גליון 16, נובמבר 2005

אמנים ופועלים למען תעסוקה הוגנת

56 אמנים יהודים וערבים השתתפו בתערוכת כרזות שנערכה ברחבת הסינמטק בתל אביב ב-1 במאי, תחת הכותרת "רוצים עבודה לא נדבה".

הרעיון לקיים תערוכת כרזות, שתשקף את המחויבות של אמנים לדגל החברתי, התקבל על ידם בהתלהבות. רבים הכינו יצירה מיוחדת וחלק אף סייעו בהפצת הרעיון. הפניה לאמנים להשתתף בתערוכה לרגל האחד במאי, לוותה בהרבה חששות. לא רק משום שרוב האמנים אינם יוצרים כרזות על בסיס יום-יומי; לא רק משום שהם עסוקים במאבק הישרדות משל עצמם; אלא בעיקר משום, שלאחר כל כך הרבה שנים בהן זוהה האחד במאי עם ההסתדרות, שהפכה לאיגוד אקסקלוסיבי, מרוחק ממצוקות היום יום של עובדי הצווארון הכחול, והייתה שאלה אם בכלל נותר בו עוד כוח משיכה וחיוניות משלו.

בשיחות שהתקיימו לאחר התערוכה, הם מסבירים, איש איש בדרכו, את החשיבות והרלוונטיות של האחד במאי לגביהם.

דפנה קפלן (37), צלמת, ילידת ת"א חיה ויוצרת ביפו:
האחד במאי הוא אירוע קולקטיבי. לכן היה לי חשוב דווקא ביום הזה לדבר על האינדיבידואל ממנו מורכב הקולקטיב. אני מרגישה שחיי אדם במדינה הזאת איבדו מערכם. רק השבוע נהרגו שני ילדים פלסטינים ברמאללה, בהפגנה נגד הגדר. מרוב הרג ומלחמות איבדנו את המשמעות של חיי אדם.

פעם הוזמנתי לצלם מפגש של אנשי מקצוע שדנו בדרכים לשפר את דמותה של ישראל לקראת שנת 2020. התפלאתי שלא הזכירו כלל את הכיבוש ואת החומה. בתפישה הציונית יש משהו גזעני בסיסי, שמתעלם מקיומו של האחר. אני מקווה שזה לא נשמע פסימי מדי. אני אדם אופטימי שמאמין בצדק ובשינוי חברתי. אני מתייחסת לאמנות שלי כאל כלי, ומשום כך מרבה להציג בתערוכות בעלות אופי חברתי ביקורתי.

דיויד גוס (38), צייר, גר בתל אביב ומלמד אמנות בקלישר:
העבודות שהוצגו בתערוכה הן עבודות טובות בכל קנה מידה, ויכולות להתארח בכל גלריה או מוזיאון. התערוכה יצגה תפישת חופש רחבה, והדבר בא לידי ביטוי הן בצד האסתטי והן בפרשנויות.

הנושא של זכויות העובדים שהלך והידרדר, מעמדם הנחלש של הפועלים, מעניקים חשיבות יתר לתערוכה. יש משהו גרוטסקי בעיסוק המסורתי באחד במאי. כתבת צבע של דקה במהדורת החדשות, והופ עוברים הלאה. לקראת האחד במאי 2006 אני מציע להציג את התערוכה במקומות נוספים ולקיים עוד תערוכות כדי להרחיב את מעגלי הדיון הציבורי. המון אמנים ישמחו לקחת בכך חלק.

דויד ריב (52), צייר, גר בת"א ומלמד אמנות בבצלאל:
למרות הדימוי המסורתי השלילי שנדבק לאחד במאי, נראה לי שהשנה זה היה קצת אחרת. התערוכה הצליחה למשוך קהל רחב, גם של אנשים 'רגילים'. זה היתרון שבלהציג ברחוב. המציאות החברתית והכלכלית היום בארץ גורמת לאנשים להתפכח ולהתמודד. לדעתי יש להפוך את התערוכה הזאת למסורת שתוצג מדי שנה.

פואד אגבארייה, 24, צייר, בוגר בצלאל, נולד וגר באום אל-פאחם:
אני חושב שיש בנושא האחד במאי מכנה משותף לשתי החברות, הערבית והישראלית. הקרבה הזאת מאוד חשובה לי. הייתי פועל מגיל מאוד צעיר, והדבר שזכור לי כקשה ביותר היה היחס מצד המעביד. הייתי עובד שעות ארוכות, עייף, מותש, לחוץ. הכרזה שעשיתי מעלה את השאלה: איך אפשר לחיות כך. אלה חיים של עבדות. במישור החברתי והפוליטי אני רוצה לומר שפועל, שאינו רואה שומע ומדבר, אינו יכול להגן על זכויותיו.

ראניה עקל, נולדה וגרה בכפר קרע, מלמדת אוכלוסיות במצוקה אמנות:
אם האמן אינו אומר מה שהוא חושב, הוא לא יכול להתקיים. האמנים זכו במתנה והם צריכים להשתמש בה למען החברה, ולא לשמור אותה לעצמם. הפועל הוא חלק בסיסי מהחברה, בלעדיו היא תקרוס. העבודה שלי עוסקת בנושא של הפרנסה מהזווית של פת הלחם. הפיתה תפורה לשק הקמח כמו פצע פתוח. שימו לב שצבע הפיתה דומה לצבע העור של האדם.

איזיס ריזק (25), נולדה בנצרת, מלמדת אמנות לילדים:

יפה היה לראות תערוכה ברחוב, ליד הכביש, זה הפך אותה לעממית ונגישה לכל אחד. זאת הפעם הראשונה שאני מכינה עבודה לפי הזמנה, ועוד לאירוע כמו האחד במאי. הטקסט שהכנתי לעבודה שלי הוא באנגלית ולא בערבית. התערוכה היא קבוצתית והשתתפו בה כל מיני אנשים: יהודים, ערבים, סטודנטים, אמנים מתחומים שונים, עירוניים, כפריים וגם פועלים – היה לי חשוב שכולם יבינו. השתמשתי בטקסט כדי להפוך לחלק מהתערוכה, וכדי לתת לעבודה שלי זהות של כרזה.

קישור לגלריית הפוסטרים באתר מארב

www.etgar.info/he/article__161/אמנים_ופועלים_למען_תעסוקה_הוגנת
22.11.2008, 08:11