את הפולמוס ברחוב הישראלי סיחררו בשנה האחרונה חזונות של מוסדות ערביים שונים לגבי אופיה הרצוי של המדינה. החזון הפופולרי שתפס את רוב הכותרות היה "החזון העתידי", שהוכן ע"י צוות מומחים מטעם ועדת המעקב של האוכלוסיה הערבית בישראל, בסיוע מימון נדיב של השוק האירופי. השני הוא "אמנת חיפה" שתתפרסם בקרוב ושהוכנה ע"י "מדה אל-כרמל - המרכז הערבי למחקר חברתי ישומי". מרכז עדאללה, ניסח את "החוקה הדמוקרטית" כמענה אלטרנטיבי לחוקה המוצעת על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף עם ועדת החוקה של הכנסת. חוקה זו ידועה יותר בכינויה "חוקה בהסכמה", שבה תחת הסעיף הנקרא "יסודות" נכתב כי "עקרונות היסוד של המדינה מושתתים על היותה "יהודית ודמוקרטית". בהמשך יש סעיף קצר הנוגע לאוכלוסיה הערבית בישראל. לצד סעיפים המדגישים נושאים כמו שוויון זכויות, הכרה בשפה הערבית כשפה בעלת מעמד חוקי, וכן זכות חוקתית לשימור ופיתוח התרבות הדת והלשון הערבית, קובעת חוקה בהסכמה כי "דגל המדינה, סמל המדינה, המנון המדינה, שפת המדינה, ימי המנוחה הממלכתיים ועקרון השבות נכללים בשער הראשון של החוקה. הם ביטוי לכך שישראל הנה מדינת הלאום של העם היהודי והמקום בו הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית. והם מבטאים את תפיסת המדינה המקובלת על הרוב המכריע של אזרחיה כיסוד זהותי שלהם".

המשותף לשלושת המסמכים שגיבשו המוסדות הערביים הוא נסיונם לפתור את הפרדוקס המובנה במשוואה שבעזרתה מגדירה מדינת ישראל את עצמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. בחודש דצמבר האחרון התארח עו"ד חסן ג'בארין מנכ"ל עדאלה בקפה יאפא ביפו. "יהודית או דמוקרטית" היתה כותרת הרצאתו, והוא ביקש לקעקע את יסודות החוקה הישראלית העתידית ולקרוא תיגר על האופי היהודי-דמוקרטי, כביכול, של ישראל, "מתוך דיאלוג עם האזרחים היהודים" הוא הדגיש. "או יהודית, או דמוקרטית" אומר ג'בארין, "ביחד המשוואה הזו לא מחזיקה מים". למרות ששלושת החזונות מתיימרים לספק פתרונות לבעיית יחסי יהודים-ערבים בתוך גבולות 48, הרוב היהודי מפרש אותם כקיעקוע עתידי של המדינה היהודית, והחלה בפועל של חזון המדינה האחת, שתהפוך להיות מדינה בעלת רוב ערבי. מדוע? משום שביטול חוק השבות, שחותרים אליו החזונות העתידיים משמעו ביטול המדינה היהודית. ואם ביטלת כבר את היותה של ישראל בראש ובראשונה מדינה יהודית, אזי מדוע לא להתאחד כבר עם השטחים הכבושים למדינה אחת?

האג'נדה שאליה חותרים בעלי החזונות העתידיים היא בדיוק חלום הבלהות הדמוגרפי של אולמרט. הוא חזר מועידת הבזק באנאפוליס עם התגלית שבמידה ולא ימצא פתרון לאומי לשאלה הפלסטינית, בדמות מדינה נפרדת, הפלסטינים ידרשו זכות הצבעה לפרלמנט הישראלי. סירוב של ישראל, כדי לשמור על עליונותה כמדינה יהודית, משמעו בפועל שהיא תאמץ את האפרטהייד כמשטר הפרדה לאומי, ובכך תניח את הבסיס לחיסולה כמדינה דמוקרטית הנהנית מתמיכה בינלאומית.

השאיפה של מנסחי החזונות לכונן משטר דמוקרטי, וחוקה דמוקרטית במקום עקרונות היסוד המפלים של המדינה כמו למשל חוק השבות, היא טבעית. הבעיה היא שהם רותמים את העגלה לפני הסוס.

