גליון 24, פברואר 2008

היום שאחרי

תמונה ראשונה: טל נאמן, אישה עובדת, אקריליק על בד, 2006
תמונה שניה: חנית קינן, צילום
תמונה שלישית: חן אושרי, צילום

היא אף פעם לא התכוונתה להיות פקידה, מי מתכנן להיות פקידה?
הרי ברור שבמסגרת חלומות הילדות על מי אני אהיה, החלום פקידה בביטוח לאומי אינו מופיע.
אבל אצלה זה היה אחרת.

הפקידות הייתה אך ורק תחנה והיא ידעה את זה, העובדים האחרים ידעו את זה ואפילו הוא, אפילו הוא ידע את זה.

היא לא תמיד חלמה להיות סופרת. היא חלמה חלומות סתם, כמו כל הבנות האחרות בכיתה, אבל מהרגע שראתה אותו בפעם הראשונה בהרצאה שנשא בבית הספר על ספרות עברית היא רצתה להיות סופרת. הפנים היפות שלו, שזופות משנות מגורים רבות בדרום הארץ, הבלורית הכהה שאך מעט כיסתה על המצח החושב והעיניים האלו, שיא השיאים, העיניים האלו הכחולות היפות, הראי לנשמתו הגדולה, לכשרונו הענק. הוא דיבר בקולו היפה והשקט, ענה על שאלות התלמידים שקראו שניים מספריו לפני ההרצאה, חיבר בין הציונות לבין ספריו, בין דמויות לבין החלום ושברו, הקיף במילותיו את קיומה ונתן לו את משמעותו.
אחרי ההרצאה הוא הוקף במורות, במנהלת בית הספר ובתלמידים רבים, אבל היא לא ויתרה, פילסה את דרכה אליו דרך התלמידים המיוזעים, דרך המורות המעריצות שצרו עליו, חמקה בין המנהלת לסגנית והתייצבה מולו ומיד, בלי להסס היא אמרה לו שגם היא רוצה להיות סופרת. הוא הביט בה, התכופף מעט, לחץ את ידה ואמר לה שכשתכתוב את הספר שלה, תשלח אליו והוא ישמח לקרוא. והוא חייך אליה ואמר אל תאכזבי אותי, כאלו כמונו אין הרבה, אנו זקוקים לכל אחד. והוא חייך אליה.

רעדו לה הברכיים, התרגשותה איימה לגלוש מקרבה אבל היא אזרה מספיק כוחות ובצרידות אמרה לו שהיא מבטיחה. הוא חייך אליה שוב והיא טבעה בכחול שלו, בקולו הרך, בהבטחתה. במאמץ על קדה קידה קטנה ואמרה לו תודה. אחר כך כולם צחקו על הקידה הזו שלה. היא לא זוכרת למה עלה לה הרעיון לקוד, תמיד ראתה בסרטים ישנים ילדות קדות למנהיג והמנהיג מניח עליהן יד אוהבת ומחייך למצלמות. אולי בגלל זה היא קדה. שיצחקו, היא ולא אחרת לחצה את ידו, לה ולא לאחרת הוא הבטיח שיקרא את ספרה. שיצחקו, הוא ראה אותה בין כולם, לא הסתכל בפצעי הבגרות, לא ראה את שערה הדק התלוי מראשה, לא הבחין בקילוגרמים המיותרים, ברגליים הקצרות, לא ראה את השפלתה היום יומית, הוא ראה משהו אחר. את ההבטחה הטמונה בה, ראה שהיא קורצה מחומר אחר, חומר של סופרים. כמוהו.
והיא התחילה לכתוב. כל יום אחר הצהריים כשהחברות שלה שיחקו היא כתבה, אחר כך כשהחברות שלה יצאו עם בנים, היא כתבה. כשהבנות השוויצו בבגדים חדשים, בתספורת חדשה, בחבר חדש, היא כתבה. הוריה התרגלו כבר לראות אותה רוכנת מעל שולחן הכתיבה שלה וכותבת. היא תמיד כתבה התחלות. היו לה המון התחלות, המון פרקים ראשונים ושמות נפלאים כל כך היו לה לסיפורים שלה. אבל עוד לא היה סיפור. היא לא נבהלה, הרי היא עדיין צעירה, הוא הלא אמר בראיון לרגל צאת ספרו החדש שלכתוב זה כמו עבודה, צריך לתרגל, צריך לשבת בשעות קבועות, צריך לדעת מתי זה יום רע וכלום לא ילך, וצריך לתת לסיפור לספר את עצמו. והיא עשתה כמו שהוא אמר, ובזמנה הפנוי העריצה אותו.

