הסיבוב האחרון בעימות הדמים בין חמאס וישראל הסתיים ב"תהדיאה" (רגיעה) בלתי רשמית בין הצדדים. במסלול המקביל של המשא ומתן (של הרשות הפלסטינית) הושגה התקדמות כלשהי בהגדרת נקודות הליבה של הסכסוך. מנקודת ראותה של החמאס, הסיבוב הזה הסתיים בניצחונה המוחץ על ישראל. המערכה התקשורתית המסיבית הציגה את ישראל כמי שמעוניינת לבצע ברצועת עזה "שואה". רשת אלג'זירה הצליחה היכן שנכשלו טילי הקסאם, כאשר תמונות של גופות ילדים, שהועברו על ידה לכל מסכי הטלויזיה בעולם, מעוררות זעם וביקורת נגד הפשעים שמבצעת ישראל כלפי אזרחים חסרי מגן.

הכוחות הצבאיים הישראלים שחדרו לתוך שטח עזה, נועדו ללמד את חמאס לקח, ולהביא להפסקת ההפגזות על אשקלון. ואולם, הכלל הידוע, שבמלחמה נגד אזרחים אין מנצחים, היה בעוכריה גם הפעם. פגיעת הכוחות הישראלים באוכלוסיה אזרחית, גררה תגובה נזעמת מצד ידידותיה של ארה"ב באזור: סעודיה, מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית של אבו מאזן. הללו תבעו שארה"ב תגנה את ישראל, דבר שהביא את ביקורה החפוז של שרת החוץ האמריקאית, קונדוליסה רייס לאזור, בעקבותיו הושגה הפסקת אש בין ישראל וחמאס בתיווך מצרי.

בהסדר הפסקת האש האחרון נקבע שעל ישראל להמנע מפגיעה באנשי חמאס, ולהפסיק לפעול בתוך שטחה של עזה, זאת בתנאי, כמובן, שיופסק הירי על ישובים ישראלים. חמאס מצידה הפסיקה את ירי הטילים על ישראל, ושלחה נציגים לתימן כדי להשתתף בשיחות בין חמאס ופתח על הסכם שאמור "להחזיר את המצב בעזה לקדמותו" – כלומר, להשיב לרשות ולפתח את השלטון בעזה.

ההסדר החדש שובר את המצור שהטילו ארה"ב וישראל על רצועת עזה בנסיון לבודד את חמאס. יש כאן מעין הכרה בעובדה מוגמרת, לפיה חמאס שולטת בעזה ויש לפעול מולה בדרכים פוליטיות.

פסגת אנאפוליס,שהיתה אמורה לקדם ציר פוליטי שיבודד את חמאס, נקלעה למבוי סתום, ויצרה תוצאה הפוכה מהמצופה. אבו מאזן, שנתן תמיכה למצור על עזה, בודד ואמינותו נפגעה, דבר שאיפשר לחמאס לטרפד את התקדמות השיחות באמצעות טילי קסאם שנורו לעבר שדרות.

תנועת חמאס חותרת להשיג הישגים פוליטיים באמצעות הטילים. היא תובעת הכרה בשלטונה בעזה, כמו גם שליטה במעבר רפיח, והסרת המצור הכלכלי. חמאס שואפת להגיע להסדר החלפת שבויים, שבו ישוחררו אסיריה בתמורה לשחרורו של החייל השבוי גלעד שליט.

מצד אחד, ישראל נכשלה עד כה בהכפפת חמאס לתנאים של הרביעיה הבינלאומית (ארה"ב , האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) - הכרה בישראל, קבלת ההסכמים שנחתמו עם ישראל, והפסקת הטרור. מצד שני, חמאס אינה זוכה להכרה בתוצאות ההפיכה שבצעה בעזה, וגם לא ללגיטימיות שלטונה שם.
יחד עם זאת, ארה"ב וישראל הגיעו להכרה שבאמצעים כוחניים הן לא תצלחנה לכפות את רצונן על חמאס. לפיכך, פנו לדרך של פעולה מדינית, במטרה לנטרל את חמאס ולבודד את עזה מהגדה המערבית. השינוי הטקטי הזה מהווה הכרה דה פקטו בשלטון תנועת חמאס בעזה, גם אם בפועל אין היא זוכה להכרה רשמית. ארה"ב וישראל מנסות ליצור מצב של שקט, שיאפשר להן להגיע להסכם עם אבו מאזן וסלאם פיאד ביחס לגדה המערבית.

