"נוכח הניסיונות הכושלים, החוזרים ונשנים, לפתור את השאלה הפלסטינית, ותחת צלה הכבד של שנת ה-60 לישראל, החליט מגזין 'אתגר' להציג בפני קוראיו וכותביו את השאלה: מה צופן העתיד למדינת ישראל". כך נפתחת הפנייה ששלחנו למספר רב של כותבים ואמנים במסגרת ההכנות לגיליון הנוכחי, בה ביקשנו מכל אחד מהם לפרוש את החזון שלו בפני קוראי המגזין. קיבלנו תשובות רבות, בטקסט ובדימוי, שאת חלקן אנו מפרסמים בגיליון זה - המוקדש כולו לכותבים.

במבוא לספרם החדש "משטר זה שאינו אחד", כותבים אריאלה אזולאי ועדי אופיר שהמחויבות שלנו להתנגד לכיבוש קודמת לכתיבה על הכיבוש. אם נמשיך את אותה מחשבה, נוסיף את השאלה: מהי המסגרת הפוליטית האלטרנטיבית שבאמצעותה נוכל לממש את המחויבות שלנו להתנגד לכיבוש.

מהו, אם כן, החזון של הר הגעש הזה - שנקרא מדינת ישראל?

ניר ברעם טוען כי חגיגות ה-60 של ישראל דומות לאלו של שנת העשור, כי המדינה היתה חייבת להחליף את החשיבה הצבאית, הפרנואידית מטבעה, בחשיבה אזרחית, בתקווה ואופטימיות, ולהושיט יד לאזרחיה הערבים וכן לפלסטינים תושבי השטחים.

לעומתו טוען עלא חלייחל, שהישראליזציה שנכפית על הערבים בישראל היא טרנספר פוליטי. לדעתו רואת השחורות, כשם שהעולם התרגל לאפרטהייד דה-פקטו בשטחים הכבושים, כך הוא יתרגל בעתיד לאפרטהייד פוליטי בגבולות המדינה.

נועה אפשטיין מ"שלום עכשיו" דווקא סבורה כי הלך הרוח הציבורי מצדד בחלוקה. כל שנותר לנו הוא להמשיך ו'לשווק' נכון את חבילת ההיגיון, לפיה השלום טוב לביטחונה של מדינה יהודית ודמוקרטית.

זיאד אבו זיאד, שר לשעבר בממשלת אבו מאזן, חולק עליה. בראיון ליונתן בן אפרת הוא מביע את אכזבתו העמוקה ממחנה השלום הישראלי. לאחר שפרש מהפוליטיקה, תולה אבו זיאד את כל תקוותיו בכניסתו של נשיא חדש לבית הלבן, בפברואר 2009.

אסמא אגבארייה זחאלקה מחזירה אותנו לספרם של אזולאי ואופיר, ומציעה לקרוא בו קריאה מרקסיסטית. שם הספר, כך היא טוענת, נכון גם "ביחס לקיטוב המעמדי והחברתי המתחולל בתוכה [בישראל] ב-20 השנים האחרונות. גם בקרב המחנה הקרוי 'האזרחים היהודים' קמה חומת הפרדה חדשה - ההפרדה בין עשירים לעניים".

יעקב בן אפרת, מזכ"ל מפלגת דע"ם, ממשיך את הרעיון, וקובע שהחזון העתידי אינו מצטמצם לבחירה בין מדינה פלסטינית לאפרטהייד. לתפיסתו, החזון העתידי מתבסס על שינוי דמוקרטי אמיתי שמובילים פועלי המזרח התיכון. השאלה היא כיצד יתייחסו לשינוי זה הפועלים הישראלים. כביסוס לקביעתו משמשת ההתעוררות של תנועת הפועלים החדשה במצרים. "מה שנותר היום", קובע בן אפרת, "הוא לפעול על מנת לקרב את החזון הזה, תוך כדי ארגון הפועלים והזדהות עם מאבקם בעולם".

לכל אלו שבחרו לא להגיב לפנייה, אנו מפרסמים את שירו של עודד פלד "בארץ הקודש, אחרי המפץ". מילותיו של פלד, "התנזרו מפוליטיקה / הפנו עורף לממון / ערקו מן המלחמה", מתייחסות למצבם של אינטלקטואלים, יוצרים ואנשים ישרי דרך אחרים באדמת הלבה הישראלית. כאן המקום לציין שמערכת "אתגר" מזדהה כמובן עם שתי השורות האחרונות של השיר, אך נאלצת להסתייג מהשורה הראשונה, שמבטאת את ייאושו ואדישותו של מעמד בינוני אובד דרך.

לצד הטקסטים המאלפים, החלטנו להקדיש לקורא הלא מתמצא טור המתמצת את ההיסטוריה המקומית משנת 1992עד 2008, ככרוניקה של משאים ומתנים ישראלים-פלסטינים כושלים.

נכון, אנחנו תופסים את הראש נוכח גודל המשבר המתחולל כאן, וגם תופסים בכל קדנציה את הראש שסרח, בין אם הוא נשיא או ראש ממשלה. אולם הברירות הפוליטיות נעות בין שלל הסורחים, בדיוק כפי שהיה לפני עשור: ביבי המפריט או ברק ממגדלי אקירוב; קדימה מציעה את ליבני חסרת הניסיון, שמציעה את המדינה הפלסטינית הרזה כבית לאומי לאזרחי ישראל הערבים; ומלמטה, מתוך חשכת הימין האירופי, צומח ארקדי גאידמק, דמות שבנויה למלא את החלל הריק ברגעי משבר.

אך מי שמתנזר מפוליטיקה בגלל כל אלה, מפקיר את גורל החברה בידיהם של המושחתים. ואילו אנו מאמינים כי עלינו להעמיד מולם אלטרנטיבה. מכאן, מגיליון מספר 25 של "אתגר", אנחנו מפנים בקשה לפלד ולמאמיניו - עזבו את המנזר ושובו אל הפוליטיקה, אבל אל פוליטיקה אחרת, פוליטיקה הבאה לשרת את העובדים, לשחרר אותנו מהכיבוש ולהציב אלטרנטיבה מהפכנית, שוויונית וצודקת. שובו אל הסוציאליזם. שאם לא כן, הפוליטיקה הנוכחית תוסיף למרר את חיינו.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

החזון העתידי של הר הגעש

תוכן