גליון 20, ינואר 2007

אלטרנטיבות מסוכנות

הדיונים על צירופו של אביגדור ליברמן לממשלה עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, מעידים על מצבו העגום של אולמרט, לאחר שבעה חודשי כהונה ומלחמה אחת. ליברמן הוא אנטי תזה לאג'נדה שהציג אריאל שרון כאשר הקים את מפלגת קדימה.

אביגדור ליברמן היה בין המתנגדים הראשיים לתוכנית ההתנתקות החד צדדית, וניהל מערכת בחירות ימנית קיצונית. הצעתו הנוכחית, להקמת משטר נשיאותי ולחיזוק סמכויות ראש הממשלה, פונה אל אותם אלמנטים פופוליסטים, המצפים בעתות משבר לבואו של "האיש החזק".

הקואליציה שהקים אולמרט, שהרחיקה את מפלגות הימין, עוררה בזמנו ציפיות. ניתן היה לחשוב שכעת תתפנה הממשלה לטיפול בשתי שאלות היסוד של המדינה: השאלה המדינית והכלכלית, הכיבוש והעוני. מאלה לא נותר דבר. האג'נדה היחידה שאולמרט מקדם היום היא משחק ההישרדות הפוליטית. הקשיים הצפויים לקואליציה הנוכחית בהעברת התקציב, מעמידים בספק את יכולתה של הממשלה להשלים ארבע שנות קדנציה.

כבר עם היוולדה, סבלה ממשלת אולמרט ממיעוט אמון של הציבור. מפלגת קדימה, שהייתה צפויה לגרוף 40 מנדטים תחת הנהגתו של שרון, קיבלה בבחירות רק 29 מנדטים. השותפה הקואליציונית השניה, מפלגת העבודה בראשות פרץ, הגיעה חבולה ואכולה מבפנים. אל שתי אלה יש להוסיף את התופעה ההזויה משהו של מפלגת הגמלאים, שזוקפת את הישגיה בבחירות פחות לסולידריות עם קשישי המדינה, ויותר לאי האמון של הציבור במערכת הפוליטית. הבניין הרעוע הזה עומד לקרוס נוכח המבחן הראשון שניצב מולו – מלחמת לבנון.

שלוש הן הסיבות העיקריות לחוסר אמון הציבור:

הראשונה היא הבעיה הפלסטינית אשר אינה מצליחה להגיע לפתרונה. לאחר ביטול תכנית ההתכנסות נשארה ישראל ללא אג'נדה מדינית. קו החיבור היחיד בין מה שמתרחש בפלנטה של השטחים הפלסטינים לישראל, עובר בהפצצות העונשין היומיומיות של צה"ל הגובות עשרות קורבנות.

הסיבה השניה נמצאת בתוך ישראל עצמה, כאן מעמיקים הפערים המעמדיים ולעוני אין מענה בתכניות הממשלה. הצעת התקציב לשנת 2007, שהייתה אמורה לבשר על עידן של "חמלה" פוסט-נתניהו, ולתת ביטוי ליתרות המטבע המצויות בבנק ישראל, ממשיכה להצליף בעניים ולפנק את העשירים.

הסיבה השלישית, קשורה בשחיתות השלטונית שפושה בכל, והגיעה לשיאה במצעד נפגעות האונס של נשיא המדינה.

לצד ביטויי הקריסה האלו בישראל, מרחפת לה, בשמי השוק החופשי, הכלכלה הישראלית ככוכב בודד להתהדר בו. נתוני הבורסה, ההשקעות הזרות, רכישת חברות ישראליות במיליארדים גם בעיצומם של הקרבות בלבנון, והתחזקות השקל - אלו הם נחמתם היחידה של בעלי ההון ושל המעמד הבינוני.

בשני העשורים האחרונים הציגה אמנם כלכלת ישראל מגמה של גידול וצמיחה, אך גם נכנסה שוב ושוב למשברים בשל חוסר היציבות הביטחונית והפוליטית. שגשוג כלכלי במצב פוליטי נפיץ אינו אפשרי. חוסר אמון הציבור, השחיתות השלטונית, והתערערות המצב הביטחוני לא יתנו לכלכלה להמשיך להרים ראש. בעלי ההון, החפצים ברגיעה ביטחונית, יעדיפו לראות את ליברמן וחבריו מחוץ לממשלה.

