גליון 24, פברואר 2008

יום האישה

זו אני מדברת

יום האישה

מאת ניר נאדר
מילות מפתח: זכויות עובדים, נשים, שירה

ניר נאדר משוחח עם המשוררת יודית שחר
צילום: גוני ריסקין


יודית שחר מגיעה אל משרדי מגזין אתגר בבוקרו של יום שישי. מרוב התרגשות מצצה בדרכה לכאן מנת יתר של סוכריות וודקה שקנתה לעצמה בפיצוציה. הייתי צמאה, היא מתנצלת, הנסיעה באוטובוס ארוכה, ובכניסה לתל אביב היו פקקים גדולים. "חיפשו מחבלים מתאבדים" היא פוסקת. "אולי הרבה אנשים באו ברכבם הפרטי לבלות בבתי הקפה של העיר ביום השמשי הזה", אני מציע.
לי אין אפילו רישיון נהיגה, היא אומרת, והתלמידים שלי מסתכלים עלי בהשתאות, כיצד אני מגיעה מפתח תקווה לבתי הספר שלהם בראשון לציון וברמת גן באוטובוסים.

אורו של יהודה / יודית שחר

אִיש לא תָבַע אֶת עֵלְבּוֹנָה,
מָזַל, מְפַשְפֶּשֶת בְּשִמְלַת עָנִייִם,
קוסֶמֶת זְהוּבים של עֶשֶר אַגורות,
מוֹנָה שְנֵי שקל שישים לְצומת אוֹר יְהוּדָה.
מָזַלִיקָה, לֹא תַו נָאֶה אחד לִרְפואה,
פְּצוּעה מִבַּחוץ וּמִבִּפְנים,
מָטְבִּיעה כְּבוֹדה בְּפַנים ששווִים שתי יריקות
וּשְתי רגליים נֵחְשַלות בּוֹגדות,
בַּבּוץ כְּמו בָּחַייִם, בְּמדרגות האוֹטוֹבּוּס,
כּוֹשֶלוֹת לְאוֹרוֹ שֶל יְהוּדָה.

ב"אורו של יהודה" את מתארת את מזליקה בלי טיפת חסד.

הכאב והעוולות הם מה שמניע אותי לכתיבה. חשוב לי לומר שעל אף שהיומיום שלי עמוס בהתמודדות כלכלית, זו לא הצרה הפרטית של יודית. אני רואה את מה שקורה לי כחתך מאפיין לאנשים שעובדים במדינה הזו. ואת זה אני מנסה לומר בשירה. אני מזליקה, ולא מישהי אחרת. אני כותבת באוטובוסים. סוחבת שלושה שבועות שיר כדי ללטש אותו.

לצערי השירה התרחקה מבני האדם. ובני האדם התרחקו ממנה. גם היא הופרטה. מפריע לי לקרוא ספר שירי אהבה, גם אם הוא מצויין, כאשר אין בו ביטוי לאקטואליה, למציאות שסביבנו. זו שחיתות ונרקיסיזם מצד הכותב. חובתנו לדבר על הגרעין האנושי, כי הוא גרעין הקיום שלנו. אנחנו חיים היום בחברה זונה. עם ממשלות שהן אויבות העם. הן דורסות את כל מי שהן יכולות עם כל הרוע האפשרי. ביטוי לזה היה למשל הורדת הסובסידיות ללחם. ממשלה שמסיימת ביתרות של מיליארד וחצי דולר מבטלת את הסובסידיה ללחם שהיא סכום קטן יחסית של כמה מיליונים.
אם כל זה עובר מעל לראשם של כותבי שירה, והם רק עסוקים בהתייפייפות בשעה שהמציאות בוערת מכאב ועוולות, הרי זה מעשה פשע.

לחם

בְּיוֹם בּוֹ בֻּטַּל הַלֶּחֶם הָאָחִיד
צִפּוֹר לֹא צָוַח
עוֹף לֹא פֶּרַח
שׁוֹר לֹא גָּעָה
שֶׁרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ
הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע
הַבְּרִיּוֹת לֹא דְּבָרוֹ,
בַּת קוֹל לֹא יָצְאָה
אָנֹכִי ה' אֱלוֹקֶיךָ.