הבעיה המרכזית שמונעת מישראל לאשר חוקה היא בעיה פוליטית הנוגעת לקביעת גבולותיה. חוקה צריכה בראש ובראשונה לקבוע על איזה שטח היא תחול. משום כך ללא הסכם פוליטי עם העם הפלסטיני שיגדיר את גבולה לא תוכל הכנסת לאשר כל חוקה.

חוקות דמוקרטיות נאורות מבטאות מאבקים פוליטיים ארוכים, וממושכים שדרשו קורבנות רבים וזהו היסוד המוסרי לתקפותן. הקלות שבה עמותות יכולות לנסח חזונות וחוקות היא אותה קלות שבה מתייחסים אליהן, לא משום שאין הן צודקות אלא משום שאין כוח נבחר שיכול לישמן. חסן ג'בארין הדגיש בהרצאתו שעדאלה מעוניינת לשכנע את הציבור היהודי בעדיפות החוקה שלה באמצעות דיאלוג. הבעיה היא שהמעמד השליט מעולם לא ויתר על כוחו ועדיפותו בדיאלוג, משום כך הדרך לחוקה בדרכי שלום כפי שמציע ג'בארין, תוך כדי דיאלוג בין יהודים לערבים נראית רחוקה עד בלתי אפשרית באטמוספירה הפוליטית בישראל.

ג'בארין, מבין את המכשול הזה וטוען שהציבור היהודי ישתכנע "כאשר יהיה לו מה להפסיד". מתי זה יקרה? "כאשר דעת הקהל העולמית תמאס בסכסוך ותחליט לפגוע בקשריה הכלכליים של ישראל עם אירופה, כמו שקרה בדרום אפריקה בזמן האפרטהייד". יוצא מכאן שבסופו של דבר גם ג'בארין מבין שלא מדובר כאן ב"דיאלוג ושכנוע" אלה במאבק בינלאומי להחרים את ישראל, כלכלית ותרבותית. הוא אף מגלה שהקהילה הבינלאומית והאיחוד האירופי הם הכוח שילחץ על ישראל משום שלא יוכל לשאת את הידרדרות המצב לכדי אפרטהייד. אז אם מדובר בניהול מאבק לחרם על ישראל, מאבק שהוא לכל הדעות לא פשוט בתנאים הקיימים, מדוע לדבר על חוקה אלטרנטיבית? יתר על כן, מדוע לסמוך על האיחוד האירופי שיעשה להנהגה הערבית את העבודה, דווקא בימים של שיתוף פעולה הדוק בין ישראל ואירופה במצור על רצועת עזה? הסיבה היא שלמכוני מחקר ומשפט קיימת הפריבילגיה לשחק בסימולציות, מבלי לקחת אחריות לביצוען.

השתלטות חמאס על רצועת עזה, יוני 2006, צילום: ויסאם נסאר

ההתחמקות של החזונות מהמציאות נוגעת גם למבוי הסתום שאנו פוגשים בקרב העם הפלסטיני, שאיתו מציע ג'בארין לציבור היהודי להתמזג לישות פוליטית אחת. כאן יש לשאול, מי צריך להיות בן הברית של השמאל ושל האוכלוסיה הערבית בישראל - התומכים הטבעיים בחוקה הדמוקרטית - האם זו תנועת חמאס שאינה מכירה בישראל ושואבת את הלגיטימיות שלה מחוקי השריעה, או שמא, הרשות הפלסטינית המושחתת, שהפקידה את גורלה בידי בוש ואולמרט? גם ההנהגה הערבית בישראל (מפלגות חד"ש בל"ד ותע"ל) השותפות האידיאליות לחזון של עדאלה מסוכסכות ומפולגות ונלחמות על עתידן הפוליטי. בהיעדר אג'נדה התואמת את הצרכים הקיומיים היומיומיים של האוכלוסיה הערבית, משתמשות המפלגות הערביות בשיח הקיצוני שמכתיב אביגדור ליברמן כפרוגרמה למאבקן הלאומי.

