גליון 24, פברואר 2008

לחימה של נשים

אש קרה, וראנסי, צילום: אורלי דרובל

לפני הכל, אני רוצה למנות שמות. שמות של נשים רחוקות אך יקרות, נשים שמהן אני יכולה ללמוד.
ואלו הם השמות:
כריסטין דה פיזאן, אפרה בן, מרי אסטל, מרי וולסטונקרפט, סוזן אנתוני, מרגרט סאנגר, וירגי'יניה וולף, סימון דה בובואר...
וכעת, ברצוני לדבר על לחימה של נשים.
למילה לחימה יש קונוטציה שלילית, קונוטציה של כוחנות ואלימות, וזו הסיבה שקשה לי להשתמש בה. אני מנסה למצוא לה תחליפים: אני יכולה לדבר על מאבק, אני יכולה לדבר על תהליך, אני יכולה לדבר על שינוי... אבל המילים הללו נראות לי קטנות ומקטינות. כאישה פמיניסטית אני חולמת ושואפת ליצור עולם שמבוסס על ערכים שונים מהערכים שעליהם מושתת העולם כיום –
כוחניות, תוקפנות, היררכיה. אני רוצה לחיות בעולם שמבוסס על ערכים אחרים, אני רוצה לדבר במילים אחרות. אבל ככל שאני חושבת על כך יותר, כך אני מבינה שאיני יכולה לוותר על המילה לחימה. אבל הלחימה עליה אני מדברת, הלחימה הנשית, יכולה להיעשות, ותמיד נעשתה, באופן אחר ובאמצעים אחרים.

עלי לשאול את עצמי, למה קשה לי, כאישה, להילחם ולנקוט בצעדים אקטיביים נגד הדיכוי שאני נתונה בו. אני רוצה להסתכל אחורה, אל ההיסטוריה, וללמוד מנשים אחרות.
אני מביטה לאחור ורואה איך בשתים עשרה השנים הראשונות של המאה העשרים ניהלו נשים אנגליות את אחת המלחמות האמיצות והנועזות ביותר שאני מכירה. קראו להן סופרג'יסטיות והן נלחמו למען מתן זכות הצבעה לנשים. סופרג'יסטיות פעלו גם בחלקים אחרים של אירופה וגם בארצות הברית, אבל הלחימה שלהן באנגליה הייתה יוצאת דופן בהיקפה.
הטקטיקה הראשונה שלהן הייתה יצירת הפרעות חוזרות ונשנות בכנסים פוליטיים שלא כללו נשים, ובהם הן היו שבות ושואלות את הנואמים מהי עמדתם לגבי זכות בחירה לנשים. לפעמים הן נעצרו בעקבות ההפרעות הללו ועמדה לפניהן הברירה לשלם קנס ולצאת מהכלא. אך הן תמיד בחרו לרצות מאסר ולשבת בכלא בגלל ההד התקשורתי שהיה למאסרן.

הן הקימו ארגון שנקראwomen's social and political union , שעד שנת 1907 מנה 300 סניפים ברחבי אנגליה והוציא לאור עיתון שנקרא "זכות הצבעה לנשים". ב-1907 הארגון ערך הפגנה בהייד פארק שבה נכחו 25,0000 נשים. רבע מליון נשים הפגינו למען נשים.

ב-1911, אסקווית, ראש הממשלה דאז, הבטיח להן להעביר הצעת חוק בנושא זכות ההצבעה לנשים ובתמורה ביקש מהן שקט, אך הוא לא עומד בהבטחתו. אז פרץ המאבק האמיתי.
במרץ 1912 נופצו חלונותיהם של מרבית משרדי הממשלה בלונדון, תיבות דואר נשרפו, חוטי טלפון נחתכו, ונפוצו שמועות על פצצות שהוטמנו ברחבי לונדון. כבר באותו לילה החלו הסופרג'יסטיות להיאסר בהמוניהן.

המאסרים יצרו כותרות, וכשהכותרות דעכו, הסופרג'יסטיות פתחו בשביתות רעב. בבתי הכלא האכילו אותן בכפיה וגם דבר זה עורר כותרות וגרר ביקורת ציבורית רבה. בין מאסר למאסר הנשים המשיכו להיאבק. הן קשרו עצמן לעמודי חשמל ברחוב דאונינג - רחוב מושבו של ראש הממשלה, הן התפרצו למכוניתו של ראש הממשלה בזמן שישב בתוכה כדי להרצות לו על חשיבות מתן זכות ההצבעה לנשים.