מי הם התלמידים שלך?
אני מורה לחינוך מיוחד בכיתות שנקראות אתגר. התלמידים בכיתה הם ילדים בעלי בעיות שונות שאינם מאובחנים. אלו הם הכיתות הקשות ביותר במערכת החינוך. פעם קראו להם, נוער שוליים. הם לא יודעים את הABC- בכיתה י', ותוקעים גרעפסים במהלך השיעור כדי להצחיק. על אף שיש להם בעיות שונות, הם לא מאובחנים איבחון מקצועי מאחר ולהורים שלהם אין תקציב לכך. הנה עוד נושא שהפריטו. איבחון עולה 1800 ₪, והוא נופל על ההורים. כאשר יש לך שישה ילדים, אתה מוותר מראש על האיבחון, אולי ילד אחר יצליח.

איך הגעת לחינוך מיוחד?
הלכתי ללמוד הוראת חינוך מיוחד מתוך אידיאלים. חשבתי שיש אנשים שצריכים אותי. ילדים שמגיעים חבוטים מכל מיני מסגרות במערכת החינוך, שאתן להם את האפשרות ללמוד את הביטחון להאמין בעצמם. אני טובה איתם. הם מגיעים כחריגים בחברה. בולט שהם מהמעמדות הנמוכים בחברה. ההתגלגלות שלי למקצוע הזה הייתה נטו אידיאולוגית תודות לגליה מאור מנכ"לית בנק לאומי.

מה לך ולה?
סיפור ארוך, רוצה לשמוע?

אני בטוח שהוא ילמד אותנו כמה דברים...
לאחר גירושי בגיל ארבעים, הייתי צריכה לבנות את עצמי מחדש, בעיקר תעסוקתית. עול פרנסת הבית, ובו גם שני ילדים, נפל עלי במאה אחוז.
הלכתי לעבוד בחברת ויזה של בנק לאומי. "תפקיד עם קידום", הבטיחו המודעות. כל היום הייתי מול המחשב בודקת חשבונות שעברו את תקרת האשראי.
בתור אם חד הורית, מדובר בלקום מאוד מוקדם בבוקר ולחזור מאוחר בערב. שכר זעום, למרות שהוא גבוה ממה שאני מרוויחה היום כמורה. בשלב מסויים הייתה לנו מסיבה לעובדים להולדת VISA לאומי.
וגליה מאור אמרה לנו - אם לא תעלו את התפוקות נפטר אתכן. קהל השומעות שלה, בעיקר אמהות חד הוריות וסטודנטים שבאו לעבוד שם רק בשביל לסגור את החודש, והיא מנופפת לנו עם היהלומים שלה בפיטורין. מה שמדהים היה שהדרישה הייתה לבצע כמות של 100 פעילויות לחודש. וכשהגענו לתפוקה הזו דרשו מאיתנו 120 פעילויות ולאחר מכן 140, אי אפשר היה לחזור למכסה הקודמת, תמיד צריך היה להשתפר כי אם לא נפוטר.
הסתכלתי על האישה הזו ושאלתי את עצמי מה אני עושה בבנק הזה, ולמי אני תורמת את מיטב שעותיי. רציתי להקיא. עזבתי מיידית.


הדס רשף כפקידת קבלה, הדס רשף, 2005

היה לי תואר בהוראת היסטוריה וגם אפשרות להכין לבגרות. רציתי עבודה מהלב ולכן החלטתי לעשות הסבה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים.
עבדתי בטלמרקטינג בלילות. והיו לי יסורי מצפון אדירים כאמא שעוזבת את הבית בבוקר וחוזרת בלילה. לאחר שנה וחצי של לימודים המפקחת במשרד החינוך שאלה אותי "בשביל מה עשית את ההסבה המקצועית הזו? אמרנו לסמינר הקיבוצים שלא נצטרך יותר מורים לחינוך מיוחד".

המשכתי בדרכי המקצועית. עבדתי בחברת ביטוח בקרית מטלון בפתח תקווה. הייתי צריכה לפנות לאנשים בטלפון ולהציע להם עיסקת החזרי מס. אנשים חטפו עלי קריזה, כי אני מתקשרת אליהם בתשע בערב. והיה לי לא נוח עם זה. אבל לא הייתה לי ברירה. "איך את מעיזה להתקשר אלי בתשע בערב?" כשתצטרך לפרנס את ילדיך גם אתה תתקשר אלי".
כמובן שהיו משלמים שכר מינימום ואם גייסתי אנשים הייתי מקבלת אחוזים. הייתי בין הטובים בזה. אבל שנאתי לעשות את זה. זה נוראי. ככה שרדנו.
נקלעתי למצב שיש לי הכשרה של כל מיני דברים שלא קשורים זה לזה וגם שני ילדים.

