שטחים כבושים

כלא עזה

לאורך השנים, אחת השאיפות הלא-סמויות של ההנהגה הפוליטית בישראל היא לחזות בהיעלמותה של רצועת עזה. "תוכנית ההינתקות" של שרון היא ניסיון לממש את משאלת הלב הזאת

לאורך השנים, אחת השאיפות הלא-סמויות של ההנהגה הפוליטית בישראל היא לחזות בהיעלמותה של רצועת עזה. באופן מיוחד זכורה אמירתו של יצחק רבין, "מצדי שעזה תטבע בים". ראשי ממשלה ומנהיגים אחרים התבטאו בצורות דיפלומטיות יותר, אבל המגמה היתה כמעט תמיד אחת: איך תוכל ישראל לפטור את עצמה מעונשה של עזה.

"תוכנית ההינתקות" של שרון היא ניסיון לממש את משאלת הלב הזאת. אבל בעוד שעד כה, אף לא ישראלי אחד הצליח לנתק את עצמו מרצועת עזה הכבושה, הרי שבכל מה שנוגע לתושבי הרצועה הפלסטינים עצמם, זוכה מדיניות הניתוק הישראלית לתנופה נרחבת.

מוזר לחשוב, אבל עד אמצע שנות התשעים לא היתה עזה בגדר כוכב רחוק. זה היה לפני תקופת הסגרים, ותושבי השטחים יכלו לנוע באופן חופשי בתוך ישראל ברגל וברכב. נסיעה מחברון לח'אן יונס או מירושלים לעזה היתה עניין של מה בכך. תושבי רצועת עזה שביקשו לעבור דירה לגדה המערבית יכלו פשוט להעמיס את חפציהם ולנסוע. היה אמנם קושי אדיר לשנות את המען בתעודת הזהות (ישראל ניהלה מרשמים נפרדים לתושבי הרצועה ולתושבי הגדה, וכמעט שלא אפשרה לעבור ממרשם אחד למשנהו), ולא ניתן היה לקבל שירותים שלטוניים במקום החדש, אבל המעבר עצמו היה אפשרי. הפלסטינים שנותרו בשטח ישראל אחרי 48 ותושבי מזרח ירושלים, עליהם נכפתה תושבות ישראלית, יכלו להיכנס באופן חופשי לרצועה ואף לחיות בה.
מטבע הדברים, עם השנים נוצרו קשרים מסחריים, פוליטיים, כלכליים וחברתיים בין הגדה, ירושלים, ישראל והרצועה. גם משפחות נבנו. לעתים, אחד מבני הזוג רכש את מעמדו של משנהו (ישראל עודדה נשים פלסטיניות מישראל שנישאו לתושבי הרצועה ועברו לחיות שם, לוותר על אזרחותן הישראלית, ומנגד, במקרים מסוימים, היתה מוכנה לאשר לתושבי שטחים לחיות בישראל במסגרת "איחוד משפחות"). היו גם מקרים שבהם, על אף החיים המשותפים, נשאר מעמדם של בני הזוג מפוצל.

"תהליך השלום" שינה את המציאות הזו. במקביל לשיחות השלום של אוסלו, הנהיגה ישראל את מדיניות הסגר, והכניסה מהשטחים לישראל הותנתה בהיתרים אישיים. עם הזמן ניתנו ההיתרים הללו במספרים פוחתים והולכים. רצועת עזה הוקפה בגדר, באופן שהפך את הכניסה לישראל ללא היתר לבלתי-אפשרית כמעט (חומת ההפרדה נועדה להשיג תוצאה דומה בגדה המערבית). עם העברת הסמכויות בחלקים מרצועת עזה לרשות הפלסטינית, אסר צה"ל על ישראלים להיכנס לרצועה, אלא בהיתר אישי. גם כאן, ההיתרים שניתנו תחילה באופן חופשי יחסית צומצמו בהדרגה, עד שהיום הם ניתנים במקרים נדירים ביותר. התנועה בין הגדה לרצועה תלויה בהיתר כניסה לישראל, ועל כן הושפעה אף היא מהסגר ומאכיפתו. יריחו של תקופת אוסלו, וכמוה ירושלים, יפו, ג'נין, שכם, רמאללה, בית לחם וחברון, התרחקו מעזה מרחק שנות אור.
במישור ההצהרתי, מכריזים הסכמי אוסלו על מציאות הפוכה לחלוטין. ב-1948, לאחר שנים של היסטוריה משותפת, נפרדו גורלותיהן של הגדה והרצועה. הגדה סופחה באופן לא חוקי לממלכה הירדנית, ואילו ברצועה הונהג ממשל צבאי מצרי. המעמד האזרחי של תושבי הרצועה והגדה נעשה נפרד, חוקים שונים הוחלו עליהם והם הוכפפו למשטרים פוליטיים אחרים. גם לאחר הכיבוש הישראלי ב-1967 התייחסה ישראל לרצועה ולגדה כאל שני שטחים כבושים נפרדים, חוקקה חוקים צבאיים נפרדים לכל אחד מהם וקיימה בכל אחד מהם מערכות שלטון נפרדות (גם אם מתואמות).