כל שנה חלמה שיזכה בפרס נובל לספרות, הניצחון שלו יהיה הנצחון שלה, כל ספר חדש שיצא, קראה בשקיקה. מדמיינת לעצמה איך בעצם קריאתה היא פולשת לתוך נשמתו, מבקרת בעולמו הפנימי, רואה את ליבו, את קרביו. כל מילה, כל משפט, קירבו אותה אליו יותר. את מבקריו שנאה ויחלה שימותו. קראה להם פרזיטים וקרציות, שרפה את העיתונים בהם נכתבו המילים האיומות נגדו. כל ביקורת אוהבת ואוהדת ריגשה אותה כאילו אודות ספרה נכתבה, וזכתה ליחס הפוך ונשמרה במחברת מיוחדת. את כל הראיונות עמו היא קראה בדבקות,לומדת עליו, על עולמו על מקורות השראתו, כל תוכנית על ספרות בטלויזיה או ברדיו שהוא דיבר בה הוקלטה והונחה בערמה מסודרת ומקוטלגת במדף מיוחד לצד הספרים שלו. היא גילגלה את שמו שוב ושוב בין שפתיה, שיניה ולשונה, נעלה אותו בתוך פיה כדי שיהיה רק שלה, התרגשה משמו המוכל בתוכה, הצטמררה מהקלות בה נבלע בה והפך חלק ממנה, חלק מישותה, החלק הטוב בה. הוא היה החלק הטוב בה, הוא היה כל מה שטוב בה, כל מה שאחר, שונה ושווה.
היא העריצה את חוש הצדק שלו, את עמידתו האיתנה, השזופה מול העוולות, אהבה את היותו רודף שלום, את היותו אדם בעל אחריות. היא ידעה שהיא תהיה כמוהו, ויום יבוא והיא תהיה בתוכו כפי שהוא בתוכה.

בעיני רוחה היא כבר ראתה את ספרה בחנויות הספרים, היא שמעה אותו אומר לרעייתו או לבתו או אולי לקולגה: "מאז שהייתה צעירה האמנתי בה. בכתיבה שלה היא עושה את הלא יאומן, היא מחיה את הרוח, את הנשמה, מקימה עולמות במילים, עולמות עלומים, עולמות לא נודעים. היא לא איכזבה אותי, ידעתי שלא תאכזב אותי". גם היא ידעה.

