גליון 24, פברואר 2008

מריה לא עוזבת את העיר

מריה סוניגה וברקע פורטרט שלה שצויר ע"י דוראד בכרי, צילום ניר נאדר

מרים מקבלת אותי בחום בדירה קטנה על גג באחד הרחובות הסואנים של דרום העיר. בסלון תלוי ציור דיוקן שלה שצייר דוראר בכרי, אמן ובן זוגה מזה שנה. בתמונה היא לבושה שמלה שמראה את הרגליים והחזה שלה, "כך נראית מריה לפני שהיא הולכת לרקוד סלסה" הוא פוסק בגאווה, מרים מחייכת, "הכרתי את דוראר אחרי 16 שנה ללא בן זוג. הדירה שלו נמצאת מול שלי, בצידו השני של הרחוב, הייתי רואה אותו מצייר, והוא היה שומע מוסיקה לטינית מהבית שלי. התחלנו להגיד שלום אחד לשני כל יום, הוא דרך החלון, אני מהגג. לפני שנה התחיל בינינו רומן מדהים."

מהיכן הגעת לכאן?
אני מאזור קאלי, שבקולומביה, גדלתי מחוץ לעיר. יש לי שישה אחים ואחיות, ואני השלישית בתור. אחרי שנולדתי אבא שלי עזב אותנו, את אמא ואת שתי האחיות שלי. החיים היו אז מאוד קשים. אמא נשארה לבד, ולא יכלה לעבוד באופן מסודר עם שלוש ילדות קטנות. היא הייתה "מאלתרת" הכנסה כדי להאכיל אותנו. עברו כמה שנים עד שהיא מצאה איש טוב שנישא לה, ואיתו היא ילדה עוד 4 ילדים.

כיצד נראו חייך בקולומביה, במה עסקת?
בקולומביה עבדתי בעמותה העוזרת לילדים מחוץ לעיר להשתלב במערכת החינוך, הנקראת "בית לנוער כפרי". אני בעצמי קיבלתי מהעמותה הזאת עזרה לסיים את הלימודים שלי והגעתי לאוניברסיטה. התחלתי ללמוד הנדסה חקלאית, אבל לא השלמתי את התואר כי נכנסתי להריון וילדתי את בני, חואן קרלוס.

מה גרם לך להגיע לכאן?
אחותי, שהגיעה לפני 12 שנה לישראל, הזמינה אותי להצטרף אליה. כיוון שבאזור ממנו אני באה אנחנו סובלים מרמת אלימות בלתי נסבלת של הגרילה, לא רציתי שבני יגדל בסביבה כה אלימה ועם כל כך מעט אפשרויות התקדמות.

הגעתי לישראל לפני 8 שנים, והתמקמתי ישר בת"א כי האחיות שלי גרו כאן. למחרת התחלתי לעבוד בניקיון. כבר 8 שנים אני עובדת בניקיון ואני לא רואה איך אני אוכל לעבור לתחום אחר. ההזדמנויות מעטות. לא הייתה לי אפשרות ללמוד את השפה באופן מסודר, חוץ מכמה שיעורים שלקחתי ב"מוקד" עם בחור נהדר בשם דניאל.

בעצם היית כאן כ"בלתי חוקית", ספרי על הקשיים שלך.
חייתי ביאוש. כל הזמן היינו צריכים להיזהר מהמשטרה. היו רודפים אחרנו. הרגשנו מאויימים בתור קבוצה. לפני שנה אחת מאחיותי נתפסה ע"י המשטרה ונשלחה בחזרה לקולומביה.
הייתה איזו תקופה שהמשטרה הייתה תופסת רק גברים, והיו משאירים את האישה והילדים פה. הם פירקו ככה מאות משפחות. ברגע שהיו מסלקים את הגבר, האשה הייתה בדילמה, האם לחזור למדינה אלימה בה לא תוכל למצוא עבודה ולסכן את עתיד של הילדים שלה? רובן נשארו, ואחרי כמה שנים הזוגיות פשוט התפרקה.

היית פעילה במאבק המפורסם?
יחד עם כל האמהות היינו מאורגנות יחד. בחור נפלא בשם אלחנדרו אירגן אותנו. ובכלל הרבה אנשים עזרו. הודות למאבק ההוא, אני ובני היום תושבים, ולי יש אישור עבודה. המאבק היום ממשיך בשביל ילדים קטנים יותר, כי החוק נותן מענה לילידים (ואמם) שבאותו רגע היו בני 6.

