גליון 17, נובמבר 2005

האמנים הערבים לא מחכים לאף אחד

בשנים האחרונות עוברת זירת האמנות במגזר הערבי תנופת התפתחות. אם בעבר נאלץ האמן הערבי לצאת מהכפר כדי להציג את עבודותיו, ולעתים אף לחיות מחוצה לו כדי לשרוד כאמן, המגמה היום היא הפוכה. יותר ויותר פעילות אמנותית מתרחשת בתוך ועבור הזירה המקומית.

לעומת החברה היהודית, בה קיים ממסד אמנותי מפותח, הכולל מוסדות להשכלה גבוהה, מוזיאונים וגלריות, בחברה הערבית רוב העיסוק באמנות נשען על יוזמות צנועות של אמנים פרטיים. הקול החדש שמשמיעים אמנים ערבים, הוא צליל רענן וחיוני על רקע המסרים של סגירות ושמרנות אותם מטפחים המסגדים. האמנות מלמדת אותנו כיצד להסתכל על דברים מזוויות שונות, לעתים אפילו חתרניות ופרובוקטיביות, ובכך היא מפתחת סובלנות, ביקורתיות וגם תקווה.

האמן הערבי שנשאר לפעול בקהילה שלו, בונה סביבו לאט לאט גם קהל, המוליד את הצורך בגלריות מקומיות. בחברה הערבית שבה 50% חיים מתחת לקו העוני, ההשקעה באמנות נתפשת כלוקסוס כבד מנשוא לקופותיהן המרוששות של המועצות המקומיות. היוזמה וכן ההשקעה נופלת על כן על "משוגעים לדבר".
לצורך הכנת הכתבה ל"סבאר" נפגשנו עם כמה "משוגעים לדבר" שחיים מתוך בחירה בכפריהם, מתמודדים עם שגרת הקשיים היומיומית, וחוצבים, בקושי רב, את הדרך בפני המוזות של החברה הערבית. אמנים אלה תורמים לחברה בה הם חיים, הן במישור החינוך לאמנות והן במישור הביקורת העצמית. אצל רובם מעשה ההתנדבות הוא כמעט יומיומי. הישארותם בכפר מציבה אותם במקום בו אמן צריך לעמוד – כאוונגרד של ההתפתחות החברתית.

ראניה עקל

ראניה עקל (29), תושבת כפר קרע שבמשולש, החלה ללמוד אמנות כשהייתה בת 16. ארבע שנים בהדרכתו של האמן פריד אבו-שקרה, ממייסדי הגלריה לאמנות באום אל-פאחם, הפכו אותה לאמנית לכל דבר. בהמשך למדה הוראת אמנות במכללת אורנים, וכיום היא מלמדת אמנות במספר מוסדות, כולל לנוער במצוקה ולילדים חולים ועם פיגור שכלי. "נמשכתי לאמנות מגיל צעיר" אומרת ראניה. "אני זוכרת שהלכתי לראות תערוכות ונסעתי למוזיאונים. התמזל מזלי ויש לי הורים תומכים, שמאוד גאים בי ובעבודתי. הם תמכו בי כלכלית בכל תקופת הלימודים, וכשחזרתי הביתה הקצו לי חדר ישן, המשמש אותי גם כסטודיו".

ראניה אינה רוצה לחיות בתל-אביב, מרכז העשיה האמנותית בארץ. "אני למדתי, וכעת יש לי רצון עז לתת מהניסיון והידע שלי לחברה שממנה יצאתי. אני מאמינה בתפקיד שיש לאמן כלפי החברה שלו. פעם שאלו אותי ב'קול השלום' למה אני לא מציגה בתל אביב. עניתי שלא חשוב איפה מציגים, חשוב אם האמנות היא טובה. לא שיש לי התנגדות להציג בתל-אביב, אבל אני מרגישה שהממסד הישראלי משתמש באמנים הערבים כעלה תאנה. אני נגד המניפולציה הזאת שקוראים לה דו-קיום. לא פעם הציעו לי להשתתף בתערוכות וסירבתי משום שהרגשתי שהן טומנות לי פח. כולם יודעים שיש היום קרנות שמעניקות תקציבים לפרויקטים משותפים של אמנים ערבים ויהודים. אז פתאום צריכים אותי, לא בגלל האמנות שלי או המסר, אלא כי אני ערביה".
לפני כשנה נערך בכפר קרע פסטיבל אמנות, ראשון מסוגו באזור ואולי אף בארץ כולה. ראניה, שהייתה בין יוזמי ומארגני האירוע, רואה בו ציון דרך, אבל גם דוגמא לקשיים בהם נתקלים האמנים הערבים. במשך כשבוע ביקרו בפסטיבל קרוב לארבעת אלפים איש, יהודים וערבים מכל הארץ. תלמידי בתי ספר מהאזור הגיעו באוטובוסים מלאים, כדי להשתתף בסדנאות. יחודיות האירוע בולטת על רקע כישלונה המוחלט של מערכת החינוך להנחיל את אהבת האמנות לתלמידים הערבים. אומרת ראניה: "כל אמן שניסה ללמד אמנות בבית הספר התייאש ופרש לאחר זמן קצר. נוסף לבעיות של היעדר תקציבים, מחסור בכיתות לימוד ובשעות הוראה, האמן נשחק בתוך הקשיים ומלחמת הקיום המתישה. מקצוע האמנות תמיד יהיה הדבר הראשון שבו יקצצו כשבית הספר נקלע לקשיים. במקום לטפח את חופש היצירה, המורה צריך להשגיח שהתלמידים לא ילכלכו את השולחנות, עליהם הם יצטרכו ללמוד בשיעור הבא מתמטיקה או היסטוריה".