ממש באותו הזמן, גם סופרג'יסטיות אמריקאיות לא ישבו בשקט. במדינות שונות ברחבי ארצות הברית הופצה רשימת קשר טלפונית של חברי בית המחוקקים, ובכל רבע שעה התקבלה שיחת טלפון כשעל הקו הייתה סופרג'יסטית שהסבירה את דעתה לגבי מתן זכות ההצבעה לנשים.

המלחמה הצליחה. בסופו של דבר נשים קבלו זכות הצבעה. באנגליה ב-1918, בארה"ב ב-1920, בצרפת ב-1944, ובשוויץ ב-1971...
ואם אני שבה ומפנה מבטי לאחור, אל תוך ההיסטוריה, אני רואה נשים רבות הצועדות ב-8 במרץ 1907 בניו יורק. כולן פועלות בענף הטקסטיל שיצאו למצעד ודרשו תנאי עבודה טובים יותר, שוויון זכויות ושכר לנשים. גם שם נאסרו נשים, והפגנה זו הפכה לסמל.
הנשים הללו הבינו שהן עושות בדיוק את אותה עבודה כמו גברים, אבל משתכרות הרבה פחות מהם. הן הבינו שהן ממשיכות לבצע את עבודות הבית, ללא כל תמורה. הן הבינו שתנאי העבודה שלהן מחפירים ושיש לשנות אותם. הן הבינו שהן מנוצלות.
שנה אחר כך שוב יצאו התופרות הניו-יורקיות למצעד כדי להנציח את המצעד הקודם, עכשיו הן גם דרשו זכות הצבעה לנשים.

שנתיים אחר כך הוחלט להנציח את התאריך הזה כיום האישה הבינלאומי, וכמעט 70 שנה מאוחר יותר, ב-1978, גם האו"ם הכיר ביום זה כיום האישה הבינלאומי.
יתכן שהמחשבה הראשונה שעולה בעקבות הסיפורים האלה היא: "טוב, אז היה דבר משמעותי שראוי להילחם עבורו - אי מתן זכות בחירה לנשים. אי אפשר היה לעבור על כך בשתיקה".
ואני שואלת - האם על כל מה שקורה היום לנשים אפשר לעבור בשתיקה?
נכון, בעולם המערבי היום קשה יותר לדבר על אפליה ועל חוסר שוויון. לכאורה השוויון כאן, ואין אפליה.

אני באמת לא רוצה לדבר יותר על אפליה. אני רוצה לדבר על דיכוי.
אני באמת לא רוצה לדבר על חוסר שוויון. אני רוצה לדבר על שחרור.
דווקא היום קשה הרבה יותר להיות פמיניסטית. אין שום לגיטימציה ללחימה שלנו. אם פעם העוולות היו גלויות לעין, היום התיקון הוא הגלוי לעין. יש לנו זכות בחירה, יש נשים בכנסת, נשים יכולות להשתלב בתפקידים בכירים, זכאיות לרכוש חינוך גבוה. לכאורה אנו חיות בחברה מודרנית, ליברלית, פתוחה, שוויונית, הומניסטית.
זה שקר. שקר מתוחכם ואכזרי. הדיכוי כה סמוי מן העין ומופנם בתוכנו עד שאנו כלל לא רואות אותו. איך אפשר להלחם על משהו שלא רואים? איך אפשר להתנגד למה שלא יודעים שהוא קיים?