אלוהי המזכירות

אֱלוֹהַי הַמַזְכִּירוֹת אוֹהַב אותָן עוֹטוֹת
פְּני מַזְכִּירָה מוּל הַמַרְאָה
טוֹפְפוֹת עִם שַחֲרִית לְעֶבֶר הַתַחֲנָה
מְצופְפּת מוֹנִית שֵרוּת לְיוֹם מַקְסִימוּם בִּשְכַר מִינִימוּם
מִתְפּוֹגְגוֹת בַּחֲלָלִים הוֹ צְבָא הַצְלָלִים שֶל הַקָדוש בָּרוּךְ הוּא.

אֱלוֹהַי הַמַזְכִּירוֹת אוֹהַב אותָן מַטוֹת
מַבָּט לְמֶרְכַּז בִּטְנוֹ: נֵס קָפֶה שְנֵי סוּכְּרָזִית
מְעַט חָלָב.

אֱלוֹהַי הַמַזְכִּירוֹת אוֹהַב אותָן לוֹטוֹת
מַבָּע מְמַלְמְלות מִיָד בְּוַדַאי שֶמִיָד זֶה מַמָש אֶצְלִי
עַכְשָו בַּיָד, בְּבַקָשָה.

הוֹ אֱלוֹהַי הַמַזְכִּירוֹת מָה אַתָה מֵבִין בְּמַזְכִּירוֹת בְּמְזְכָּרִים
בְּתָזְקִירִים כְּשֶהִיא מִתְאַוָה לִפְרוֹץ
בַּרִיקוּד הֲכִי הָזוּי אֲבָל הַיֶלֶד שֶבַּבַּיִת אוּי הַיֶלֶד שֶלָה.
אֱלוֹהַי הַמַזְכִּירוֹת, אֵינְךָ מֵבִין דָבָר בְּמַזְכִּירוֹת
כִּי הִיא עֲדַיִין מְטַפֶּסַת בַּמַדְרֵגות לְכִיתָתָה בָּחֲצָאִית קְצָרָה מְמִידָתָה
שָמָה יָד בְּקוֹשִי מְכַסָה עַל הַתַחְתוֹנִים שֶאִמָא לֹא כִּבְּסָה.
אלוֹהִים, מָה אַתָה מֵבִין בְּתַחְתוֹנִים.

הלכתי לעבוד כמזכירה במכללת יהודה ושומרון שבאריאל אצל דמות הבוס, אלוהי המזכירות, הייתי אחת בסידרה של מפוטרות שהוא מירר להן את החיים. הוא היה פרופסור לעבודה סוציאלית. הייתי מכריחה את עצמי להגיע לשם, כל הזמן חיפשתי עבודה אחרת כדי להימלט מימנו. כל מה שהצלחתי למצוא היה עבודה בשירות לקוחות של סקאל בשדה התעופה בן גוריון. זה היה מקום שמגיעות אליו בנות 19-20 מרמלה ולוד, עם כפות ידיים שמתפארות בציפורני פרע מוזהבות. נראיתי שם די חריגה כי לא היו נשים בגילי. יום אחד מגיעה המנהלת שלי ואומרת, "תשמעי לי יודית מותק, את נורא נהדרת עם הלקוחות, אבל את לא מתאימה לנו ואנחנו לא מתאימים לך". חודשיים אחר כך פיטרו גם אותה כי היא נכנסה להריון.

זו אני מדברת

שֵׁרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת
כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,
מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר
לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,
גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,
בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,
וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת
עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ
עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ
אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה
מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה
בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן
לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה
וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת
אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,
גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,
(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)
לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר
אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.
בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?

לא נימאס לך מסאגת מקומות העבודה? זה ישעמם את הקוראים.

אם אנחנו לא נספר להם על כך, אז מי כן.