הוא, רק הוא, היה זה שעזר לה לשרוד את השנים הללו הנוראיות בהן הפך גופה למלכודת הורמונים, והיא כמחאה נגדו ניתקה עמו קשר. סירבה להתרחץ ולצחצח שיניים, נמנעה מלקנות בגדים חדשים, אכלה דברי מתיקה במיטה וחלמה על היום בו תשלח לו את כתב היד. היא לא הקשיבה כשאמרו בכיתה שלא רוצים לשבת לידה כי היא מסריחה, ולא שמעה כשהציעו לה לגלח את הרגליים, והתעלמה כשהמורה שלה לקחה אותה לשיחה וייעצה לה להתחיל ולשים לב להגיינה נשית. היא ליגלגה על כולם. על הנערות היפות הלבושות בחן כה רב, על הנערים היפים שאהבו את הנערות היפות. ליגלגה על המורה החביבה, ליגלגה על הוריה שרצו שתהיה כמו כולן, ליגלגה על אחותה הגדולה היפה והחרוצה שהתביישה כשהיא פתחה את הדלת לחבר חדש ומבטיח, ליגלגה על אחיה שהיה ספורטאי מצטיין. את כולם היא שמה בתוך שק גדול של אויבי הספרות, של כאלו שחייהם זמניים ודבר לא ישאר אחריהם כשימותו.
הוריה התייאשו ממנה. התרגלו לראותה מתגנבת לחדרה, נועלת את הדלת אחריה ויוצאת רק כדי לאכול או לקנות מחברות חדשות. בבחינות הבגרות היא נכשלה. בכולן, פרט למבחן בספרות. היא כמובן בחרה את אחת מיצירותיו וקיבלה את הציון הכי גבוה בבית הספר. אבל את שאר המבחנים היא לא עשתה, ולכן כשבני גילה נסעו לטייל אחרי הצבא היא התמקמה בחדרה בבית הוריה ולמדה לבחינות. היא רצתה ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה, והיא לא תיתן לשטות כמו טיול לחו"ל לשנות את עתידה. דבר לא ישנה את עתידה. ביום הלימודים הראשון באוניברסיטה בהרצאה הראשונה על הספרות העברית, אמר פרופסור אחד שהסופר הדגול שלה כבר זמן רב לא כתב דבר משמעותי וכולם הנהנו בהסכמה מלומדת כזו והיא רצתה להגן עליו מול כולם, רצתה לקום על רגליה מול 400 תלמידים ולצעוק אתם טועים, הוא הטוב מכולם, היפה מכולם, החשוב מכולם. אבל היא לא אמרה כלום. התביישה, היא התביישה להגן עליו, על זה שעמד לצידה ברגעיה הקשים, על זה שאת נשמתו היא שמרה בתוכה, על זה שנתן לה כוח, כיוון ותקווה. היא התביישה להגן עליו מול כולם. וביום למחרת היא ניגשה למזכירות האוניברסיטה וביקשה לעבור לחוג להנהלת חשבונות. היא אמרה למזכירה שזה העונש על הבגידה שלה בו. אבל המזכירה רק הביטה בה בחוסר עניין, וביקשה ממנה למלא טופס מעבר.
זה היה עונש הולם. הלימודים במחיצת 200 איש, אוהבי סדר וארגון, חובבי מספרים ושיטה, נאמנים לאין סוף תקנות וחוקים, מוסיפים מספרים ומחסרים אותם, והכי חשוב הם לא מתעניינים בדבר פרט לאמם ולמסורת היהודית העתיקה של תאוות המספרים. אלו היו בני לוויתה בשנתיים הקרובות. הדבר היחידי שחיבר בינה לבינם היה הניירות. גם הם כמוה חיבבו נייר. גם הם כמוה צרכו אותו בלי הכרה וכמוה ידעו שאם נייר אחד חסר, הכל יכול להיות אבוד. ואהבה זו לנייר היא שהחזיקה אותה עד שקיבלה את התואר המיוחל. וכך יצא שלאחר לימודיה החלה לעבוד בביטוח לאומי, חיה עדיין בבית ההורים ובשעות שלאחר העבודה המשיכה וכתבה. היא ביקשה עבודה שאין בה קשר עם קהל. רק מספרים ועובדות. המספרים היו אך ורק מספרים, מעולם לא תורגמו אצלה למחסור כלכלי או לפיצוי עבור פגיעה אכזרית, העובדות היו מנוכרות, לא היה להן קשר לפנים או לעיניים של מישהו. היא כתבה דוחו"ת קצרים ורהוטים, שילוב של המספרים ועובדות, את המספרים שפטה בחומרה, את האנשים שמאחוריהם לא הכירה. את דמיונה וכוחותיה היא שמרה ליצירתה. אפילו בביטוח לאומי היא הייתה עוף מוזר. לא נשואה, לא חברותית, לא מדברת על פוליטיקה, לא מתרגשת מארועי השעה ולא ששה לדבר עליהם. אפילו הפיגוע הזה, שהיה ממש קרוב אליהם לא הבהיל אותה. החלונות שנשברו בקומה שלהם, הצרחות של הפגועים שהידהדו עוד ימים ארוכים בין הכתלים והפכו זמן מה לאחר מכן לתיקים הדורשים טיפול מיידי, הריח, הריח של בשר אדם חרוך ועדר עובדי זק"א שפשטו על מקום הפיגוע מגרדים כל תא, כל רקמה אנושית ומכניסים בזהירות לתוך שקיות פלסטיק קטנות, כל אלו לא גרמו לה לאבד את הכיוון. היא פשוט ירדה תחנה אחת מוקדם יותר כדי שלא תצטרך לעבור במקום ההוא. גם פעולות התגמול לא הזיזו לה. טיל, פצצה, צרורות, יעד אסטרטגי, חיסולים, התנתקות, הפגנות, גדר הפרדה, אדמה מופקעת, כל אלו היו רק מילים. הם לא יעצרו אותה, לא יפריעו לה, לא יקבעו את עתידה. היא לא הקשיבה לחדשות, לא התעניינה בחילופי שלטון, בהצעות חוק. שמעה משהו על שחיתות, על כנופיות פשע, על מאפיה רוסית על תקציב הממשלה, כל אלו היו ארעיים, היום מדברים, מחר ישכחו.

