גליון 24, פברואר 2008

הימים הצבעוניים של כאמילה זידאן

לפני שלושה חודשים הצטרפה כאמילה זידאן (40) לקבוצת הנשים העובדות במגזר הערבי, קבוצה שאינה עולה על 17% מכוח העבודה הנשי. כאמילה, מכפר מנדא שבגליל, היא ראש צוות של קבוצת פועלות חקלאות שעובדת באזור חיפה. אשה עצמאית, אלמנה המגדלת לבד שני ילדים, סאבר בן תשע, וסומאיה בת שמונה.

אין זאת הפעם הראשונה שהיא יוצאת לעבודה. לפני נישואיה עבדה תשע שנים בחקלאות ובמפעל מכפל לטכסטיל בכפר מנדא. המפעל נסגר וכאמילה, יחד עם מאות עובדות חזרה הביתה.

כאמילה: "התחלתי לעבוד בגיל 16. אמי נפלה למשכב ונאלצתי לעזוב את בית הספר כשהייתי בכתה ח', על מנת לעזור בכלכלת הבית. לא הייתי הבכורה, אך המשפחה העדיפה שהאחות הבכורה תסיים את הלימודים משום שהייתה כבר בכיתה י"ב. וכך מצאתי את עצמי עוזרת לאמי בעבודות הבית, ומהר מאוד השתלבתי בשוק העבודה, בחקלאות באמצעות קבלן מהכפר".
כאמילה המשיכה לעבוד עד שהתחתנה, אז כרוב הנשים בכפר התפנתה לעבודות הבית, לידות וטיפול בבעלה. מאז שבעלה נפטר לפני חמש שנים, נאלצה להישען על קצבאות הביטוח הלאומי. אבל ההישענות על מקור הכנסה דל זה לא היה מספיק, והיא החלה לחפש דרכים לשיפור מצבה הכלכלי. באוקטובר 2007, הציעה לה אחת מקרובות משפחתה להצטרף לקבוצת פועלות חקלאות שעובדות באופן ישיר ומאורגן בצפון, במסגרת פרוייקט ההשמה לנשים של עמותת מען.

היו אלה ימי חודש הרמדאן, כאמילה הגיעה לעבודה כשהיא בצום, והתעלפה פעמיים, אך התעקשה להמשיך בעבודה. לאחר שבועיים מצאה את דרכה לפורום הנשים של מען, שמארגן פעולות העצמה לנשות העמותה במרכז בכפר מנדא. בכל מפגש דברו על חשיבות העבודה ועל התפקיד שלה בהגשמת עצמאותה של האישה ופיתוח האישיות שלה. המפגשים האלה דרבנו אותה להיענות להצעת העמותה, ולקבל על עצמה תפקיד יותר אחראי כ"ראש צוות" של קבוצת פועלות חקלאות במושב צרופה שבאזור חיפה.

כאמילה: "בהתחלה היססתי, כי העבודה בחיפה דרשה נסיעה של שעה הלוך וחזור, בנוסף לעוד שעה לאיסוף הפועלות בבוקר ולפיזורן בסוף יום העבודה. הבעיה היא שאני חד הורית האחראית על שני ילדים, אך הצלחתי להסתדר.

"כמובן שבהתחלה הילדים התלוננו על הסידור החדש. מכיון שאני יוצאת מהבית בשעה חמש בבוקר עליהם להגיע באופן עצמאי לבית הספר. הסברתי להם שאם אנחנו רוצים חיים טובים יותר על כולנו לשתף פעולה. תוך זמן קצר כשיכולתי לרשום אותם לחוגים ופעילויות במרכז הקהילתי שבכפר הם הבינו למה התכוונתי.

"רמת החיים של המשפחה השתנתה כליל. ההכנסה הנוספת לקצבת השארים שיפרה את מצבי הכלכלי באופן מוחשי, אך את השינוי האמיתי אני מגלה דווקא במצבי האישי. "מפגשי הקפה" עם השכנות היו בעבר הבילוי העיקרי והצורה היחידה "להרוג" את הזמן. כיום יש לחיי משמעות אחרת.