והנה, בהסכמי אוסלו נקבע באופן ברור ומפורש, כי הן ישראל והן הפלסטינים מתייחסים לרצועה ולגדה כאל יחידה טריטוריאלית אחת. שלטון פלסטיני אחד, עם פרלמנט אחד וראיס אחד, הוקם לשני האזורים יחד. וכדי לאפשר את הקיום של יחידה מדינית אחת שתהיה בת קיימא, למרות היותה מפוצלת מבחינה גיאוגרפית, הוסכם על קיומו של "מעבר בטוח" בין הגדה לרצועה. הסדר "המעבר הבטוח" נועד לאפשר תנועה חופשית בין שתי היחידות הטריטוריאליות תוך מעורבות ישראלית מינימאלית. בפועל, הסדר המעבר הבטוח לא הופעל במשך מספר שנים, ומשהופעל לבסוף נקטע באבו לאחר תקופה קצרה, עם פרוץ האינתיפאדה הנוכחית.

באופן אבסורדי, ההכרה באחדות הפוליטית של השטחים הכבושים זכתה לחיזוק משפטי בהקשר של צעדי ענישה קולקטיביים שנקטה ישראל נגד העם הפלסטיני. ב-2002 יזמה ישראל גירוש של בני משפחות פעילים צבאיים פלסטינים מהגדה המערבית לרצועת עזה. המשפט הבינלאומי אוסר העברה בכפייה של אזרחים (הן גירוש אל מחוץ לשטח הכבוש והן גירוש "פנימי"). אחד החריגים הבודדים לכך, המעוגן באמנת ז'נבה, הוא האפשרות לנקוט אמצעי ביטחון של "תיחום מגורים" לאדם מסוים, במטרה להפחית סיכון ביטחוני חמור הנובע ממנו אישית. המשמעות של "תיחום מגורים" היא שחופש התנועה של אדם מסוים מוגבל לחלק מסוים של השטח הכבוש (כגון נפה, עיר, כפר או בית-מגורים). כדי להציג את ההעברה מהגדה המערבית לרצועת עזה כצעד של תיחום מגורים, טענו עורכי-דינה של המדינה כי הרצועה והגדה הן שטח אחד אינטגרלי, ושחלוקת השליטה עליו בין שני מפקדים צבאיים היא עניין מנהלי שאין לו כל משמעות מהותית. עמדה זו זכתה להסכמת בית-המשפט העליון הישראלי (בהרכב מורחב ומיוחד).
כדי שתושב השטחים יוגבל בתנועתו לרצועת עזה נדרש, אם כן, צו מיוחד. דרושים נימוקים מיוחדים, נדרש עיון מחדש כל שישה חודשים. ושאר תושבי השטחים, תניחו אולי, רשאים לנוע בחופשיות בין עזה והגדה? כידוע, מצב הדברים שונה. אפילו בני משפחותיהם של המגורשים מהגדה לעזה נדרשו לפניות חוזרות ונשנות כדי לזכות באישור לבקר אצל יקיריהם. חמור מכך: לפי התפיסה הישראלית, תושב השטחים הרשום במרשם האוכלוסין כתושב עזה אינו רשאי לחיות בגדה המערבית אלא באמצעות היתר מיוחד, ורק כל עוד ההיתר תקף (במסגרת הסנקציות על הרשות הפלסטינית, ישראל אינה מאפשרת שינוי רישום קבוע).

