לא בכדי רואה ראש השב"כ באזרחי המדינה הערבים איום אסטרטגי. שהרי נוכחותם מהווה את המכשול העיקרי בפני ניצחון הציונות הסופי בנוק-אאוט: ביסוס מדינה פלסטינית משוללת כוח בחלקים מן הגדה המערבית ורצועת עזה - וביסוסה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית הזוכה לחיבוק רחב ממדינות האזור. המצע הלוקה בחסר, הלקוי וצר האופקים, המתכנה "שתי מדינות לשני עמים", הוא חזון אחרית הימים. ומי שהגה את המצע הזה, חסך לישראל בעיות רבות, בראשן בעיית הפלסטינים אזרחי המדינה.

אלא שישראל אינה יכולה לבצע את תוכניותיה הללו מבלי לבצע טרנספר פוליטי של אזרחיה הערבים, כלומר ישראליזציה, אינטגרציה והיטמעות. מחירו של מהלך הפוך יהיה כבד: מניעת השתתפותם בבחירות לכנסת (רוב האזרחים היהודים מצדדים בכך); חיסול יחודן של התרבות והשפה הערבית במרחב הציבורי; וחיסול סופי וממוקד של רעיון "מדינת כל אזרחיה", שהחל ברדיפת עזמי בשארה, וממשיך בגל חקירות של אנשי ופעילי מפלגתו בל"ד והתקפה משולחת רסן של מסמכי החזון שנכתבו בשנה האחרונה.

הסכם שלום עתידי עם מחמוד עבאס רק יאיץ את הטרנספר הפוליטי המתרחש בתוך גבולות המדינה. במקום אפרטהייד בשטחים הכבושים, יונהג אפרטהייד פוליטי בתוככי המדינה. לא עשית שירות לאומי? אינך מקבלת את יהדותה של המדינה? מסרב להיכנע לישראלזציה? אם כך, אתה בהכרח 'ערבי רע' שאינו שש לחבק את השלום. אם תהיה "ערבי טוב" או קבלן קולות של מפלגה ציונית, תוכל להיות חבר דירקטוריון בחברה ממשלתית ואפילו שר בממשלת ישראל (ע"ע ע'אלב מג'אדלה). בחינות הכניסה לאזרחות מלאה ושוויונית כוללות התרחקות מפלסטיניזציה ומכל סממן שיכול לשמר את ההיסטוריה והזיכרון הקולקטיבי של הערבים אזרחי המדינה.

ההכרה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית היא צעד בעייתי עבור הפלסטינים אזרחי ישראל, המתבטא בדבריהם של קברניטי המדינה. היתה זו שרת החוץ, ציפי לבני, שהבהירה כי "ישראל היא בית לאומי לעם היהודי. המדינה הפלסטינית אמורה לתת מענה לשאיפות הלאומיות של בני העם הפלסטיני באשר הם, גם לפלסטינים שיבחרו להיות אזרחים שווי זכויות במדינה יהודית ודמוקרטית - בעוד הזכויות הלאומיות שלהם יקבלו ביטוי במדינת לאום אחרת - המדינה הפלסטינית העתידית".

לבני אף זיהתה את הסכנה הכרוכה בהכרה בנכּבה הפלסטינית. בנאום שנשאה בימי חגיגות העצמאות האחרונות היא הצהירה בבירור: אם הפלסטינים רוצים בשלום, עליהם לשכוח את המילה נכּבה. בראיה הישראלית הרשמית, ההסדר ההיסטורי אינו כולל פיוס אמיתי שיושתת על נשיאת אחריות והכרה בעוול ובחורבן מולדתם של הפלסטינים. זהו הסדר בענייני גבולות, ביטחון ומים, ותו לא. ישראל תמיד אפשרה חופש יחסי לפלסטינים בתחומי העיתונות והתרבות, אך לחופש הזה יש גבולות. כך למשל בעיתון "פסל אל-מקאל", המזוהה עם בל"ד, מעולם לא פורסמו מודעות מטעם לשכת הפרסום הממשלתית, שפרסומיה מהווים מקור הכנסה קריטי לעיתונות הערבית. כולם קיבלו - חוץ מ"פסל אל-מקאל", שמוביל את מצע מדינת כל אזרחיה ואת החתירה לשינוי אופיה של המדינה.

בסופו של יום קשה לנבא האם יתחולל החזון, אולם הוא מצוי בשני צדי המשוואה: מדינה פלסטינית חלשה, מבותרת וחסרת על משמעות, ואפרטהייד בתוך מדינת ישראל. וכשם שהעולם התרגל לאפרטהייד דה-פקטו בשטחים הכבושים, בעוד עשר או 15 שנה הוא יתרגל לאפרטהייד פוליטי בגבולות המדינה. הקביעה הזו אולי צינית ואכזרית, אך ניסיון העבר ציני ואכזרי לא פחות. שהרי ישראל הצליחה לשמר את הכיבוש, ובו בזמן להפוך לילד המיוסר של העולם. קורבנה של אירופה הנכספת, שבעצמה מקרבנת את הערבים.

חולשתם והתרפסותם של הערבים הם אלו שיאפשרו לישראל לבצע את תוכניותיה לעתיד ללא כל בעיות. כאומה, הם מצויים היום בשפל פוליטי חסר תקדים: מחלוקות פנימיות, מלחמות, הכתבות אמריקניות ומערביות והשלמה, בעקיפין, עם היותה של ישראל מדינת כיבוש ואפליה שאיתה אפשר לכרות בריתות שלום ולנהל קשרי מסחר. לכן בניגוד לחזון אחרית הימים, החזון שלי פסימי ואפוקליפטי בעליל. הימים הקשים עוד לפנינו; כולם להחזיק חזק!

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

מדינה פלסטינית או אפרטהייד?

תוכן