העובדים האחרים ידעו שתמורת חמש דקות הקשבה על עתידה כסופרת ועוד כמה מחמאות לסופר הגדול, אפשר לבקש ממנה הכל. להחליף משמרת, לרדת להביא סלט או סנדוויץ', לעשות דוחו"ת מסובכים במיוחד. הם ניצלו את זה. אחד הפקידים אפילו הצליח להיכנס איתה למיטה כי קרא שניים מספריו. לחבריו המתעניינים הוא סיפר שלא היה כיף. אין לה מה לתת. היא עושה מה שצריך, ומדברת עליו.

עד היום, עשרים שנה לאחר פגישתם הראשונה היא לא העזה לשלוח לו דבר שכתבה. הייתה לה הרגשה שכתיבתה מגמגמת, שעולמה הפנימי דל ורדוד, שיש להתבייש בו. איך תשלח לו את הסיפור על הנערה שנכנסה להריון ועשתה עוד ועוד הפלות עד שלא נשאר לה רחם? או את הסיפור על עובדת הנקיון במעבדה לקוסמטיקה שהתאהבה בקוף מותש מניסויים? או את הסיפור על פקידת הדואר היתומה מאב, המריחה מכתבי אהבה העוברים בסניף? כל מה שכתבה היה כה ארעי, ללא שכבות, ללא מסורת ספרותית, ללא היסטוריה של שפה יהודית עתיקה שבסיסה ספר הספרים ואחריה דורי דורות של כותבים יהודיים, שכבות על שכבות של מילים יהודיות ואחריהן מילים עבריות המצטברות לכלל אמירה של עם, איך תשלח לו והיא אינה חלק מדבר?

