גליון 16, נובמבר 2005

נשים משני צדי המתרס – קורבנות העוני

בין הנשים היהודיות לערביות לא מתקיים כיום כל קשר של סולידאריות או אפילו דיאלוג. כל מחנה מסתגר בתוך עצמו, ומתגאה בעליונותו על המחנה השני.

התבוננות שטחית על נשים בתל אביב ועל נשים בנצרת תוביל למסקנה שמדובר בעולמות נפרדים: נערות ונשים המתגוררות בתל אביב מתלבשות בבגדים שחושפים יותר משהם מכסים; הן לומדות ועובדות בתחומים מגוונים, והן יכולות לבלות עד השעות הקטנות של הלילה. בקיצור, אורח חייהן נראה משוחרר. לעומת זאת, מרבית הנשים בנצרת, במיוחד הנשואות, מכסות את ראשן ומתלבשות בצורה מסורתית. מעטות מהן עובדות מחוץ לבית, ומעטות אף יותר מגיעות לאוניברסיטה. חיי החברה שלהן מוגבלים לבית ולמשפחה.

אולם, מראן של הנשים "המשוחררות" בתל אביב עשוי להטעות, בעיקר מפני שהמדיניות האנטי-סוציאלית של הממשלה והקיצוץ בשירותים החברתיים, פוגעים בראש ובראשונה בנשים. יותר ויותר נשים יהודיות, גם כאלה שהצליחו בעבר להשתלב במעמד הביניים, נדחקות כיום לשולי החברה ומאבדות את הזכויות החברתיות שמהן נהנו בעבר. אותם תהליכים הפוגעים בנשים היהודיות, פוגעים בצורה קשה במיוחד בנשים הערביות.

למרות זאת, בין הנשים היהודיות לערביות לא מתקיים כיום כל קשר של סולידאריות או אפילו דיאלוג. כל מחנה מסתגר בתוך עצמו, ומתגאה בעליונותו על המחנה השני. הנשים היהודיות רואות את עצמן ואת החברה שבה הן חיות כמודרנית ודמוקרטית, וממהרות להדביק לנשים הערביות את התווית "פרימיטיביות". הנשים הערביות, מצידן, משוכנעות כי אורח החיים המערבי חושף את הנשים היהודיות להפקרות מינית. לדעתן, צורת החיים של הנשים הערביות מוסרית ובטוחה יותר.

האמת היא שכל צד מיטיב לראות את נקודות התורפה של הצד השני, אך עיוור לחולשותיו שלו. התהום הפעורה בין החברה היהודית לערבית, אינה מאפשרת לנשים משני המחנות להקים תנועת מאבק חזקה שתהדוף את המדיניות האנטי-חברתית של ממשלת שרון–נתניהו-פרס.

הרקע הלאומי-מעמדי, שחרץ את גורלן של נשים בארץ הזאת, קבע את השוני במצבן. התנועה הציונית בנתה חברה מודרנית ומתועשת, המושתתת על שותפות של נשים בעבודה ובצבא. המיתוס של החלוצה הלוחמת תועל לכיבוש הארץ והעבודה. המדינה סיפקה לנשים תשתית של גני ילדים ומעונות, שאפשרו להן להשתלב בשוק העבודה.
מצבן של הנשים הערביות שונה בתכלית. עד 1948, היו הנשים הערביות חלק מחברה אגררית. האישה נועדה "לייצר" ילדים שיעבדו בשדות. אחרי 1948, בעקבות הפקעה מאסיבית של מרבית הקרקעות הערביות על ידי המדינה, נעלמו המרכיבים הבסיסיים של הכלכלה האגררית. המעט שנותר ממנה לא יכול היה להתחרות בכלכלה המודרנית שהתפתחה בקיבוצים ובמושבים. בד בבד, הממשל הצבאי סיכל כל אפשרות לפתח תעשייה מקומית כאלטרנטיבה לחקלאות.

לאחר הסרת הממשל הצבאי בשנת 1966, נפתח תהליך מואץ של פרולטריזציה בקרב הגברים הערבים. הם יצאו מהכפר, עבדו בערים הישראליות ולמדו עברית. האישה הערביה, לעומת זאת, נדונה לחיים חסרי משמעות חברתית או כלכלית. גוויעת החקלאות הפחיתה את הצורך בריבוי ילדים. גבינות תוצרת בית, פיתות אפויות בטאבון, סבונים משמן זית, ורקמות יד, פינו את מקומם לשפע מוצרים תעשייתיים זולים וזמינים. האישה נותרה אפוא כסרח עודף חברתי.