למרות הקשיים, ראניה אופטימית. נוסף לעבודתה ההתנדבותית עם ילדים חולי סרטן ומשפחותיהם, היא מנהלת בהתנדבות את אתר האינטרנט של עמותת האמנים הערבים "איבדאע" בה היא חברה, ומקדישה זמן רב להתכתבות עם אמנים בארץ ובעולם. באמנות היא רואה כלי לשינוי חברתי. לפני כמה שנים השתתפה באופן פעיל במאבק שניהלו תושבי ואדי ערה נגד הפקעת האדמות באזור רוחה. מהמאבק הזה היא שאבה את הרעיון לעבוד עם חומרים מהטבע. על גבי אבנים מהאזור היא רשמה שילובים של רקמה פלסטינית מסורתית, וכך העניקה להן משמעות חדשה. ראניה משתתפת באופן קבוע בפסטיבלים ובסימפוזיונים לאמנות ברחבי הארץ. הציגה במספר תערוכות יחיד ובעשרות תערוכות קבוצתיות, ואף זכתה בפרס לאומנות מאוניברסיטת בית לחם.

פואד אגבארייה

את פואד אגבארייה (24), פגשתי לראשונה בגלריה באום אל-פאחם. הוא היה הצעיר בחבורת אמני הגלריה, ועורר את סקרנותי. הפגישה התקיימה זמן קצר לאחר שחזר לביתו בכפר מוסמוס עם סיום לימודיו בהצטיינות במוסד האמנותי היוקרתי ביותר בארץ – האקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. היום הוא עובד כסוכן לביטוחי בריאות בקופת חולים כללית.

בתערוכת סוף השנה של בוגרי בצלאל, צוין פואד על ידי המבקרים, כאמן ערבי מוכשר, שציוריו הם הביטוי האמנותי המשובח ביותר בתערוכה. לשאלתי, מדוע בוגר מצטיין של בצלאל נאלץ לוותר על העיסוק באמנות כמקצוע, השיב פואד בצורה עניינית: "אמן צריך להתפרנס. אין היום מסגרת במגזר הערבי שיכולה להעסיק אותי כאמן, או לתמוך בי כספית כדי שאוכל להתפנות ליצירה. הציעו לי להמשיך ללמוד בבצלאל לתואר שני ואז לנסות להציע את עצמי כמרצה באקדמיה. אבל העובדות מדברות בעד עצמן. מספר המרצים הערבים בבצלאל שואף לאפס. עידו בר-אל, ראש המחלקה לאמנות, אמר לי שהיה רוצה לראות, סוף סוף, מרצה ערבי בסגל של בצלאל. אבל גם הוא לא היה יכול להבטיח דבר. הפעם האחרונה שדבר כזה קרה הייתה לפני עשרים שנה".

תקופת הלימודים בירושלים הייתה משמעותית ביותר עבורו. "הייתי הסטודנט הכי צעיר בבצלאל, אני הייתי בן 18 וחצי, כאשר הסטודנטים היהודים, שמגיעים לאחר השרות הצבאי, מבוגרים ממני בהרבה. בזכות הלימודים צברתי המון ניסיון חיים, ומודעות לעצמי ולסביבה. מדי יום, בדרכי מעיסאוייה שם התגוררתי, לבצלאל, הייתי נתקל במחסומי הצבא ובפשיטות של משמר הגבול. במשך ארבע שנים הייתי חצוי. מצד אחד, ירושלים הדמוקרטית והנאורה, ומצד שני כפר פלסטיני כבוש. מצד אחד, כתוב לי בתעודת הזהות שאני אזרח ישראל. מצד שני, היחס שקיבלתי היה בדיוק אותו יחס שקבלו התושבים הפלסטינים, וזה היה משפיל כל יום מחדש.