אבל היא לא איבדה תקווה, מעולם לא. התקווה הזו הייתה כל חייה, הסיבה לקיומה. המהות.
כעת, כשאביה כבר מת, מנהלת אמה שגרת חיים של זקנה, אוכלת ושותה בשעות קבועות, הולכת לרופאים ולוקחת תרופות וכהרגלה ממררת את חיי ביתה המגודלת שמסרבת לצאת מהבית ולהתחיל את חייה שלה. גם היא כמו כולם חסרת אמונה ולא יכולה לראות יותר את גופה הכבד והשקט של בתה מהדס מחדר לחדר. אבל היא לא שמה לב לאמה, מתעלמת מקנטוריה, מהערותיה האכזריות, משאלותיה הנקמניות "אז מה הסופרת הדגולה כתבה היום?", או "הסופר הדגול אפילו לא יודע שאת קיימת, הוא כבר שכח אותך מזמן", או "כל מה שאת היית צריכה זה בעל שיגיד לך מה לעשות", ואפילו פעם אחת " את צריכה זין, זה הכל". היא, כה מופתעת מההערה הזו, עד שהיא צוחקת בפראות מול פניה הנדהמות של אמה. המילה הזאת "זין" והפנים הקמוטות והזועפות, לא יכולות לגור יחד בכפיפה אחת. האמת היא שגם הבת ואמה כבר לא יכולות, אבל ככה זה. זו לא רוצה לצאת מהבית עד שתגשים את חלומה, וזו מאבדת את כוחותיה להיאבק בה. וכך השתיים כבר מתעבות זו את זו, באין סוף דרכים ווריאציות.

מדי יום שישי מגיעים לביתם אחיה ואשתו וילדיו, ואחותה וילדיה והיא רואה במעין שמחה לאיד איך הופכת אחותה לגוש זועם של שנאת גברים וחרדות. ואיך אחיה הנערץ נשלט ע"י אישה תאבת בצע, שמבזבזת ברוחב לב את הכסף הרב שהרוויח בקריירה המפוארת שלו, וכעת הוא גבר שמן וחסר סובלנות. מדי ערב שישי מוציאים עליה אחיה ואחותה את זעמם וחובטים בה שוב ושוב על חייה האפורים, על גופה השמנמן, על רווקותה המתמשכת ועל ספריה שמעולם לא יראו אור, והיא בחיוך יהיר עונה להם שהכל עוד בוא יבוא, הספר עוד יכתב והם עוד יזכרו בעולם כאחיה ואחותה של הסופרת המפורסמת, ואז היא פונה לחדרה ומסתגרת בו לשעות ארוכות של כתיבה.

ואז יום אחד מספרים לה בעבודה בהתרגשות שראש הממשלה חולה מאוד ומאושפז בבית חולים. מצבו, כך נראה, קשה מאוד ואפילו היא לא יכולה להתעלם מהידיעה הזו כי כולם מדברים רק על זה ומישהו אפילו פותח את הטלויזיה כדי לראות את הדיווחים המיוחדים ובקבלת קהל מדברים רק על זה. אנשים לא בוכים כהרגלם על גורלם אלא מדברים עליו ומה שקרה לו ומה יהיה הלאה ומי יבוא במקומו וכל אותו יום סוערות הרוחות וכשהיא חוזרת הביתה, העייפות מכריעה אותה ושעה קלה לאחר מכן היא נרדמת.
בבוקר למחרת הכל כבר שונה.