לכן השלב הראשון הוא חשיפה. אני רוצה לחשוף את הדיכוי הזה, להוריד ממנו את כל המסכות היפות והנוחות והנעימות, אני רוצה לחשוף את הערווה המטאפורית של הדיכוי הזה ולהגיד הנה: ככה זה.
ואחר כך אני רוצה להשתחרר.
כי אני, אישה צעירה במאה העשרים ואחת, ואין לי חופש. רק חופש מדומה.
מהרגע שבו אני יוצאת אל העולם הכל מוכתב לי. שום דבר אינו חופשי: לא האופן שבו אני צריכה להתנהג, לא האופן שבו אני צריכה להיראות, הגוף שלי שבוי, המיניות שלי שבויה, האישיות שלי שבויה.
הגוף שלי שבוי כי ישנם חוקים לא כתובים שמסבירים לי איך הוא צריך להיראות. אם אני לא מצייתת לחוקים האלה אני משלמת מחיר כבד. אני מוציאה את רוב כספי על תחזוקה ומשטור של הגוף שלי כדי שיעמוד בסטנדרטים הראויים. אבל האם ביכולתי לדעת איך אני רוצה שהגוף שלי יראה? נשים תמיד אומרות לי: "אבל אני אוהבת להיות מטופחת ויפה", ואני רוצה לשאול אותן, איך אתן יודעות? איך אתן יכולות לדעת שזה מטופח? שזה יפה? איך אתן יכולות לדעת אם אף פעם לא נתנו לכן אפשרות לבדוק את זה?
הגוף שלי שבוי בנעלי עקב ומחטבים, בחצאיות קצרות, ובחזיות פוש אפ, הוא שבוי בפדים עם כנפיים וטמפונים עם מוליכים, במסקרה ואייליינר ואודם ומייק אפ וסומק וצלליות, בשאיבות שומן וניתוחים פלסטיים והגדלת חזה והקטנת חזה והרמת חזה וסבונים אינטימיים, ודאודורנטים וקרם נגד קמטים.

המיניות שלי שבויה. אין לי מושג מה היא באמת. איך אני יכולה לדעת מה אני אוהבת? איך אני יכולה לדעת מה מענג אותי? הגוף שלי הוא מוצר: מוצר שקונים אותו ומוצר שמשמש לפרסום מוצרים אחרים. המיניות הנשית שבויה בתוך סרטים פורנוגרפיים, שבויה בתוך תעשיית הזנות, שבויה בדימויים שיש לי בראש, שיש לגברים בראש, שבויה בתוך החיים שלי שמתנהלים בצל איום של אונס. של תקיפה. של ניצול. עשרות אלפי נשים בישראל שבויות בתעשיית העבדים המודרנית: נשים כלואות בדירות קטנות ונאלצות לשכב עם עשרות גברים ביום. נשים אלה מוכות ונאנסות מידי יום, מידי שעה. שם שבויה גם המיניות שלי.
האישיות שלי שבויה. היא שבויה בתוך המוסכמות החברתיות שאומרות לי איך אני צריכה להתנהג. היא שבויה כי אני לא מכירה משהו אחר. אם אני אחרת אני משלמת מחיר - אני בודדה, אני מנודה. אם אני אחרת אני אישה גברית, מפחידה, תוקפנית. לועגים לי, מקטינים אותי, תוקפים אותי, עושים עלי סאטירות בטלוויזיה.
אני שבויה.

אני נתונה תחת מנגנוני דיכוי שלוקחים ממני את החופש שלי, את הכסף שלי, את הגוף שלי.
אני רוצה להשתחרר.
האם השחרור הזה חשוב פחות מזכות בחירה? האם הוא ראוי פחות למלחמה?
אני מאמינה שהוא ראוי. אני מאמינה שעוד יעמדו רבע מליון נשים בכיכר רבין ויזעקו את הזעקה שלהן לחופש.

ואיך עושים לחימה נשית?
אחזור אל אותן נשים יקרות...
אפרה בן שנולדה ב 1860 הייתה מחזאית וסופרת שהתקיימה מכתיבתה.
כריסטין דה פיזאן, שנולדה ב-1365 כתבה נגד המיזוגניות, שנאת הנשים.
מרי אסטל שנולדה ב-1688 הציעה להקים קולג' לנשים.
מרי וולסטונקרפט ילידת 1759 יסדה בית ספר לבנות וכתבה על זכויות וחינוך לנשים.
סוזן אנתוני שנולדה ב-1820 הייתה רווקה מבחירה, והצביעה בבחירות על אף שהדבר היה בניגוד לחוק.
מרגרט סאנגר, פעלה בתחילת המאה העשרים למען זכותן של נשים על גופן.
יש עוד רבות אחרות. הייתי רוצה שכולנו נצטרף אל שורותיהן ונלחם למען החופש שלנו בדרכים בהן אנו מאמינות.

www.etgar.info/he/article__200/לחימה_של_נשים
22.11.2008, 07:11