תערוכת ציורים של האמן אוסאמה סעיד בגלריה העירונית של טמרה

אוסאמה סעיד, תערוכת ציורים, הגלריה העירונית טמרה, אוצר: אחמד כנעאן; 27 אוקטובר – 30 בדצמבר 2007.

התערוכה "ציורים מהגלות" של האמן אוסאמה סעיד, הייתה הזדמנות נדירה לפגוש יצירות בעלות תכנים פלסטינים עם ניחוח אוניברסאלי. סעיד, בן 50, יליד הכפר נחף שבגליל המערבי, חזר לארץ בשנת 1998 לאחר שהייה של 16 שנים בגרמניה, שם סיים תואר ראשון ושני בקולג' הגבוה לאמנויות של ברלין המערבית. "אני תוצר של התרבות וההשכלה האירופית שרכשתי בשנות שהותי הארוכה בגרמניה", אומר סעיד ל"אתגר".
"ציורים מהגלות" היא תערוכת היחיד הראשונה שלו בארץ. עבודותיו הוצגו בתערוכות בגרמניה, בלגיה, צרפת, עומאן, מרוקו וניו-יורק. בשנת 1989, לאחר שסיים בהצטיינות את לימודי המאסטר, הוא זכה במלגת Nafog. מלגה זו מוענקת לזוכים בתחרות שנערכת מדי שנה בין האמנים העצמאיים בברלין. המלגה אפשרה לו להתפנות ליצירה במשך שנתיים. מאז חזר לארץ השתתף סעיד בתערוכות קבוצתיות, ביניהן: "פלחי התפוז" בגלריה לאמנות באום אלפחם; "מחסום" בגלריה העירונית בתמרה; "מזרחיות וערביות" שנדדה בין באקה אלגרבייה, כפר קאסם, מצפה רמון פקיעין וראשל"צ, בו"לחם ושושנים" של עמותת מען בגלריה מנשר בתל אביב.
בתערוכה בטמרה מציג סעיד שלוש קבוצות של עבודות. רוב העבודות נוצרו בשנות השמונים בגרמניה, בהשראת הזיכרון, הגעגועים והרושם של האינתיפאדה הראשונה. נשאלת השאלה למה צריך להציג כעת ציורים משנות השמונים? "אני תשע שנים בארץ," אומר סעיד לאתגר. "וזו הייתה הזדמנות להציג עבודות מתקופות שונות, שעוסקות בנושאים עיקריים ביצירה שלי. אני לא מצייר ציורים יפים, אלא מתייחס למציאות, ליחס בין האדם לחברה וליחסי הגומלין בין האדם לסביבה".

בדף ההסבר לתערוכה מסביר האוצר, אחמד כנעאן, מנהל הגלריה בטמרה: "היה מתבקש שנזמין את סעיד להציג בטמרה, לאחר שעבודותיו הוצגו כבר בכל העולם. לסעיד אמצעי ביטוי מיוחדים, שמושפעים מהתפיסות שהיו נפוצות בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה. זה מתבטא בדרך שהוא משתמש בצבעים, במשיכת המכחול המשוחררת, ובבחירת הנושאים. בשל הגודל היחסי של התמונות ... האמן מצייר רוב הזמן בעמידה, דבר שמאפשר לו להעביר את הרעיונות שלו בנוחיות, גם באמצעות תנועות הגוף. אנחנו יכולים לראות את זה בהצלפות המכחול הנעות בחופשיות על פני הבד, מותירות אחריהן משיכות רחבות ומחוספסות לעתים, שמתעלמות מהפרטים המדויקים של הגוף".

בקבוצת העבודות שצוירו בסוף שנות השמונים, יש התייחסות למצבו של העם הפלסטיני תחת הכיבוש, ולחיי הפליטות שהם מנת חלקם של מליוני פלסטינים. בציור גדול מימדים, תחת הכותרת "היציאה מנמל יפו" ניתן לראות את תחילת תהליך הפליטות. הצבעוניות העזה והתוססת של המים ובתי העיר, מסתירה את הסיפור האמיתי. הכאב הגדול מופיע כבדרך אגב בצורות לא ברורות המתפרקות במים. למרות שצורות אלו נמצאות בקדמת הציור, דווקא הן לוטות בערפל, בדיוק כמו המסע אליו יצאו וממנו עדיין לא שבו.