היא מתעוררת משנתה ויודעת שזהו זה, היא חלמה את ספרה. הוא ישנו. הוא קיים מתחילתו ועד סופו, הוא נכתב בשנתה וכל מה שנשאר הוא להעתיק את חלומה, לנסח אותו במילים והיא מתיישבת ובמשך שלושה חודשים לא קמה משולחן הכתיבה, חוץ מאשר כדי לעשות את מה שחייבים. להכניס מצד אחד ולהוציא מצד שני. היא כותבת וכותבת ללא הפסקה. כותבת את כל המילים שחלמה, מתארת את כל המראות שראתה, טווה את ספורה בעקשנות, מחפשת מילים ומוצאת, מילים עלומות, מילים של פעם, משכבות אחרות של קיום יהודי, מוחה ער, תוקף ומלקט, היא מתרוממת ושוקעת עם גיבוריה, בוכה וצוחקת, לוחשת וצועקת, חיה את גיבוריה. גבה כואב והיא לא שמה לב, אצבעותיה רועדות ממחסור בחמצן, ראשה מתפוצץ לפעמים אבל היא לא קמה. מהעבודה מתקשרים אבל היא לא עונה, אמה צורחת מאחורי הדלת והיא לא מקשיבה, יום השנה למותו של אביה חולף לו, והיא לא עולה לקבר. שמיים אפורים וגשומים מתחלפים בשמש אביבית ונעימה, והיא לא יודעת. ובזמן שהיא סגורה בחדרה וכותבת ממשיך לו העולם וצועד, צועד וצועק קדימה ומערכת הבחירות מתלהטת והולכת. ראש הממשלה לשעבר שוכב מחוסר הכרה במיטתו במחלקה לטיפול נמרץ, וראש הממשלה החדש לוחם כדי לנצח. סיסמאות מוכרות וחדשות מתנגשות זו בזו, הבטחות לחיים אחרים, שונים, לקיום מכובד בארץ הזו, למודת הסבל, שבינה לבין החלום כבר אין דבר חוץ מחומת הפרדה גדולה וכואבת שכל התקוות מתנפצות ומתרסקות לרסיסים מולה. אבל את כל זה היא לא יודעת. ערימת הדפים שלה תופחת, היא דוהרת ברכבת השדים של המילים ואף אחד אינו עוצר אותה. עבורה יש עתיד אחד וזה הספר שלה. הספר שהיא תשלח לו.

ואז ערב אחד, היא כותבת את מילה סוף. שעה תמימה היא בוהה במילה הזו ולאחר מכן היא קמה מהכיסא שכבר הפך לחלק מגופה, מרימה את ידיה למעלה, וככה סתם מתחילה לרקוד ולשיר כפי שעשתה כשעוד הייתה ילדה חמודה של מישהו. היא פותחת את התריס, רוח ערב נעימה נכנסת פנימה והיא שרה ורוקדת לרוח, לעצים, לעיר, לביטוח לאומי, וגופה עולה ויורד והיא צוחקת וראשה מסתחרר, היא הצליחה היא התחילה וגמרה, היא לא מאכזבת אותו.
למחרת בבוקר היא לוקחת את כל הדפים שלה לכריכה, כותבת בגאווה את כתובתו של הסופר על גבה של המעטפה השמנה ואת כתובתה מאחורה, הולכת לדואר, מנשקת את המעטפה לשלום ושולחת לו.

מאותו היום היא מצפה. אבל משום מה, הציפייה עושה לה טוב. היא מגלה שבזמן שהייתה נעולה בחדרה וכתבה היא רזתה בעשרה קילו כמעט, היא חיוורת מאוד ומוזנחת אפילו בקריטריונים הלא ברורים שלה עצמה והיא משתנה. היא צריכה להיות מוכנה לקראתו, הוא הרי לא יכול לראות אותה ככה, היא צריכה להיראות טוב. היא הולכת למספרה, סופגת בסבלנות את הביקורת של הספרית, מחליקה את שערה ומכסה את שערות השיבה הראשונות בגוון ערמוני, מבקרת בחנויות בגדים ומחדשת את המלתחה המיושנת לטובת בגדים נעימים למגע ולעין, יושבת עם אמה מדי ערב לראות חדשות ומשוחחת איתה על מחושיה, עולה לקבר של אבא שלה ומבקשת סליחה שלא הייתה שם קודם, יוצרת קשר מחודש עם אחותה ואפילו מציעה לה לשמור על הילדים, זוכרת את יום הולדתו של אחיה ומפתיעה אותו איך לא, בספרו החדש של הסופר החשוב, ואפילו בולעת את גאוותה העצמית והולכת ומתנצלת בפני המנהל האזורי של ביטוח לאומי ומבקשת לשוב לעבודה. גם שם, כולם שמים לב שהיא השתנתה, היא רואה את המספרים אחרת, הם כעת אנשים וכאבים ומחלות ואי צדק, היא קוראת את הדוחות היבשים ומגניבה להם רוך ורגש, היא מנסה לעזור. הוא היה רוצה לראות אותה כזו, כמוהו, עוזרת לזולת, טובה יותר. כעת היא הבינה למה הספר לא היה מוכן קודם, היא הייתה צריכה להגיע לכאן, למקום הזה, להיות ראויה לו, להיות טובה.