את חושבת שבהיותך אישה ההסתגלות בעיר היא אחרת? משהו היה שונה אילו היית גבר?
בהחלט. אילו הייתי גבר, אני חושבת שבעלי-הבית של הדירות שבהן גרתי משך כל השנים לא היו מנצלים אותי כמו שהם עשו. אני תמיד מרגישה אי-ביטחון במשא ומתן מולם, אני מרגישה שאם הייתי גבר הכל היה יותר קל. הם היו לוקחים כסף על חשבונות שמעולם לא הבנתי מה הם, ולא הייתי מקבלת מהם הסברים הגיוניים אף פעם. בכלל המצב של הדירות באזור הולך ומחמיר. בעלי הדירות מחלקים את הדירות לכמה יחידות כדי להרוויח יותר כסף.

איך את רואה את העיר? יש שינויים מאז שהגעת?
בשכונה שאני גרה בה המצב הולך ומידרדר. בשנתיים האחרונות, פתאום רואים אנשים שגרים ברחוב, במיוחד מהגרים אפריקאנים. זה לא היה ככה מקודם. אנשים מחפשים אוכל בזבל, ישנים בחוץ. היום יש גנבות ברחוב, אני צריכה להיזהר מאוד. בקולומביה זה היה המצב הרגיל. היום גם פה אנשים ישנים ברחוב ויש גניבות. מהבחינה הזאת, היום אני מרגישה בדיוק כמו בקאלי.

ומה לגבי הזהות של הבן שלך? איך הוא מרגיש?
הבן שלי היום בן 16. כשהגענו הוא היה בן 8 והוא מקפיד לשמור על הקשר עם קולומביה והמשפחה שלנו שם. בקיץ שעבר הוא נסע לחופשה בבית של סבתא שלו למשך חודשיים. מצד שני, למרות שהוא ממשיך לדבר איתי בספרדית, העברית שלו יותר טובה. רוב החברים שלו הם יוצאי מדינות אפריקה. הם מדברים ביניהם בעברית, כמובן. לפני שקיבלנו את ה"ניירות" היה לו משבר מאוד רציני. הוא לא רצה להמשיך ללמוד, כי טען שהוא לא יוכל לעשות כלום עם הלימודים שלו בישראל. הוא היה אומר לי: ממילא הם הולכים לסלק אותנו מכאן, בשביל מה אני צריך להמשיך ללכת לבית-ספר?

את מרגישה יציבה בעבודה שלך?
יש לי עבודה יציבה בדירות ומשרדים של אנשים עשירים במגדלי ת"א. הם גם התחילו לשלם לי ביטוח בריאות וביטוח לאומי. זה משהו שמגיע לי, זו הזכות שלי בתור עובדת, למרות שהם חושבים שהם עושים לי טובה.

ולפני שהיה לך ביטוח רפואי, מה היית עושה במקרה מחלה?
היינו מקבלים עזרה מארגונים כמו מסילה ורופאים לזכויות אדם, ואם הייתי צריכה יעוץ רפואי פרטי, הייתי משלמת מינימום 500 ₪. אנשים במצב שלנו שיש להם ביטוח רפואי זה בגלל שהם משלמים אותו באופן פרטי, מהכיס שלהם. יש בעיה אצל עובדות הניקיון. אנחנו עובדות בהרבה בתים, אז אף אחד לא לוקח אחריות עלינו בתור מעסיק.

אלו הן בעיות שאיגוד מקצועי היה יכול לטפל בהן, את שמעת על ההסתדרות?
לא, לא שמעתי עליהם. אבל אחי גר בספרד, והוא חבר באיגוד שנקרא קומיסיונס אובררס. בגלל המצב שלי, אני מפחדת לדרוש מהמעסיקים שלי דברים. הם יכולים לפטר אותי אם אני עושה להם בעיות, ומה אני אעשה בלי עבודה?

אחרי שהצלחת להשיג אישור עבודה, עלו דאגות חדשות? יש דברים שמדאיגים אותך במיוחד?
כן, מה שמדאיג אותי היום מהחיים שלנו כאן זה הגיוס של בני. מכיוון שאנחנו כבר לא בלתי חוקיים, יש חובות למלא תמורת ההכרה הזאת. אני יודעת שרוצים לגייס אותו לצבא, אבל מצד שני אינני מכירה את זכויותי בתור אמא חד-הורית לבן יחיד. אני לא מעוניינת לשלם מחיר גבוה כל כך כדי להישאר כאן. חואן קרלוס רוצה להישאר פה, אבל לא רוצה להתגייס, הוא רוצה לעשות שירות לאומי.

www.etgar.info/he/article__199/מריה_לא_עוזבת_את_העיר
22.11.2008, 09:11