כשאני אומרת כל הזמן שזו הישרדות, אני מתכוונת שלפי חוקי ביבי 2003, לא הייתי ראויה לדמי אבטלה ולכן התנוססה מעלי חרב. יום בלי עבודה פירושו שאין כסף להאכיל את הילדים. זו הייתה הישרדות משוגעת.

המזל בפיטורים מסקאל, היה שמצאתי יום קודם לכן עבודה במרכז הארצי לליקויי למידה בתור מורה ראשית בסניף ראש העין.

נשמע שעלית על דרך המלך.
לצערי אז עדיין לא. הם לא שילמו לי במשך חמישה חודשים. זה היה עסק פרטי.
בעודי מנסה לשרוד, לקחתי הלוואות, מורים אט אט התפטרו משם. אבל כשאת אם חד הורית וצריכה לעבוד כמו בג'ונגל את כל הזמן עסוקה באיך לחיות איך להשיג כסף. ולכן לא העזתי לעזוב. קיוויתי שישלמו.
לבסוף הגעתי לניצן שזו אגודה שעוסקת בליקויי למידה. לפחות עבדתי במקצוע שלי. ומשם התחלתי להשתלב. מילאתי מקום בתיכון "עמית" בראשון לציון. והשנה אני כבר עובדת שם מן המנין. כך גם בבליך ברמת גן. אבל השכר נמוך מאוד למרות כפל התארים האקדמאיים שלי, לכן אני נאלצת לעבוד בשלושה מקומות עבודה.
אני מרגישה שאני עושה משהו נכון ואמיתי כמורה לחינוך מיוחד. אבל אני לא מבינה למה המדינה יורקת לנו בפרצוף. הבן שלי – עבד בטלמרקטינג לאחר שסיים תיכון והרוויח יותר ממני, הוא שאל אותי באירוניה אם אני רוצה הלוואה. איזה מן סדר עדיפויות הוא זה, שתמורת עבודה בחינוך אקבל שכר נמוך מזה שבשיווק מוצרים.

מהיכן מגיע האלוהים אל שירייך, אלוהי המזכירות, אלוהים שמחריש מול הלחם?
אני גדלתי בבית דתי, אבי היה רב וסבי היה חזן. כילדה הבנתי שבבית הכנסת מפרידים בין גברים לנשים, ושלא אוכל להיות רב או לשאת ספר תורה. תמיד אשב בנפרד עם הנשים. מרדתי והגעתי לצבא כחיילת בודדת. יש בי עדיין סקרנות לדת, אבל אני חושבת שאם יש אלוהים הוא כל כך גדול, שכנראה הוא לא מתעניין בדברים פעוטים כמו למשל ההפרדה בין חלב לבשר.

את חותמת בשם הפרטי "יודית" מדוע?
מילדותי קוראים לי יודית. אני קרויה על שם סבי, שקראו לו יודה. נכון שזה מגיע מ"יהודה", אבל גם סבי כספרדי (ממוצא טורקי, נ.נ) כתב את שמו כ"יודה". בתעודת הזהות אני רשומה כיהודית, ובמקומות רשמיים עדיין קוראים בשמי "יהודית", אבל אני לא מרגישה נוח עם זה.

ממתי את פועלת כמשוררת?
התחלתי לכתוב בגיל מאוד צעיר. בשנות השמונים הכרתי את הבוהמה שעסקה בשירה. אבל לצערי עורכי כתבי עת שנחשבים לרציניים ביקשו ממני שירים, כשמסלול הפרסום שלהם עובר מבחינתם דרך המיטה. נגעלתי מזה, והחלטתי לא לנסות יותר. גזרתי על עצמי שתיקה, מילים לא אומרות מאום. רק לאחר עשרים שנה, לקראת שנת 2003 הרשתי לעצמי לפרסם ברשת. בעיקר באתר של במה חדשה. יותר מאוחר בעידודו של סמי שלום שטרית, פרסמתי גם באתר של קדמה ואז שלחתי למגזינים שהחלו לפרסם - קשת החדשה, מטעם, עמדה, מעין, הליקון, וגם באנתולוגיות שונות כמו אדומה.