מבחינה משפטית, עמדה זו של השלטונות הישראלים מופרכת לחלוטין. גם הם עצמם אינם מצליחים להצביע על מקור משפטי כלשהו שבו היא מעוגנת. אבל הכוח הוא בידיהם: אנשים שמתגוררים מזה שנים בגדה המערבית מוצאים עצמם לא פעם נעצרים במחסומים, מושלכים לכלא ומגורשים לתחומי רצועת עזה – הרחק מביתם, ממשפחתם, ממקום העבודה שלהם. עתירות לבג"ץ (או איום בהן) הביאו לא פעם להחזרת אנשים כאלו לבתיהם בגדה המערבית (המדינה העדיפה לפתור את העניין ההומניטרי של אדם ספציפי ולא להביא את מדיניותה למבחן משפטי), אך הפרקטיקה עצמה לא נפסקה. גם אם אינם מגורשים מבתיהם, חייהם של ה"שוהים הלא חוקיים" האלו קשים. הם אינם יכולים לצאת לחו"ל - שכן אם יופיעו בגשר אלנבי הם עשויים להיות מורחקים לרצועת עזה. הם אינם יכולים לבקר בני משפחה ברצועה – שמא לא יוכלו לשוב. הם אינם יכולים לקבל שירותים או רישיונות מהרשויות הישראליות - כי אלו מוכנות לטפל בענייניהם רק מהמשרדים ברצועת עזה. רק לאחרונה, בעקבות עתירה לבג"ץ של המוקד להגנת הפרט, הסכימה ישראל לאפשר ל"שוהים לא חוקיים" כאלו להשתתף בהסעות של הצלב-האדום לביקור בני משפחה בכלא, למרות שההסעות יצאו ממקומות מגוריהם בפועל ולא מהרצועה.

קבוצה מיוחדת של קורבנות המדיניות הזו הם סטודנטים מעזה הלומדים בגדה או מעוניינים ללמוד בה. בתחילת האינתיפאדה הנוכחית מצאו עצמם סטודנטים אלו בדילמה קשה: חזרתם לחופשה קצרה בבית - משמעותה המעשית היתה ויתור על לימודיהם. לעתים, על רקע אסון משפחתי או סיבה דומה, לא היתה ברירה אלא לעשות כן. אלו שדבקו בלימודיהם נמצאו בסכנה מתמדת של גירוש חזרה לרצועה. רק בנובמבר האחרון גורשו לרצועה ארבעה סטודנטים מאוניברסיטת ביר-זית שנעצרו על ידי צה"ל במעונות הסטודנטים. ואילו בית המשפט העליון הישראלי, אותו בית-משפט שקבע שהגדה והרצועה הן יחידה טריטוריאלית אחת, אישר בפסק-דין קצר ובלתי מנומק את החלטת הצבא למנוע מקבוצה של צעירים עזתים ללמוד סיעוד בגדה המערבית.

קבוצה נוספת שנפגעת במיוחד מהמדיניות הישראלית היא תושבי ישראל (לרבות מזרח ירושלים) שיש להם קרובי משפחה ברצועה. מאז סגירת הרצועה לכניסת ישראלים הונהגו נהלים שאפשרו המשך מסוים של יחסי המשפחה. בני זוג של תושבי עזה הורשו להתגורר ברצועה במה שמכונה "נוהל משפחות חצויות", קרובים אחרים הורשו להיכנס לאירועים מיוחדים, אילו בחגים המוסלמים נפתחה הרצועה לכניסה חופשית של ערבים אזרחי ישראל.

מאז אוקטובר 2000 נפגעו הסדרים אלו קשות. "נוהל המשפחות החצויות" מושעה שוב ושוב, ובני המשפחות נתקלים במסכת של התעללות בירוקרטית. ברוב החגים לא התקיימו ביקורים ברצועה כלל ועיקר. בין החגים מתאפשרת כניסת ישראלים רק כאשר ישנו אירוע חריג והומניטרי (מוות, מחלה קשה או חתונה, להבדיל) הנוגע לקרוב משפחה מדרגה ראשונה. הקשר בין דודים, אחיינים, בני דודים ושאר קרובים לא זוכה לשום הכרה רשמית.

לאחרונה, במקביל לדיבורים על "תוכנית ההינתקות", אנו עדים לתופעה חדשה: סגירה מוחלטת של הרצועה לתקופות ממושכות. פעם הנקודה הנסגרת היא מחסום ארז, המיועד למעבר נוסעים בין הרצועה לישראל, פעם מחסום קרני, המשמש למעבר סחורות, ופעם מעבר רפיח, שהוא נקודת היציאה לחו"ל. לעתים מדובר בכל המעברים יחד, ולתקופות ארוכות. התופעה הזו מצטרפת לכל קודמותיה כדי לרמוז על טבעה האמיתי של תוכנית ההינתקות של שרון: תוכנית לבודד את רצועת עזה מישראל, מהגדה ומהעולם ולהפוך את כלא עזה להרמטי יותר משהיה אי-פעם. אם תתבצע כמו שצריך, הישראלים יוכלו לשכוח מקיומה של הרצועה, כמו נשטפה מהמפה בגל צונאמי. לא עוד חיכוך. לא עוד אחריות. ומי שיסתכל מקרוב, יוכל לראות תוכנית דומה קורמת עור וגידים גם בגדה המערבית.

*עו"ד יוסי וולפסון עובד במוקד להגנת הפרט במזרח ירושלים