המו"מ המתנהל כעת בין ישראל (המיוצגת על ידי עמוס גלעד, עוזר שר הבטחון) וחמאס, בתיווכו של מפקד המודיעין המצרי עומר סולימן, מכוון להשיג הסדר פשרה, שיתן לישראל שקט, ויבטיח לחמאס מינימום סממנים של שילטון, מבלי להכיר בלגיטימיות של שלטונה בעזה. הפחתת הלחץ על עזה, סוג של נוכחות חמאסית במעבר רפיח, ועסקת חילופי שבויים - יכולים להוות בסיס להסדר התהדיאה הקורם כעת עור וגידים. מדובר בהסדר, שמבחינת תוכנו, הוא מעמיק את הקרע הפנים פלסטיני – פוליטית, כלכלית וגיאוגרפית.

הפילוג הפנים-פלסטיני מוביל בהכרח לפיצול השטחים הכבושים בדרך שתשרת את הכיבוש הישראלי. ההכרה בממשלת אסמעיל הניה ושלטון החמאס בעזה, מהווה למעשה הגשמה של החלום הציוני, לניתוק רצועת עזה מהגדה המערבית. חמאס מצידה חותרת להקים בעזה "שלטון מוסלמי", שיזכה בהכרה דה פקטו, בעוד שבגדה המערבית תווצר "יישות" פלסטינית חסרת ריבונות.

זה היה התוכן המקורי של הסכם "עזה ויריחו תחילה" משנת 1993, ו מבחינתה של ישראל, גם התוכן האמיתי של הסכם אוסלו. הסכם העקרונות שנחתם בין ממשלת ישראל וערפאת בעקבות אוסלו, היה אמור לתת לערפאת "מדינה" בעזה, ולאפשר לישראל לשמור על שליטה מוחלטת בגדה המערבית – בדיוק כפי שקורה היום. בשעתו, דחה ערפאת את ההסדר הזה, ודרש במפגיע לקבל לידיו גם את השלטון בגדה המערבית.

העסקה האמורה להחתם עם החמאס נשענת על הקונספציה של ארה"ב וישראל, וזוכה לתמיכתם של אבו מאזן ומספר מדינות ערביות פרו-אמריקאיות. עסקה זו מהווה מתכון להנצחת הכיבוש וההתנחלויות בגדה המערבית. הצד הפלסטיני, לעומת זאת, ימשיך לסבול מפילוג עמוק שכבר דירדר את העם הפלסטיני אל אחד הרגעים השחורים ביותר בהסטוריה שלו.

עסקה זו נדונה לכשלון, בדיוק כפי שנכשלה תכנית הנסיגה החד צדדית מעזה, וכפי שנכשל המצור, ההרעבה, ושאר התכניות מבית מדרשה של ישראל, שמכוונות למנוע מהעם הפלסטיני את זכותו הטבעית לחופש ולעצמאות מדינית. אלא שלמרבה הצער, ובניגוד למה שטוענים בחמאס, הכשלון של ישראל אינו מבטיח ניצחון פלסטיני. העם הפלסטיני ימשיך לסבול, לא רק בשל המשך הכיבוש הצבאי, אלא גם בשל הפילוג הפנימי וחוסר היציבות בחברה הפלסטינית.

ישראל היא האחראית הראשית למצב הקשה אליו הגענו; אבל גם פתח וחמאס נושאות בחלק של האחריות. ברור שהאחדות של העם הפלסטיני היא תנאי הכרחי להתקדמות לקראת פתרון. כשאנו אומרים אחדות, אנו מתכוונים לאחדות של העם הפלסטיני, ולא לאחדות בין פתח וחמאס, שכבר הוכחה כבלתי ניתנת להשגה, חרף מאמצי התיווך של התימנים והסעודים.

כדי להחלץ מהבוץ נחוץ כוח פוליטי חדש, שיאמץ קו שונה. שיהווה אלטרנטיבה הן לרשות של אבו מאזן, המשתפת פעולה עם ארה"ב וישראל; והן לקו הפונדמנטליסטי של חמאס. העולם משתנה, הכלכלה העולמית נכנסה למשבר, ואנו צפויים לראות שינויים פוליטיים וחברתיים דרמטיים. העם הפלסטיני חייב להתמודד עם תמורות אלו בכוח פוליטי מתחדש, שידע לפעול במציאות החדשה, ולזנוח את השיטות והטקטיקות של העבר. העם הפלסטיני ראוי לכל התמיכה של מעמד הפועלים – על מפלגותיו ואיגודיו – בכל מקום.

חשוב שהעם הפלסטיני יחזור להיות שחקן פעיל במערכה העולמית נגד המשטר הקפיטליסטי. אם אנו רוצים לצאת מהמשבר החריף שבתוכו אנו נמצאים, אין מנוס מבניית הנהגה פוליטית חדשה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

ה"תהדיאה" מעמיקה את הפילוג הפלסטיני

תוכן