את בעצם משוררת מגויסת, את לא חברתית, את לא מתבוננת מבחוץ, זו את שמדברת!
אני אמביוולנטיות לגבי הכתיבה שלי. החיים חזקים מהמילים. לא תמיד אני מרגישה שאני מצליחה לבטא את זה. וגם אני שואלת - את מי זה מעניין. יש כל כך הרבה סבל ולצידו מותרות ושחיתות. מי קורא שירה? זה יוצר כאב וכעס.
אבל לצד זה אני מרגישה שאם אצליח לומר משהו חברתי ארגיש הישג. יש לי סטנדרטים של שירה נטו. אני לא אוהבת שירה מגוייסת. הקרע בין לכתוב שירה לשמה ובין לעשות משהו בעל משמעות ותרומה אנושית קורע אותי.

את רואה שינוי באופק של מדינת ישראל?
אני לא יודעת מה לחשוב. המצב בישראל הוא כמו מחול שדים. חוץ מהשאלות החברתיות יש גם את חטא הכיבוש והגזענות. הייתי ממצביעי השמאל, בעיקר מרצ אבל היום אני לא יודעת מה לומר. למרות שהצד הישראלי הוא האחראי, הוא הכובש, אינני יכולה להאשים רק אותו. אנחנו משכשכים בביצה עמוקה. הייתי מכירה בחמאס כי אין דרך אחרת, אבל האופן שבו הם פועלים לא ברור לי. ובתוך המדינה עצמה אנו רואים חברה שסועה נטולת סולידריות.

הצבעתי בפעם הראשונה לשולמית אלוני ממרצ. זה היה בשנת 1977. עכשיו שלושים שנה אחרי, אינני יודעת למי להצביע למרות שאני אדם סופר אחראי, וחושבת שזו חובתי להצביע. אני מאוכזבת ממרצ שאיננה מתעניינת באג'נדה חברתית. חד"ש מצטמצמת לעיסוק רק באוכלוסיה הערבית. אני רוצה להצביע למפלגה שתדאג גם לערבים וגם ליהודים ושתנסה לפתור את הסכסוך.

אבל אני רוצה לחזור לנימה יותר אישית, למרות כל מה שקורה וקורה לי אני מרגישה בת מזל. הרי הייתי יכולה להיוולד על מדרכה בהודו. או בעזה. יש אנשים שמצבם קשה משלי הרבה יותר. אני הולכת עם הכאב הזה, אולי כי גדלתי בסביבת כאב וסבל. יש לי תלמידים רעבים. ילדיי לעומת זאת מעולם לא היו רעבים. אני אתקשר לאנשים בשתיים בלילה בעבודת טלמרקטינג כדי להביא אוכל לילדיי. אני מרגישה מפונקת כי יש לי תבונה. כי אני יכולה לנתח את מה שקורה לי.
וחוץ מזה יש לי גם כסף לנסוע לעפולה באוטובוס ולקנות שם גרעינים.

