גליון 16, נובמבר 2005

היום הכי רלוונטי בשנה

האחד במאי 2005 פגש את תל אביב כשהיא עצלה, מבולבלת ועייפה. נקודת פתיחה לא מבטיחה. אבל למרות הכל, האירוע שנערך ברחבת הסינמטק בתל-אביב היה חזק ומרגש.

את האירוע ארגנו במת אתגר ועמותת מען. השלט מעל המנחה, אסמא אגבארייה מעמותת מען, קרא "רוצים עבודה, לא נדבה". אסמא עלתה לבמה וביקשה: "חבר'ה, קצת יותר אנרגיות. יש פה תחושה שהאחד במאי הוא מין יום נוסטלגי כזה, אבל הוא לא, זאת לא נוסטלגיה, זה הדבר הכי רלוונטי שיש. זאת לא בושה להיות סוציאליסט". בעוד היא מדברת, נכנסו לרחבה קבוצת פועלי מען מכפר קרע. הם בלטו בקהל בתור היחידים שפרנסתם בעבודת כפיים.

האירוע התחיל. אגבארייה הזמינה את עמיר לב לבמה, והוא שר בדיוק את מה שהיא אמרה, רק במילים של עמיר לב: "בנות עשירות מתחתנות עם בתים, ובלילה כל הספסלים תפוסים. דם בטלוויזיה, רק שנינו מסתכלים". רועי צ'יקי ארד עלה מיד אחר כך, ונתן שואו מוצלח מאוד מבחינתו, שהיה במפתיע מוצלח גם עבור הקהל. "אני כאן כי אני אוהב את הנערה שמוכרת בטאואר רקורדס בשבע עשרה שקל לשעה", קרא ארד מעל הבמה, "אני אוהב את הפועל הפלסטיני שנעצר על ידי חייל המג"ב במחסום, אני אוהב אפילו את חייל המג"ב שגם הוא פועל שחור". הוא הקריא שיר שנקרא "אני ואנונו" בליווי פלייבק קצבי ולא אמר הרבה, אבל את האימפקט שלו הוא עשה בעצם הופעתו: הרי גם התל אביביות המובהקת, שארד הוא מייצגה, חייבת בשלב כלשהו להתעמת עם הכיבוש, עם האפליה, עם ההפרטה, עם זכויות הנרמסות, עם הקיפוח, עם המצוקה. אחרת היא פשוט תחדל מלהתקיים.

מסביב לרחבת הסינמטק נתלתה תערוכת כרזות שיצרו אמנים בנושא האחד במאי. האוצרות נעשתה במשותף על ידי צ'ב קמרר, אורית סודרי, דני בן שמחון וניר נאדר, מ"במת אתגר". 54 עבודות הוצגו בתערוכה, והן היו לא פחות ממצוינות, שואבות את התייחסותן מהמסורת הגרפית המפוארת של הכרזה הסוציאליסטית. דייוויד ריב כתב "להפיל את החומה". רונן אידלמן כתב "לשחרר את טלי פחימה". ראניה עאקל תפרה פיתה - בדיוק כמו שזה נשמע - על שק קמח ריק, שעליו כתוב בעברית ובערבית "הטחנות הגדולות". דפנה קפלן הציגה שני תצלומים: באחד עומד מפגין מבוגר, מחזיק שלט שעליו כתוב "אני אריה גל. פועל רומני. מרוויח 3,600 ברוטו". בשני מופיעה עובדת ניקיון רוסייה מחברת כוח אדם, כשהיא מנקה אולם התעמלות שעל קירותיו מתנוסס השלט "מה נעשה בשביל ישראל 2020 טובה יותר".

מי שהקדיש את הדקות הראשונות במתחם לעיון מדוקדק ביצירות, כבר ידע בעצם כל מה שהוא צריך לדעת. מי שלא, הקשיב לאסף אדיב, העומד בראש עמותת "מען", שעלה ונאם בלהט: "עמותת מען יזמה את הכינוס הזה היום – האחד במאי 2005 – מפני שאנו מאמינים בכל ליבנו בכמה עקרונות יסוד שנרמסו בשנים האחרונות עד עפר על ידי הגלובליזציה של ההון. כאשר רבים מאלו שנשאו דגלים ועקרונות אלו בעבר, השמיטו את הדגל מידם, היה צורך שמישהו ירים אותו מחדש. עמותת מען גאה להתייצב היום ולומר בגלוי ובלי הסתייגויות - הדגל האדום קיים. מעמד הפועלים קיים. המאבק לעבודה מאורגנת קיים. האיגוד המקצועי קיים. הסולידאריות הפועלית קיימת. אחדות הפועלים הערבית-יהודית קיימת. הסוציאליזם קיים".