"יומי מתחיל בשעה ארבע בבוקר. בחמש אני אוספת את העובדות, חוזרת לבית בשעה שלוש או ארבע ומתחילה בעבודות הבית. בשעה תשע אני מכבה את האור, הולכת לישון ומתכוננת ליום חדש. למרות הקשיים והעייפות הגדולה, אני מרגישה שהימים שלי הפכו צבעוניים, אין יום כקודמו, כל יום חדש אני מכירה אנשים חדשים ולומדת דברים חדשים, כמו למשל השיפור שחל ביכולת שלי לדבר עברית.

"הרבה מהשינוי שלי במעמדי וביכולת שלי לתפקד כראש צוות וכראש משפחה נובע מההשתתפות שלי בפורום הנשים של מען. שם אני משתתפת בקורס העצמה, שומעת הרצאות שמרחיבות את השכלתי. אני מרגישה שהעבודה מחזקת אותי כלכלית, אבל מפגשיי עם הנשים מפתחים את האישיות שלי".

כיצד מגיבים הקרובים אליך ליציאתך לעבודה?
כאמילה: "התגובות או העמדות משתנות. גיליתי למשל, שהנשים שהכנסותיהן מועטות ואשר משתדלות לשפר את מצבן הכלכלי, תומכות נלהבות במה שאני עושה ומעודדות אותי. הנשים שמצבן הכלכלי טוב יותר, מאשימות אותי שאני מזניחה את ילדיי ומשאירה אותם לבד. אני חושבת שהן מושפעות מהאווירה הכללית בחברה הערבית, שמעדיפה לראות את האישה הערביה בבית ולא בעבודה".

ספרי לנו על ההבדל בין עבודה אצל קבלן ובין עבודה מאורגנת.
כאמילה: "כשעבדתי באמצעות קבלן תמיד הרגשתי שיש עוד מישהו שמתחלק אתי בשכרי למרות שהוא לא התאמץ. זה היה משפיל. העבודה המאורגנת מאפשרת לי להרוויח פי שניים. במקום 80 שקל ליום 160 שקל ליום. אני מקבלת תלוש משכורת ויכולה לפקח על השכר. אני יודעת שאני מבוטחת באופן סוציאלי.

"היתרון היחיד שהיה לקבלן הוא שהיה לו רכב שבו יכול היה להסיע אותנו והוא שלט בשפה העברית, ולכן יכול היה לדבר עם המעסיק. הוא ניצל את זה כדי לנצל אותנו ולגרוף רווחים על חשבוננו. עכשיו הדברים האלה משתנים לאט לאט. יותר ויותר נשים יודעות עברית וגם רבות מאוד כבר נוהגות.

"היום אני ראש צוות אבל אני מקבלת את שכרי כמו יתר הפועלות מהחקלאי. אותו שכר ואותן זכויות. זה יוצר אווירה מאוד טובה של שוויון מלא ושיתוף פעולה בין הפועלות. הסולידאריות ביננו אף "הצילה" אותנו פעם כאשר היה לנו פנצ'ר בדרך לעבודה, והצלחנו להחליף את הגלגל. זו היתה תשובה לכמה ששאלו אותנו בציניות כשידעו שנשים מנהיגות את עצמן ונוהגות לעבודה – ומה תעשו עם יקרה לכן פנצ'ר?
"העובדה שאשה היא ראש צוות, וגם העובדה שכל הרכב הקבוצה הוא נשי מקלה מאוד על עשרות נשים אחרות שהחלו לפנות אלי בבקשה לעבוד. נראה כי עשיתי להן תאבון. כשנשים בכפר פונות אלי אני מפנה אותן לעמותה כדי להתאגד ולהרשם כחברות באיגוד המקצועי. אני בטוחה שכאשר נגיע ל-200 פועלות מכפר מנדא היוצאות לעבודה בצורה מאורגנת דרך מען, זו תהיה פריצת דרך משמעותית, אפילו מהפכה בחיי הנשים האלה. זה יוביל לא רק לשיפור ברמת החיים שלהן אלא גם של הכפר כולו שהוא אחד הכפרים העניים בגליל.

www.etgar.info/he/article__191/הימים_הצבעוניים_של_כאמילה_זידאן
22.11.2008, 13:11