אחד מהפקידים החדשים מזמין אותה לצאת לקולנוע, והיא הולכת ומאוד נחמד לה. היא מקשיבה לו כשהוא מדבר בלהט על הבחירות המתקרבות, ממש בעוד שבוע. יש לו עמדה נחרצת והוא שמח לחלוק אותה איתה, ואפילו מחתים אותה על רשימת מתפקדים למפלגה ורושם את הטלפון שלה ואת הכתובת. בשעות הערב, כך הוא מספר לה, הוא מתנדב במערכת הבחירות. רצו לשלם לו אבל הוא לא הסכים, הכל מאהבה לארץ הזאת, מהרצון שיהיה טוב יותר והיא מקשיבה לו בעניין וחושבת שהוא חמוד שככה הוא מאמין במשהו, והוא אומר לה שמעולם לא פגש מישהי שככה יודעת להקשיב, ושואל אותה אם תרצה לעזור לו לחלק עלונים של המפלגה בשלושת הימים האחרונים למערכת הבחירות, והיא מפתיעה את עצמה ואומרת לו שהיא תשמח לבוא למרות שהיא מעולם לא עשתה את זה קודם, והוא רק מחייך ואומר שלא צריך נסיון קודם רק אמונה, והיא מאמינה פתאום, מאמינה שיכול להיות אחרת. ובאמת היא באה איתו והם עומדים במשך כל שעות אחר הצהרים ליד הקניון ומחלקים עלונים והיא מתפלאת לראות כמה אנשים יש ברחובות, ואיך כולם מתעניינים במה שקורה, וחלק אפילו רצו להתווכח או להגיד את מה שהם חושבים והכל היה חי ותוסס ונושם והיא הייתה מאושרת. היא ידעה שממש ברגעים אלו הוא קורא את הספר שלה. מדי פעם הרגישה שכעת ממש כעת הוא צוחק משורה משעשעת, שממש ברגע זה הוא מקמט את מצחו מול דימוי מרגש בו השתמשה ובטח הוא זוכר אותה כאותה נערה רעת מראה ותוהה איך היא נראית היום והאם היא מאושרת, האם היא התחתנה, אולי יש לה כבר ילדים. אחרי חלוקת העלונים הם קופצים לרגע למרכז המפלגה כדי להחזיר את מה שלא חילקו ואת השולחן המתקפל ואחר כך הולכים לאכול משהו קטן ולשתות בירה, והיא אף פעם קודם לכן לא אכלה משהו קטן ושתתה בירה, אלו היו רק מילים לא דברים שאנשים עושים באמת ואז הם הולכים אליו הביתה ושוכבים, והיא חושבת עליו בזמן שמלטפים אותה ומחבקים אותה ומדמיינת אותו מביט בה ככה, כשהיא בזרועות גבר אחר וזה מרגש אותה. היא יודעת שהוא כמו כולם, הזדקן, אך בניגוד לאחרים הוא יפה יותר ממה שהיה, עיניו כחולות יותר והמועמדות לפרס נובל נראית קרובה יותר. והיא מתרגשת והבחור שאיתה נותן לעצמו להרגיש שבגללו היא מתרגשת, והיא לא מפריעה לו להרגיש כך. הסופר תמיד היה בן לוויתה, ברגעים הקשים בחייה הביט בה ועודד וגם ברגעים היפים שלה הוא מביט בה, והיא מרגישה יפה ומושכת ומנשקת אותו שוב ושוב, ובליבה יודעת שאת ההוא היא מנשקת. מאוחר יותר מתנצל הבחור ואומר לה שהוא צריך ללכת לישון כי מחר היום האחרון של מערכת הבחירות ויש לו המון מה לעשות. הם קובעים להיפגש בקלפי שבה הוא מוצב מיד אחרי שהיא תסיים את ענייניה. היא קבעה לקחת את אמה לקניות, אחר כך היא תצטרף אליו והם וילכו ביחד לשתות בירה או משהו.