לדברי סאמיה נאסר, יו"ר עמותת מען ופעילה בחינוך נשים, האישה הערביה חיה בתוך סתירה מתמדת: "אנשים יתפלאו לדעת שאיש לא ימנע מאישה ערביה ללמוד לנהוג, אבל באותה נשימה עליה לבקש את רשות אב המשפחה, האח או הבעל אם ברצונה לנסוע אל מחוץ לכפר. היא יכולה ללמוד מקצוע, אבל כאשר תינשא, מעטים הסיכויים שתוכל להמשיך לעבוד במקצועה".

בשנות השבעים והשמונים נפתח עבור הנשים הערביות צוהר קטן לעולם העבודה, בשעה שמפעלי הטכסטיל בישראל עברו מהמרכז לפריפריה. ואולם, מאמצע שנות התשעים, בעקבות תהליך אוסלו, נדדו מרבית מפעלי הטכסטיל לירדן, מצרים ומדינות בהן כוח העבודה זול יותר. אלפי נערות ערביות נותרו ללא עבודה.

יוצא מן הכלל בתמונה זו הוא מיעוט של נשים ערביות משכילות, ובעלות קשרים משפחתיים מתאימים, שהצליחו למצוא מקום עבודה במשרדי ממשלה או במועצות מקומיות כמורות או עובדות רווחה. גם הארגונים הלא ממשלתיים שפרחו במגזר הערבי בשנות התשעים, סיפקו מספר מוגבל של משרות לנשים אקדמאיות.

העוני הוא אויב האישה

למרות התהום הבלתי מוכחשת בין נשים יהודיות לערביות עליה הצבענו לעיל, המציאות הדיאלקטית מקרבת ביניהן. בשנתיים האחרונות החלו גם הנשים היהודיות לחוש על בשרן את התפנית שעבר המשק הישראלי. המדיניות הניאו-ליבראלית של נתניהו כוונה לבטן הרכה של החברה הישראלית - לא עוד קצבאות נוחות, לא עוד משרות בטוחות. מחיר העבודה צריך לרדת, וכדי שזה יקרה ישראלים וישראליות נאלצים להוריד את רמת חייהם.

לקראת יום האישה, כתבה העיתונאית אבירמה גולן: "הפער המתרחב בין עשירים לעניים [בישראל] גדל גם בתוך אוכלוסיית הנשים. וכך, ככל שבראש הפירמידה הנשים עדיין מתמודדות עם קשיים רבים אך אפשרויותיהן רבות, בתחתיתה מתפוגג הסיכוי שלהן לרכוש השכלה, להתפתח בעבודה ראויה ולהפוך לאדם עצמאי ושווה זכויות" (הארץ, 8.3.2005).

נשים מהוות 65% מכלל הנזקקים לקצבאות ממשלתיות. לא מדובר בפרזיטיות, כפי שנוהג לכנותן שר האוצר. מרבית הנשים הללו עבדו, אלא שהמשכורות שלהן היו כל כך נמוכות, עד שהן נאלצו לפנות לעזרת המדינה כדי לגמור את החודש.

הסיפור של ויקי כנפו

בישראל יש היום 120,000 משפחות חד הוריות (כעשירית מבתי האב). בראש 90% מהן עומדות נשים (Ynet, מירי חסון, 8.3.2005). בשנות השמונים והתשעים הצליחו 70% מהאמהות החד הוריות לעבוד במשרה מלאה או חלקית, ולקבל השלמת הכנסה בהתאם לצורך. הודות לסיוע ממשלתי ולפטור ממסים יכלו נשים אלו לפרנס את משפחתן. השילוב הקטלני של מיתון בשוק העבודה ותוכנית הבראה אגרסיבית, השליך אותן אל מתחת לקו העוני.

ויקי כנפו (43), אם חד הורית ממצפה רמון, הפכה לסמל האותנטי ביותר של המאבק החברתי של נשים בישראל. ב-2 ביולי 2003 היא פתחה בצעדת מחאה לירושלים בדרישה להיפגש עם שר האוצר נתניהו, ולבטל את הגזרות נגד אמהות חד הוריות. עשרות נשים חד הוריות מרחבי הארץ עזבו את בתיהן והצטרפו למאהל המחאה שהקימה כנפו מול משרד האוצר בירושלים.

תחת הלחץ שיצרה תנועת המחאה של כנפו, הגדולה ביותר שידעו הנשים בישראל, הכריז נתניהו על צעדים מרגיעים - קו מידע למקומות עבודה, מענק לכל אם חד הורית שתשתלב בעבודה, ומענק למעסיק שיספק עבודה. בספטמבר, שלושה חודשים לאחר שהוקם, פורק המאהל של כנפו והיא חזרה לביתה במצפה רמון בתקווה שהבטחות נתניהו יתגשמו.

