כאל אדם, ובכך הן גם שוללות ממנו את התפקידים החיוניים שהוא ממלא בחיי היומיום של הישראלים. הסרט מאיר לא רק את הניצול המחפיר של מהגרי העבודה, שמתקיים כמובן גם במקומות נוספים בעולם, אלא גם את ההקשר המקומי הייחודי: אלו פועלים שבונים מדינה עבור המדינה שכובשת אותם ואחראית במידה רבה לאסון שלהם. להרבה אנשים קשה להתמודד עם ההשלכות האלה, לכן הם מעדיפים להתבונן רק על תופעת הניצול ולהמעיט בחומרתה - זה הרי פגע אוניברסאלי שמתקיים בכל רחבי העולם המערבי, לא רק בישראל.

יונתן: מבחינתי, היה גם ניסיון להתמודד עם המקום של ישראל בקונפליקט הזה. הרבה אנשים חושבים שהאבטלה והעוני הן בעיות פנימיות של החברה הפלסטינית. הישראלים מנסים להתכחש לתפקיד שלהם בדרדור האָיום של פלסטין. יש ניסיון מתמיד להפוך את הפלסטינים לבלתי נראים, ובכך לפתור לכאורה את הבעיה. זה גם מקור השם "6 קומות לגיהינום" – כלומר מתחת לאדמה. התחתית מרמזת על מה שמתחולל מעל פני השטח, כמו גם על הניסיון לדחוק את הפלסטינים עוד קומה אחת למטה.

עידו: היחס אל מה שמתחולל למעלה, כלומר אל ישראל, הוא יחס מורכב שכולל כעס, קנאה וגם הערכה. קשה להגדיר הלך רוח מרכזי. נשאלתי לא מעט האם הפועלים חשים שנאה. יש כמובן גם ביטויים כאלה, אבל יש גם הרבה כעס גם על החברה הפלסטינית. חלק מהצעירים מדברים בגלוי על בעיות מבניות שונות. זה דור מודע, שמדבר על ההשפעות השליליות של נישואין בגיל צעיר, ריבוי ילדים והיעדר השכלה. השאלות האלו עולות, אבל בו-זמנית, מרבית הפועלים משחזרים את הקודים של ההורים: הם נישאים בגיל צעיר ומקימים משפחות גדולות.

יונתן: הם לא רוצים, אבל משחזרים: זאת הוויה שקובעת את התודעה. וכשההוויה מאוד מוגבלת, גם התודעה לא יכולה לפרוץ גבולות. זה אחד הביטויים של הכיבוש – העדר אופציות בחיים. זו תחושה שמחריפה מאוד כיוון שהפועלים מכירים היטב את המציאות הישראלית ואת האפשרויות שיש בה. מהסיבה הזאת היה חשוב לנו לצלם את הגיבורים גם בהקשרים ביתיים ומשפחתיים, כלומר בנסיבות מכבדות, ולא רק במסגרת העליבות שמאפיינת את השגרה ב"קניון", בעיקר כיוון שהעליבות הזו משחזרת עבור הישראלים את הסטריאוטיפ המוכר והידוע של "הערבי".

בגרסה מוקדמת יותר, בחרנו אפילו לסיים את הסרט עם ג'לאל ואשתו. במהלך הסרט אנחנו כל הזמן שומעים את הקול שלה, אבל לא זוכים לראות אותה כיוון שהיא נמצאת בבית - בכפר. חשבנו שזה יהיה ראוי להראות איך ג'לאל הגשים את החלום שלו: נשא אשה ובנה בית. אבל לסיפור הזה יש גם סוף אחר. בתחילת הסרט ג'לאל אומר: "אחרי החתונה אני עם המקום הזה סיימתי", אבל בפועָל העוני מכריע את הכף, והוא חוזר לעבוד בישראל בתנאים מחפירים. זה סוף פסימי, סיזיפי, שמעיד על המחזוריות האינסופית שנכפית על הפועלים, אבל במובן מסוים הרגשתי שזה גם סוף טוב, כי ג'לאל חוזר לישראל וממשיך להיאבק, הוא לא יושב בבית ונכנע לאבטלה.

עידו: "מלון 9 כוכבים" מסתיים דווקא אחרי שהמשטרה מעלה באש את המחסה הרעוע בו לנו הפועלים בגבעות. אחרי השריפה המשכתי לצלם את הפועלים גם במקומות העבודה החדשים שלהם בירושלים, אבל הרגשתי שדווקא האירוע האלים שמגולם בשריפה, מנכיח בצורה החזקה ביותר את מציאות היומיום של השב"חים. זה היה רגע שהעניק תחושה של סוף בכל המובנים.

www.etgar.info/he/article__237/עבודה_זרה
07.01.2009, 16:01