יודית שחר: תחרה צהובה

זֶה הָיָה לִפְנֵי עֶשְׂרִים וּמַשֶּׁהוּ שָׁנָה.
הֵם גָּרוּ בְּבֵית אֶבֶן יְרוּשַׁלְמִי מְרֻבֶּה חֲדָרִים
אֲנִי הִשְׁלַמְתִּי בַּגְרוּת בִּמְכִינָה
לִסְטוּדֶנְטִים טְעוּנֵי טִפּוּחַ, שָׁנָה ב',
הִיא הָיְתָה דּוֹקְטוֹר, בַּעֲלָהּ פְּרוֹפֶסוֹר בַּעַל שֵׁם,
בְּנָם רָזֶה וְחִוֵּר הָיָה נוֹהֵג לְהִתְגַּנֵּב מֵאֲחוֹרַי בְּמַפְתִּיעַ
וּלְהִתְנַשֵּׁם.
הִיא הָיְתָה רוֹכֶנֶת עַל הַפְּסַנְתֵּר בַּחֲדַר הַנְּגִינָה
צִלְלֵי הָעֵצִים בַּגִּנָּה הָיוּ שׁוֹטְפִים וְנָעִים עִם הַצְּלִילִים
בָּאוֹר הַיְּרוּשַׁלְמִי הָרַךְ,
אֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא לָאוֹר הַזֶּה יֻעַדְתִּי.
הִיא הִקְפִּידָה לִקְנוֹת אֶת עֻגּוֹת הַגְּבִינָה וְהַתַּפּוּחִים לְמִשְׁפַּחְתָּהּ
וְלָאוֹרְחִים בְּקוֹנְדִּיטוֹרְיָה קְבוּעָה,
הִיא לִמְּדָה אוֹתִי לְהַפְעִיל אֶת מֵדִיחַ הַכֵּלִים וְאֶת שׁוֹאֵב הָאָבָק,
הִיא מְאֹד הִתְלַהֲבָה וְשִׁבְּחָה כְּשֶׁגִּלְּתָה שֶׁהָעוֹזֶרֶת שֶׁלָּהּ סִדְּרָה
אֶת קֻפְסְאוֹת הַשִּׁמּוּרִים לְפִי סֵדֶר שִׁמּוּשִׁי,
אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר שֶׁכְּבָר פִּרְסַמְתִּי שִׁיר בִּכְתַב עֵת
אֲבָל שָׁתַקְתִּי.
הִיא הִתְלוֹנְנָה עַד כַּמָּה קָשֶׁה לִמְצֹא עוֹזֶרֶת טוֹבָה עַכְשָׁו כְּשֶׁהָעַרְבִיּוֹת
כְּבָר לֹא מַגִּיעוֹת לַעֲבוֹדָה בִּגְלַל הַמֶּתַח.
הִיא לָבְשָׁה תַּחְתּוֹנֵי תַּחֲרָה בְּרִיטִית שֶׁהָיוּ תָּמִיד צְהֻבִּים בַּאֲזוֹרֵי הַחִכּוּךְ.
פַּעַם בִּשְׁבוּעַיִם בְּדִיּוּק הָיְתָה מַגִּיעָה הַתּוֹפֶרֶת הַזְּקֵנָה מִבַּקְעָה לְ'תִּקּוּנִים קְטַנִּים'
וּמְקַבֶּלֶת בְּגָדִים יְשָׁנִים וְקֻפְסְאוֹת שִׁמּוּרִים בִּתְמוּרָה.
כְּשֶׁהוֹדַעְתִּי שֶׁאֲנִי מִתְחַתֶּנֶת וְעוֹזֶבֶת הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי גּוֹנֶבֶת אוֹתָהּ,
הָיְתָה לָהּ הַבָּעָה שֶׁל מִישֶׁהִי שֶׁמְּרִיחָה מַשֶּׁהוּ רַע
וְהִיא בָּחֲנָה אֶת בִּטְנִי בְּעִיּוּן,
אֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר שֶׁאֵינֶנִּי בְּהֵרָיוֹן אֲבָל שָׁתַקְתִּי.
וַעֲדַיִן, לֹא חַשְׁתִּי שֶׁעָלַי לָתֵת לְבַעֲלָהּ אֶת זְכוּת הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן.

אביב פרא

רְאֵה, פֶּתַע פָּרַץ אָבִיב פֶּרֶא
מִבַּעַד לִסְדָקֵי הָעוֹר
מֵאִיר אֶת הָעִיר הקמוטה,
אָבִיב פֶּרֶא,
מְתַעְתֵּעַ בִּלְחָיֵי הַזְּקֵנוֹת הַקְּפוּצוֹת
שֶׁלֹּא יָדְעוּ מִתַּחַת לַשְּׂמָלוֹת הַאֲפֵלות
נְהָרוֹת אוֹר שִׁכּוֹר,
חוֹלֵץ שַד לְבַנְבַּן,
אָבִיב פֶּרֶא.

רְאֵה, עֲנָנוּת מִתְפּוֹגְגוֹת,
אֶלֶף אַיָּלוֹת שֶׁלּוּחוֹת בַּשָּׂדוֹת
וּבִבְשָׂרֵנוּ,
הָרְאוּיִים, הָרְאוּיִים אָנוּ,
נֶאֱחָזִים בְּאוֹר הַמְכַלֶּה
הָרְאוּיִים אָנוּ, חֲרֵדִים
חָשׁוּפִים בָּאוֹר הַמִּתְכַּלֶּה
בְּעַרְבוֹ שֶׁל יוֹם
אָבִיב פֶּרֶא.


www.etgar.info/he/article__189/זו_אני_מדברת
25.11.2017, 03:11