והיום הזה עם אמא שלה עובר בנעימות והיא עוזרת לה למדוד בגדים בתא המדידה הצר ואחר כך לוקחת את אמה לבית קפה והן אוכלות צהריים יחד ואמה מגלה לה שהיא כבר לא רוצה שהילדה שלה תצא מהבית, ואפילו חשבה שאולי כדאי לשפץ קצת את הבית שלהן ומאוחר יותר כשאמא עייפה היא לוקחת אותה הביתה, נותנת לה את התרופות שלה ומלווה אותה למיטתה לשנת צהריים. אמה נרדמת במהירות והיא מתקלחת מקלחת ארוכה ונעימה וחופפת את שערה ולאחר מכן היא הולכת לחדרה ומתלבשת באטיות בבגדים החדשים שלה, היא מסתרקת, מתאפרת קצת ופונה לצאת, וכשהיא כבר בדלת הטלפון מצלצל והיא שבה על עקבותיה ועונה.

"דינה ערב טוב, מדבר הסופר עמוס עוז"...
הקול הזה, הקול העמוק והיפה הזה, הפנים הללו המושלמות, החטובות, העיניים האלו הכחולות, הקסומות, הוא קרא, הוא קרא והוא צילצל, הוא קיים את הבטחתו, הוא זכר אותה, את הילדה שהיא הייתה, את השבועה שהיא נשבעה. הוא צילצל.
היא גימגמה, גופה, גרונה, ראותיה, ליבה. דבר לא יכול היה להכיל את עוצמת התקווה שהצטברה בגופה שנים כה רבות עד שהייתה מותכת לתוכו, התקווה הזו שייסרה אותה, שכלאה אותה בתוך גוף לא לה, בתוך הבטחתה, בתוך חיים של צפייה, בתוך סיוט מתמשך. כן, זה היה סיוט מתמשך, נעורים שאבדו, אהבות שלא נאהבו, חלומות שלא נחלמו הכל היה שווה. הנה הוא.

"כן" היא אמרה, והכן יצא צרוד ומעוות "כן" שבה ואמרה "חיכיתי לך, זוכר שהבטחת לי?"
והקול היפה, העמוק ממשיך בשלו בקצב נעים "רגע אחד לפני הבחירות הייתי רוצה לבקש ממך להצביע למרצ. מפלגה זו מאמינה בשויון ושלום, מוכנה לעשות את הכל למען האדם...אצלנו האדם הוא במרכז...."
היא לא הבינה כלום.
"הלו...הלו...זו דינה...אני לא מבינה..."
"אנו מאמינים במדינת ישראל שהיא מדינה של כל אזרחיה..."
"והספר שלי, מה עם הספר שלי?"
"... שבגבולותיה, כל אדם באשר הוא אדם שווה ובעל זכויות"
...."קראת את הספר שלי?"
" אנו מאמינים בזכותה המלאה של האישה על גופה ועל חייה...בשויון הזדמנויות...."
"אתה הבטחת, אתה הבטחת שתקרא, קראת? קראת?"
"זוהי הודעה מוקלטת, תודה לך שהקשבת, שיהיה לך ערב טוב...."
טווווווווווווווווטטטוווווווווו....

www.etgar.info/he/article__201/היום_שאחרי
22.11.2008, 13:11