ד"ר רועי וגנר, חבר הנהלת "קו לעובד", עלה לבמה אחרי אדיב. "זאת עבודה או שזאת עבדות?", שאל את הקהל. הקהל, מהוסס בתחילה, המהם "עבדות", וגנר המשיך: "כשבממשלה אומרים 'מקצבאות לעבודה', הם מתכוונים להגיד 'מקצבאות לעבדות'. כשבממשלה אומרים 'שוק עבודה דינמי', הם מתכוונים להגיד 'שוק עבדים דינמי'. הממשלה רוצה עובדים רעבים. הממשלה רוצה עובדים שאין להם ברירות. הממשלה, שהיא בסך הכל זרוע של הבוסים הגדולים, רוצה עובדים, שכשדורכים עליהם, וכשלא משלמים להם, וכשמנצלים אותם, העובדים האלה אומרים 'תודה, אדוני', ושותקים. הממשלה והבוסים הגדולים בכלל לא רוצים עובדים – הם רוצים עבדים". כשוגנר סיים את נאומו וחזר שוב על שאלת הפתיחה, אף אחד כבר לא היסס: עבדות.

בין הדוברים היו גם שבי קורזן, מהמוקד לסיוע לעובדים זרים, וד"ר איציק ספורטה, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. ספורטה התייחס לשלט שמעליו ("רוצים עבודה, לא נדבה"), ואמר שהדרישה לעבודה כבר אינה מספיקה היום. "צריך לדרוש עבודה שמקבלים בעבורה שכר מחיה", אמר. "הבעיה היא שבישראל העובדים הם עניים. האם ידעתם ש42% מהילדים העניים בישראל באים ממשפחות שבהן יש מפרנס? אנחנו מדברים על הזכות לא לחיות בעוני. הדברים האלה אינם רדיקליים. אלו הן זכויות בסיסיות של אנשים".

"האחד במאי", המשיך ספורטה, "הוא בשבילי תזכורת למאבקים ההיסטוריים של פועלים שנאבקו נגד יום עבודה של 14 שעות. כי רוצים להחזיר אותנו לשם. ואילו המאבק שלנו הוא לעתיד יותר טוב, לחברה שאין בה עוני".

לקראת סיום האירוע עלה ניר נאדר מ"במת אתגר", והזכיר עבודה של אריאל ינאי, שהיתה תלויה בתערוכה שברחבה. ינאי הציג תמונה בשחור-לבן של חבורת אומנים סובייטים חדורי התלהבות, וכתב: "מלאביץ', ליסיצקי, קוגאן, לודין - הסתכלתי על העיניים וחשבתי שהמבט הזה כבר לא קיים". נאדר ביקש לטעון שהוא דווקא כן קיים, והנוכחים הסתכלו סביב, זה בעיני זה, לחפש: את עיניו של מי עוד לא הכריע הערפל הבורגני. בינתיים ביקשה אגבארייה מהקהל עוד דקה של סבלנות, בטרם יעלה לשיר האמן הנועל את האירוע, יהלי סובול. "הוא נתפס לשידור, פשוט", התנצלה אגברייה, "אז נחכה לו בסבלנות...". ופתאום שאלה, כמי שמפתיעה אפילו את עצמה: "רוצים שאני אשיר לכם את האינטרנציונל עד שהוא יעלה? תמיד חלמתי לשיר מול קהל".

וכך, בהתחלה בשקט ואחר כך בקול גדול, התמלאה רחבת הסינמטק בצלילו המוכר של ההמנון הישן - בערבית. הרגע הספונטאני הזה, שבו שרה אגבארייה בהתרגשות ובריכוז את האינטרנציונל בגיבוי הקהל (כל אחד בשפתו), היה בדיוק הרגע שבו אנשים מבינים שהם חלק ממאבק, שהאחד במאי הוא לא יום חג ולא זיכרון עמום, אלא יום אחד בשנה כדי להיאבק על שנה טובה יותר, שווה יותר, להם עצמם. המבט בעיניים של אגבארייה דמה בהחלט למבטו של קזימיר מאלביץ', הפוטוריסט הרוסי מתחילת שנות העשרים של המאה שעברה, שהביט על הקהל מהכרזה של אריאל ינאי. או כמו שאגבtרייה אמרה: "האחד במאי זה לא נוסטלגיה, זה הדבר הכי רלוונטי שיש".

www.etgar.info/he/article__158/היום_הכי_רלוונטי_בשנה
28.08.2008, 08:08