בעבודה נוספת, מצויירים חתן וכלה בצבעים חומים ובטכניקה של פירוק צורני (המזכיר יותר את סזאן ואת תחילת הקוביזם). מסביב לזוג, הנמצא במרכז הציור, מופיעות קבוצות של דמויות, חלקן עומדות, חלקן הולכות לכיוון לא מוגדר. הרושם הראשוני מבלבל. תפאורה של חתונה, אבל במקומה של השמחה משתלטת על הציור עגמומיות של חוסר הודאות שצופן העתיד לזוג הצעיר. יש כאן מטאפורה למצבו של העם הפלסטיני, שמנסה בכל כוחו לשמור על המשכיות החיים והטקסים החברתיים, למרות הכיבוש. חלק מהעבודות מתייחס לקונפליקט בין הרצון לשמור על המסורת והצורך או המשיכה להשתלב בחיים המודרניים בישראל ומחוצה לה.

קבוצת ציורים אחרת מטפלת ביחסים בין אדם וסביבתו. "זוהי השתקפות נוספת של הכיבוש" מסביר סעיד. "לחיסול הסביבה בה אנו חיים יש קשר ישיר לאלימות ולכיבוש. זה חלק מהאדישות וההתעלמות של האדם השבע במדינות המתועשות מהאחר וסביבתו. לא מדובר כאן רק על ישראל, אלא על כלל המדינות הקפיטליסטיות החזקות, שלפי תפיסת עולמן, ערך הרווחים עולה על כל ערך אחר. בשם ערך זה הן יכולות לחסל חברות, לכבוש מדינות ולפגוע בסביבה".

"באנלוגיה לאזורנו", מוסיף סעיד, "ישראל אמורה להיות מעין ראש חץ קפיטליסטי במזרח התיכון המשופע בנפט. גם אם האדם הפשוט שחומסים את אדמתו, או כורתים את העצים שלו, לא מבין את זה ולא חושב במונחים הללו". באחד הציורים החזקים בתערוכה ניתן לראות יער של עצים גדועים. הטכניקה של העמסת שכבות דשנות של צבע שמן אחת על גבי השניה רק מעצימה את התחושה החומרית הרב-שכבתית של הגזעים הכרותים. אי אפשר שלא "לשמוע" את הדממה שלאחר גדיעת החיים.
מספר קטן של ציורים בתערוכה, הם פרי עבודתו של סעיד בשנים האחרונות. ניתן לראות בהם מעין ביקורת פנימית על החברה הערבית שפגש עם חזרתו; התייחסות לחופש הביטוי; והסתירות בהן נתון האינטלקטואל הערבי המודרני. "בתשע השנים שאני כאן לא ציירתי הרבה", אומר סעיד. "בגרמניה יצרתי מהזיכרון, בהשפעת הכמיהה הביתה למשפחה ולחברה הפלסטינית, שנראתה לי משם די אידיאלית. כשחזרתי נכנסתי להלם, שהוביל לשיתוק. ציפיתי לראות קצת יותר רוחניות, תרבות, אידאולוגיה. גיליתי חברה, שעסוקה מאד בקיום היומיומי הפיזי. ראיתי אנשים שנטשו את האמונה והעקרונות לטובת החומר. בנוסף, שלא כמו באירופה, שם אמנים יכולים להתפנות ליצירה, כאן נאלצתי ללמד אמנות במספר בתי ספר ומכללות. הצורך להתפרנס הרחיק אותי מהיצירה. למזלי, זכיתי פעמיים בפרס אמן מורה, שאפשר לי לפנות קצת זמן לציור".

שאלתי את סעיד, האם ההתעניינות המוגבלת של הציבור הערבי באמנות קשורה למצבו הכלכלי הקשה. "לא בהכרח", השיב סעיד, "גם אנשים עשירים רחוקים מאד מתרבות, לא קוראים ספרים, לא הולכים לתיאטרון, לא מבקרים בתערוכות. רוב האנשים היום מסתפקים בטלוויזיה ובעיתון פעם בשבוע. זה מוביל לשטחיות, הפוגעת בחברה בכל הרמות, החל בחינוך ובמדע, וכלה בארכיטקטורה. שטחיות זו פוגעת בהתפתחות התקינה של הקהילה. ישנם, אמנם, אמנים מעטים שמצליחים ליצור ולארגן תערוכות, אבל אלו יוזמות פרטיות. אין מוסדות ממשלתיים שתומכים ביוצרים וביצירה, והמועצות המקומיות חסרות משאבים לכך. לאמן הערבי קשה להתמודד בכל החזיתות".

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

גולה במולדתו

תוכן