דווקא הסתמכותה של עדאלה על מדינות אירופה חושפת את האבדון הפוליטי בו נמצאת ההנהגה הערבית ברשות ובישראל. לצעוק "הצילו אפרטהייד" איננה התחליף לפרוגרמה פוליטית. המאבק בדרום אפריקה הצליח משום שמאחוריו עמדה הנהגה מאוחדת בעלת חזון דמוקרטי מכליל. אבל גם המודל הזה היה חלקי.

אירופה שהחרימה את השלטון הלבן בתקופת האפרטהייד היא אותה אירופה שהפריטה ולמצער, גם השחיתה, רבים מראשי מפלגת השחרור ה- ANC. המציאות בדרא"פ היום, 18 שנים לאחר ביטול האפרטהייד, רחוקה משוויון. הפערים המעמדיים בין שחורים ולבנים נותרו בעינם למעט עבור שכבה צרה של נהנים שחורים שהצטרפו לעשירון העליון.

וזה מביא אותנו להבחנה מעניינת: בפרק הכלכלי שבמסמך ה"חזון העתידי", שנוסח על ידי ועדת המעקב וקבוצת אינטלקטואלים ערבים נעלם לפתע "החזון". הפרק הכלכלי במסמך חושף עמדה משלימה ופייסנית: "המסמך הסיק לאחר מחקר ארוך שהבחירה הטובה ביותר העומדת בפני האזרחים הערבים היא ההתמזגות בסדר הכלכלי החדש: "המדינה עברה דרך ארוכה בתהליכי ההפרטה וזכתה להישגים ממשיים מהגלובליזציה בה השתלבה בהיותה יצרנית חזקה ומפותחת באחד הענפים הכלכליים השולטים בכלכלה העולמית" (עמ' 9). בפרק זה מנסחי המסמך מעדיפים לחזור לקרקע המציאות, ומודים שאין אפשרות לסיים את התלות הכלכלית בישראל וליצור כלכלה לאומית עצמאית, משום ש"עמדת המדינה והרוב היהודי ביחס לערבים אינו מאפשר התפתחות כזאת. ההזדמנויות הכלכליות שהשוק הישראלי מספק גדולות לאין ערוך מההזדמנויות שמספק השוק הערבי" (עמ' 19). גם החוקה העתידית של עדאלה אינה מעמידה בפני הציבור היהודי או הערבי אג'נדה כלכלית עדיפה על הקיימת. כך מזניחה עדאלה את האוכלוסיה הערבית אותה היא אמורה ליצג לכוחות השוק ותהליך הגלובליזציה בזמן שהאבטלה והעוני הם הבעיות הקשות מהן סובלת האוכלוסיה הערבית. אם יש מישהו שאפשר לומר בוודאות שהפסיד מההפרטה, יבוא העובדים הזרים וחוקי השוק הפרוץ והפרוע היא האוכלוסיה הערבית בישראל.

הסכסוך הישראלי פלסטיני, כמו בעיית האוכלוסיה הערבית בישראל, לא יפתרו בתחום הפעלולים המשפטיים. הבעיה היא פוליטית ויסודה בהיעדר פרוגרמות והנהגות פוליטיות ריאליסטיות המסוגלות להציב את השאלות הדחופות העומדות בפני הציבור היהודי וגם הערבי היום. דווקא שאלות שבהן יכול להיות מכנה משותף בין יהודים לערבים, כמו ההפרטה, האנרכיה בשוק העבודה, האבטלה והעוני אינן בתחום העניין של בעלי החזונות.

ללא ספק אנו עומדים בפני מאבק גורלי על שאלות לאומיות וחברתיות. אבל מאבק זה יצליח אם נדע להבין מה קודם למה, לא נדלג על העבודה המתישה היומיומית שתובעת לארגן את הציבור, להעלות את מודעותו ולהעמיד בפניו אלטרנטיבות פוליטיות ריאליסטיות הנוגעות לחייו. העתיד לא יוכרע במכוני מחקר העמלים על חזונות "אינסטנט", אלא בידי אלו המוכנים להעמיד את עצמם לבחירה בפני הצבור, תהיה הדרך ארוכה ככל שתהיה.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

www.etgar.info/he/article__204/יהודית_או_דמוקרטית
22.11.2008, 10:11