אולם, הג'ובים שהובטחו לא הגיעו. התמריצים היו זמניים וכך גם מעט המשרות, רובן חלקיות, שהוצעו לנשים. באותה תקופה הרבתה כנפו להתראיין לטלוויזיה, השתתפה בהשקת אמנת ג'נבה, וניסתה כמה הצעות עבודה שלא צלחו. בספטמבר 2004, שנה לאחר שפירקה את המאהל, היא הצטלמה בעירום לאתר הפורנו "פרפר 1", שגבה 30 שקל בתמורה לצפייה בה. על גבה של כנפו נרשם "הממסד דפק אותי" ועל שדיה - "חלבתם אותי". "אני רוצה להיכנס למעיים של האנשים, כדי שירגישו את הכאב שלי ושל נשים כמוני" היא אמרה ( http://www.walla.co.il, 14.9.04).

כנפו רצתה להשתמש ב"אותנטיות" שלה, כמי שבאה מהשכבות שמצביעות בעבור נתניהו, כדי לאלץ את הממסד להקשיב לקולה ולמצוקתה, וכך להביא לביטול הגזירות. זאת הסיבה לכך שהיא צעדה ממצפה רמון עד לירושלים, בעודה אוחזת כל הדרך בדגל ישראל. היא לא הבינה שהדגל הזה כבר לא מחבר את נתניהו אליה. על הדגל של נתניהו מוטבע סימן אחר – הדולר האמריקאי.

מצד שני, מגן-הדוד בו התעטפה כנפו סימן לנשים ערביות - "מקומכן לא איתי". כנפו התנגדה לתוצאות המדיניות של נתניהו, אבל סירבה להתמודד עם האידיאולוגיה שלו. היא לא חיפשה - ואף דחתה - בעלי ברית פוטנציאליים ממגזרים אחרים. הכיבוש, ההתנחלויות ומחירן הכלכלי, לא עלו כלל לדיון בשיח הציבורי, אף על פי שנושאים אלה קשורים קשר הדוק לקיצוצים שהוטלו על השכבות החלשות.

למרבה האירוניה, לאנשי מרץ ומפלגת העבודה לא היה מה להציע לכנפו ולחברותיה. אנשים אלה כבר הקריבו מזמן את האג'נדה החברתית שלהם על מזבח הגלובליזציה. החיזורים הנלהבים שלהם אחרי כנפו וחברותיה, לא יכלו למלא את מקומו של הליכוד שהכזיב. מאבקה של כנפו נדון מראש לכישלון.

הנשים הערביות כלואות בביתן

כדי לעגן את שליטתה על החברה הערבית ולמנוע את התפתחותה, טיפחה מדינת ישראל את שלטון החמולות הפטריארכאלי בכפר. האפליה יצרה שתי חברות החיות זו לצד זו, האחת שייכת לעולם המודרני המתועש והשניה, חברה הסובלת מתת פיתוח ושמרנות.

בשנת 2002 הגיעה האבטלה בקרב האוכלוסייה הערבית ל-14.1% (לעומת 9.3% בקרב האוכלוסייה היהודית). 33% מהמשפחות הערביות מוגדרות עניות לעומת 15% מהיהודיות. ממוצע השכר של עובד ערבי הוא 30 ₪ לשעה, לעומת 42.4 של עובד יהודי. (שחאדה מטאנס, הארץ, 11.5.04).

מצבן הירוד של הנשים הערביות מתבטא בעובדה שרק 17.1% מהן עובדות מחוץ לביתן. זאת לעומת 50% בקרב היהודיות (שנתון סטטיסטי 2003). הנשים הערביות מהוות רק 13.6% מהמועסקות במשרדים ממשלתיים (דו"ח של עו"ד סוניה בולוס לאגודה לזכויות האזרח - יולי 2003)

בנוסף לאפליה הממשלתית, בעלי עסקים ערבים מנצלים את מצוקת התעסוקה של הנשים, ומקיימים מעין כלכלה שחורה בלתי חוקית לצד הכלכלה הישראלית הרשמית. המחקר האחרון בנושא נערך בשנת 1988 על ידי "המוסד הערבי לזכויות האדם". המחקר גילה כי 61% מהפקידות במשרה מלאה לא הגיעו לשכר המינימום (לעיתים קרובות הוא הגיע למחצית משכר המינימום), וכי 28% מתוכן עבדו בצורה לא מוסדרת ללא חוזה ותלוש. מראיונות שקיימה עמותת מען עם נשים בנצרת בשנת 2004, מתברר שהמצב רק הידרדר מאז.

