מתוך דברים שנשאה אסמא אגבארייה זחאלקה בתהלוכה ועצרת שערכה עמותת מען לציון יום האישה הבינלאומי בשדרות רוטשילד בת"א.

אנו מתאספות כאן היום, ביום האשה הבינלאומי, ערביות ויהודיות, נשים וגברים במפגן שותפות בלתי רגיל ולא מובן מאליו. זהו מאבק לעבודה, לכבוד האדם ולחירותו ולקדמה – מאבק לחיים. מאבק זה הוא נקודת אור בעלטה החונקת, בדממה המהדהדת אל מול המבצע המתמשך של נטילת החיים. ומי כמוך יודעת את משמעות החיים, יצירת המופת הזאת. צער הלידה, קשיי הגידול ושמחתו. את היודעת כי לאף אחד אין את הזכות לגזול את החיים.
אלה הם ימים רעים, ואיננו יכולים לעמוד מנגד אדישים, לא לדם הנשפך בעזה, לא לדם הנשפך בירושלים ולא באף מקום אחר. מבטים נישאים אלינו מתוך תמונות הזוועה, מחכים לתשובה שתגיע. עד מתי? ומה צריך עוד לקרות כדי שמחול הדמים הזה ייפסק?
למרבה האבסורד, כולם יודעים את התשובה. כולם, גם אולמרט, גם עבאס וגם החמאס. כולם מבינים שהפתרון הוא בהקמת מדינה פלסטינית ריבונית, בגבולות 67' שתחיה בשכנות של שלום עם ישראל. אך לא זה מה שמטריד את המנהיגים. הם עסוקים בבהלה לדמים. כל צד מתחרה בשני איך להשתמש בתמונות הזוועה כדי לרכוש אהדה בעולם, כדי לשמר את השלטון. ועדיין, האחריות הראשית למעגל הדמים היא של ישראל, שמסרבת שנים להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, ומונעת את הפתרון, אם זה בהתנתקות או במצור או בהסכמים לא צודקים.

פועלות חקלאות מהצפון צועדות ביום האישה הבינלאומי בשדר' רוטשילד ת"א

אבל אני אומרת, בואו נעצור רגע ונשאל את עצמנו, מדוע אנו צריכים לקבל את כללי המשחק של המנהיגים בישראל ובשטחים הפלסטיניים? מדוע חייבים אנו לבחור בהנהגה של אחד הצדדים? אנחנו לא חייבים להיכנע לאג'נדות שהובילו אותנו למבוי הסתום. ביכולתנו ובחובתנו לבנות מחדש את האג'נדה האלטרנטיבית שלנו, זו שתגן על חיינו ועל כבודנו, ערבים ויהודים.
ולכן באנו לכאן היום כדי להילחם על העבודה, על מקור החיים, על הזכות הבסיסית של האדם ליצור, לתת – לבנות את החברה. לשם כך הגיעו לכאן מהמשולש ומהגליל נשים ערביות, שכל אחת ואחת מהן היא "מיני מהפכה" שהגיעה עד לתל אביב כדי לתבוע את זכותה לעבוד, כדי לדרוש ממדינת ישראל להפסיק את האפליה נגדה, לאפשר לה להתפתח ולהתקדם, וכך לאפשר לחברה הערבית לגאול את עצמה מהעוני ומהשוליים, מהשמרנות ומהקיבעון. האשה הערבייה העובדת בתנאים הוגנים בחקלאות דרך עמותת מען, מובילה היום מאבק עיקש ובלתי רגיל לשינוי חברתי עמוק בחברה הערבית. המאבק הזה אף מהווה מוקד משיכה לאמנים, למשוררים ולאנשי רוח יהודים, שנתפסים אל הרוח החיה מאחורי המאבק, ומשלבים ידיים בשיתוף פעולה אמיתי לשינוי פני החברה הגזענית הכובשת מחד והשמרנית הפטריארכאלית מאידך.
שואלים אותי 'איך אתם מצליחים במצב הקיצוני הקיים לשלב ערבים ויהודים במאבק אחד?', והתשובה היא לא בסיסמאות ריקות, ובטח לא קיצוניות, אלא בעבודה יומיומית על פתיחת מקומות העבודה, על חינוך והעצמת האשה והנוער, על גיוס התמיכה של אמנים יהודים ודעת הקהל הישראלית, המהווים חלק מהשינוי העמוק שאליו אנו שואפים.
אנו נאבקים לשינוי השיטה הכלכלית הקפיטליסטית והפוליטית, הגזענית והמנצלת שאינה מתאכזרת רק לפלסטינים ואינה רק מפלה את תושביה הערבים, אלא מתכחשת אף לתושביה היהודים עצמם. הכוונה לאותו כוח אדם שהפך למשרתי הקבלנים, לאותו כוח האדם שצריך להסתפק ב-20 שקל לשעה. זהו כוח מנוצל שהמדינה הפריטה בין יתר נכסיה כולל העבודה, החינוך והבריאות, לטובת ההון הגדול. אותו כוח אדם נשלח להיות בשר תותחים בגדה, בעזה ובלבנון, כדי שהמדינה תמשיך להפריט ולהעשיר את עשיריה על גבו ועל דמו.
אנחנו בונים אלטרנטיבה סוציאליסטית, לא גזענית, לא לאומנית, ולא קיצונית, דתית ושמרנית. אלטרנטיבה שעיקרה הוא בניית כוח חברתי גדול של פועלות ופועלים, של בני נוער ומבוגרים, של ערבים ויהודים, למען מאבק לחיים, לעתיד שיהיה בו מקום לכולם, כי זכותנו להיות חלק מהמאה ה-21. רוצים להביא ילדים לעולם, שילכו לבית הספר, שילמדו ליצור ולצייר, שילמדו לאהוב את האדם, ולא ייהרגו בטרם עת, ולא ילמדו איך לשאת ארונות מתים ברחובות עזה, או יסתובבו מפוחדים בשדרות.
חברות וחברים, הדרך אל הלחם אינה זרועה בשושנים. היא ארוכה, קשה וסבוכה, ההרס רב סביב, אך תקוותנו גדולה כי אנחנו יודעים את התכלית, ומי שיודע את ה-לאן יידע גם את ה-איך להגיע. אנחנו קוראים לכולכם לשלב ידיים, להפשיל שרוולים ולהצטרף למאבק למען הפלת חומת השנאה, למען סיום הכיבוש ולמען סדר חברתי שבמרכזו רווחת האדם – ולא הרווח. הצטרפו למאבק למען התקווה לחיים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

על מה אנחנו נלחמות

תוכן