מי יצילנו? גידמאק

בצניחה חופשית אל תהום הפוליטיקה הישראלית, אנחנו נתקלים באופציות חדשות ומדאיגות. הכוכב הנולד של השנה האחרונה הוא ארקדי גידמאק, מיליארדר המבוקש על ידי ממשלת צרפת בעוון סחר לא חוקי בנשק. גידמאק מנסה לסלול את דרכו אל מרכז השיח הפוליטי, תוך שיתוף פעולה הדוק עם אביגדור ליברמן.

גידמאק, כמו המודל האיטלקי שלו, ברלוסקוני, רכש לא מכבר את קבוצת הכדורגל האהודה ביותר בישראל, בית"ר ירושלים, צייד אותה בתקציב של קבוצת צמרת אירופית, וקנה עבורה מחצית משחקני נבחרת ישראל. בית"ר ירושלים, היא קבוצה המזוהה יותר מכל עם הימין הפוליטי בישראל. ברור שאוהדי הקבוצה, הבסיס הפרלמנטרי העתידי של גידמאק, לא יניחו לשום שחקן ערבי לשחק בה. אם תזכה בית"ר ירושלים באליפות הליגה העליונה, תיסלל דרכו של גידאמק אל הכנסת.

אבל לא רק את אוהדי בית"ר קנה גידמאק בכספו. במלחמת לבנון האחרונה, הוא הקים בכספו עיר אוהלים "לנפגעי נסראללה". המחיר, הוא יודע, יגבה ביום הבוחר. וכך, בואקום הפוליטי שלנו הניזון מתרבות הכוכבים הנולדים, עולה ומפציעה דמותו המפוקפקת של אוליגרך מקומי.

מי יצילנו מגידמאק?

ממשלת אולמרט המוכה, מחפשת להישען על הקנה הרצוץ של ליברמן. אל נתפלא אם אולמרט יהיה זה שיסלול את דרכו הפוליטית של גידמאק. אחרי הכל היה זה הוא ששידך בין קבוצתו האהובה, בית"ר ירושלים, לבין גידמאק.

עמיר פרץ חסר אונים. מנהיג הפועלים, שהבטיח לבוחריו מהשמאל סוציאל דמוקרטיה חדשה, המיר את החולצה הכחולה במדים של גנרל כושל. בתוך בולמוס הדאגה למעמדו, הוא איבד את השליטה שספק אם הייתה לו על מפלגת העבודה וגם על ההסתדרות.

עופר עיני, האיש שאותו מינה פרץ למחליפו בראשות ההסתדרות, התנתק ממנו בדרכו לקדימה. הליכוד, מחוסר כל אג'נדה, מפולג בין נתניהו לסילבן שלום. דומה שהציבור "בשל" לקבל פתרונות פוליטיים פופוליסטיים מהסוג הגרוע ביותר.

ההתמודדות עם תופעות כמו ליברמן וגידמאק, דורשת תכנית מדינית כלכלית סדורה, לצד יכולת ביצוע. דפוסי הצבעה חסרי האחריות, שבאו לביטוי בבחירות האחרונות, הותירו את הזירה לאותם גורמים שחוקים ומושחתים שאיבדו את אמון הצבור. אורח החיים חסר האחריות שמאפיין את מה שמכונה "תל אביב", בא לביטוי מוקצן בזמן המלחמה, כאשר ה"בועה" המשיכה לחגוג את הישגיה הכלכליים הרחק מהחזית.

החולשה הזו, הן של הציבור והן של ההנהגה הפוליטית, והסירוב לטפל בכנות בשאלה הפלסטינית ובשאלת העוני, הם אלה שמאפשרים את כניסתם של אלמנטים ימניים מסוכנים אל מרכז הבמה הפוליטית.

www.etgar.info/he/article__23/אלטרנטיבות_מסוכנות
22.11.2008, 13:11