תהליך אוסלו יצר ציפיות גבוהות ברחוב הערבי. כגובה הציפיות כן גודל האכזבה והתסכול שחשה החברה הערבית נוכח הפריחה של החברה הישראלית. העוני והאבטלה שהלכו והעמיקו, הולידו את אינתיפאדת 2000 ואת התנגשות הדמים בין הציבור הערבי לבין כוחות הביטחון.

התגברות האבטלה, העוני והיאוש, הזינו את רעיונות התנועה האסלאמית, שמטפחת הסתגרות ושנאה, וממעיטה מחשיבות העולם הזה לטובת מנעמי העולם הבא. התוצאה המיידית הייתה נסיגה ממשית במעמדן של הנשים. על נשים רבות נאסר לצאת לעבודה. תופעת נישואיי קטינות הפכה לנפוצה ביותר.

משולש של כוחות

החברה הישראלית חיה בהכחשה. הפתיחות והדמוקרטיה מסתירים בחצר האחורית משטר של אלימות, כיבוש וניצול של העם הפלסטיני. בתוך ישראל קיים משטר אפרטהייד לא מוכרז בין יהודים לערבים. המדיניות הישראלית מכתיבה לערבים אבטלה, העדר תקציבי פיתוח, הפקעת אדמות ואפליה בכל התחומים - החל מחוק האזרחות ועד החינוך והבריאות. מכאן נובע שחלק גדול מהאחריות לפיגור של הרחוב הערבי, כולל בשאלת הנשים, נופל על כתפי ישראל.

מצד שני, החברה הערבית מגיבה למדיניות הישראלית כלפיה בהכחשה והסתגרות. מאחר וישראל אינה מאפשרת לה להשתלב במוסדותיה, חוזרת החברה הערבית לערכים המסורתיים והדתיים. למעשה היא מוותרת על ההישגים החברתיים החשובים שהשיגו נשים ישראליות, מאחר וממילא הישגים אלה נמצאים הרחק מטווח ידה.
נשים ערביות בישראל מעולם לא הקימו תנועת נשים שתילחם למען החופש שלהן. בשנים הארוכות בהן הנהיגו חד"ש וזרמים לאומיים חילוניים את האוכלוסייה הערבית נדחק נושא מעמד האישה לשוליים. הכל הוכפף למאבק הלאומי. במובנים רבים העימות עם המשפחה והמסורת, קשה יותר מאשר המאבק לשוויון לאומי. כשאישה ערביה מורדת במשפחה היא מוחרמת (או אף נרצחת). האופציה של התנתקות מהמשפחה וחיים עצמאיים בעיר אינה קיימת כי העיר היא עיר יהודית המתנכרת לה. אך כל עוד האישה הערביה אינה יכולה להתמודד עם המסגרת המשפחתית המדכאה, כיצד תוכל להתמודד עם המדיניות המפלה של ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית? זהו תהליך שאין ממנו מנוס.

כדי שזה יקרה צריך הכפר הערבי לעבור מהפיכה של פיתוח, ותהליך אמיתי של עיור ותיעוש. בהעדר אפשרות עבודה וללא תשתית תומכת של גני ילדים, לא ניתן לדבר על שחרור האישה הערביה. מובן שקשה לשכנע את החברה הערבית לשנות את גישתה לעבודת נשים, כאשר לא עומדת מולה כל אופציה של מקומות עבודה.

המאבק נגד האבטלה דורש התגייסות של מעמד הפועלים. הבעיה היא שאין גוף שמייצג את מעמד הפועלים כולו ומבטא את מחאתו. ההסתדרות מגינה על השכבות האריסטוקרטיות של מעמד הפועלים היהודי, ומתעלמת מהשכבות הנמוכות, יהודים כערבים. המחאה החברתית הפכה למונופול של עמותות קטנות ואנשים פרטיים, שאינם מסוגלים לשאת על כתפיהם את המאבק נגד הקפיטליזם הישראלי החדש.
כדי להשיג הישגים ממשיים למען ציבור הנשים, דרוש משולש של כוחות הכולל את האוכלוסייה הערבית, ציבור הנשים (יהודיות וערביות) ומעמד הפועלים. שלוש הקבוצות הללו יצטרכו לגבש אסטרטגיה משותפת נגד הכיבוש והגזענות, נגד השוביניזם והסקסיזם, ונגד הקפיטליזם. זהו אתגר גדול וכבד, אבל הניסיון מוכיח שאין קיצורי דרך.

www.etgar.info/he/article__147/נשים_משני_צדי_המתרס_–_קורבנות_העוני
22.11.2008, 10:11