|
|
מאת 
נועה אפשטיין
מילות מפתח: זכויות אדם, כיבוש
לפני 30 שנה היה זה בגדר טאבו לדבר על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל והתומכים בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס "שתי מדינות לשני עמים" נתפסו כשמאל קיצוני. מאז עברו מים רבים בירדן, ורוב הציבור בישראל הגיע למסקנה שלא נוכל להמשיך להחזיק בשטחים. ראש הממשלה אולמרט מדבר היום כאילו היה אחד מראשי שלום עכשיו, ומתריע מפני אובדן מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אם לא נצא מהשטחים.
הצרה היא, שאין כל קשר, וספק אם היה פעם, בין המילים למעשים בתחום תהליך השלום. אולמרט הצטלם עם אבו-מאזן באנאפוליס ודיבר על הסדר קבע עד סוף 2008, אך עם חזרתו לישראל אישר בניית יחידות דיור נוספות בהר חומה ובאריאל, ולא פינה אף מאחז בגדה המערבית. אהוד ברק, רצה ככל הנראה לשים סוף לסכסוך בקמפ דייויד 2, אך בו בזמן, אישר את הבניה המאסיבית ביותר בהתנחלויות. אפילו רבין ז"ל, שהניף את דגל השלום בתהליך אוסלו, העמיק את תשתית הכיבוש על ידי הקמת רשת כבישים עוקפים והפקעת קרקעות של פלסטינים.
לאחר ארבעים ואחת שנות כיבוש ושפיכות דמים, נדמה כי ברור לרוב הציבור, הן הישראלי והן הפלסטיני, כיצד יראה פתרון הסכסוך. ברור כי ללא פשרה טריטוריאלית שתאפשר הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל, וללא התחלקות (sharing) בירושלים והפיכתה לבירת שתי המדינות, לא נצליח לשים קץ למעגל הדמים הנורא. מבחינה זו, נחלו שלום עכשיו ומחנה השלום בכלל ניצחון אדיר. 30 שנות מחאה שכנעו את הרוב בישראל כי "טוב שלום מארץ ישראל השלמה"; וכי המכשול המרכזי בדרך להגשמת פתרון שתי המדינות הוא קיומן של 120 התנחלויות ו-103 מאחזים, אשר הופכים רצף טריטוריאלי פלסטיני לבלתי אפשרי. הכישלון, עם זאת, הוא, שבזמן שבו הפנים הרוב השפוי את התובנה הזו, המשיכו הקיצוניים ליצור עובדות בשטח, ובכך קברו את ישראל עמוק בבוץ.
כתוצאה מהמציאות בשטח ומהיאוש שהיכה במחנה השלום מאז התפוררות תהליך אוסלו, גברה התחושה שאולי פיספסנו את הרכבת, ואיבדנו את הסיכוי להיפרד לשלום על בסיס שתי מדינות. יתכן ולא רחוק היום, שבו תדחוף אותנו המציאות לנקודת האל חזור של מדינה "דו-לאומית" לכאורה. מדינה כזו, בקונטקסט הישראלי-פלסטיני, היא אשליה. משמעותה תהיה ויתור על אחד משניים: אופיה היהודי-דמוקרטי של ישראל, או עצמאותה האמיתית של מדינת פלסטין העתידית. לכן, גם אם זוהרו של פתרון שתי המדינות הולך ומתעמעם, אל לנו להרים ידיים. אין פתרון בר קיימא חלופי, שיבטיח את הצרכים הבסיסיים של שני הלאומים.
טועה מי שחושב שישראל יכולה לנהל משא ומתן עם עצמה, ולהכתיב את אופי ומחיר ההסכם עם הפלסטינים. הכל יודעים שיש סיכוי קלוש להגיע להסדר ללא פינוי גושי ההתנחלויות. אם בעבר התחלק הציבור לימין מול שמאל, היום יותר רלוונטי לחלק את הציבור הישראלי והפלסטיני לשתי קבוצות רב-לאומיות - ישראלים ופלסטינים התומכים בהסכם שלום על בסיס שתי מדינות לשני עמים; מול הקיצונים, משני הצדדים, המוכנים להחזיק את הרוב (בשני הצדדים) כבן ערובה של חלומות נטולי פשרה. הזמן פועל לרעת התומכים בהסכם. אם לא יתרחש פה שינוי יסודי, אנחנו עלולים לאבד סופית את הסיכוי לממש את החזון של שתי מדינות לשני עמים.
אני מאמינה שיש רוב מוצק, גם אם לא קונצנזוס, שרוצה לשמור על ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ומבין שהדבר כרוך בהיפרדות מהשטחים הכבושים. עובדה שדווקא ברגעי משבר פוליטי עמוק, ראשי ממשלה פונים לאופציה המדינית, דוגמת שרון עם ההתנתקות ואולמרט עם סוריה. זה מעיד על הלך הרוח של הציבור.
ארבעים ואחת שנים ומעט מאוד השתנה. בבחירות הקרובות נעמוד שוב בפני הבחירה העגומה בין ביבי וברק. מספר החברים במועדון האדישים לסכסוך הולך וגדל, ובמקביל הולכת ונשחקת היכולת של ישראל להציל את עצמה מעצמה. החדשות הטובות היחידות אולי, הן שהולך וקרב רגע האמת, שבו ניאלץ להכריע לגבי עתיד השטחים הכבושים ואופיה של מדינת ישראל. זו הנקודה שבה הרוב יהיה חייב להשמיע את קולו. עד אז תפקיד מחנה השלום הוא להעיר את הרוב ולנתב את היאוש והתסכול לפעילות מחאה.
הוספת.
תגובה חדשה.
www.etgar.info/he/article__232/41_שנות_כיבוש_–_פתרון_שתי_המדינות_הולך_ונכחד
22.11.2008, 12:11