"מבחינת החופש האישי, הייתי רחוק מהבית ויכולתי לעשות מה שאני רוצה. אבל בניתי לעצמי גבולות – בניגוד לסטודנטים אחרים, שנענו לפיתויי החברה הליברלית, נשארתי נאמן למסורת ולמוסכמות של החברה ממנה באתי. אני לא נגד מודרניות, אלא נגד פסילת המסורת והתרבות ממנה אני מגיע. אני מוכן להפעיל ביקורת על החברה שלי, אבל אני מתקומם מול התבטלות עצמית. אסור שהקושי של המצב בו אנחנו נמצאים יגרום לנו למחוק את עצמנו ולהיעלם.

"השאלה הזאת מעסיקה אותי, ומכאן גם באה הבחירה בחומרים איתם אני יוצר. בחרתי חומרים לא שגרתיים, כמו פורמייקה. אני מנסה להמחיש את הנושא של חיקוי וזיוף. הפורמייקה היא עץ שעבר ליטוש ושחיקה עד שהחומר המקורי ממנו נוצר, שינה את עורו והפך לחומר אחר.
"למרות הקושי להתפרנס כאמן, העדפתי לחזור לכפר. המחויבויות החברתיות הכרוכות בכך מציבות בפני קונפליקט לא פשוט. מצד אחד יש לי היכולת, הכלים והכישורים להיות אמן ולעבוד בתחום. מצד שני, אורח החיים והעובדה שהתארסתי ואני עומד להתחתן, מכריחים אותי לחפש פרנסה במקום אחר, ולדחוק, לעת עתה, את האמנות שלי לצד".

פעם בשבוע, הוא מעביר שיעורי אמנות בגלריה לאמנות באום אל-פאחם השכנה: "השיעורים האלה הם חמצן בשבילי, וגם מעין פיצוי חלקי לכך שביתר ימי השבוע אני מתפרנס ממכירת ביטוחי בריאות. אני מאוד גאה בבחירה שעשיתי כשהחלטתי ללמוד אמנות. אבל יש לחץ של המסורת על בחור צעיר, שצריך לבנות בית ולרהט אותו לפני נישואיו. למרות שהמשפחה שלי תמכה בי לאורך כל הדרך, העזרה שהיא יכולה להגיש לי מוגבלת. אני מרגיש כמו אסיר שתקוע באופן זמני בבית כלא. אבל בבית שאני בונה אני מקים לי גם סטודיו. זה לא סוף הסיפור".

אחמד כנעאן

האמן והפסל אחמד כנעאן (40) מטמרה, הוא הוותיק והמוכר בין האמנים אותם פגשנו. את בצלאל סיים בשנת 1989, והיה בין האמנים הערבים הראשונים שחזרו לכפרם בתום הלימודים. בשנים האחרונות הוא זכה בפרסים יוקרתיים, והשתתף בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל. הרבה מאהבת האמנות שספג בילדותו הוא חייב למורו ח'ליל ריאן (59), גם הוא בוגר בצלאל, ובין הערבים הראשונים שסיימו את המוסד הזה.

בדצמבר 2004 פתח כנען בכפרו גלריה, שכבר הספיקה לארח שבע תערוכות. הגלריה שוכנת במרכז פיס שעמד מוזנח במשך תקופה ארוכה. שבע תערוכות, כולל הדרכות לקבוצות תלמידים שנערכות בהתנדבות, הפקה ומכירה של הדפסי ציורים, בפחות משנה, הם הספק רציני שלא יבייש שום גלריה לאמנות במרכז עירוני. אומר כנען: "אמנים צריכים להביא לידיעת הציבור את האמנות. אנחנו צריכים ליצור לעצמנו את הקהל ולא לחכות לאף אחד. הביקור בתערוכות כמו גם מכירת ההדפסים, הם דרך לעודד את הציבור והתלמידים להתקרב לאמנות, ולהכניס אותה אליהם הביתה. הדפסת הציורים התאפשרה הודות למשקיע מנצרת המעוניין להישאר בעילום שם, שקיבל בתמורה מחצית מההדפסים".

"יכולתי לחיות כאמן בירושלים, בתל-אביב או בכל מקום אחר, אבל אני רוצה לחיות כאן, להרגיש בנוח, ולתרום לחברה שלי, למרות שלאנשים קשה כאן עם אמנות". כנעאן, כמו רבים מעמיתיו, משוכנע שהאמנים הערבים מנוצלים על ידי הממסד האמנותי בארץ. "אף אחד לא יחשוב לשתף אותי בתערוכה בינלאומית למשל, אלא אם יצטרכו למלא את המשבצת של האמן הערבי התורן".

בהקשר זה נפתחה לדבריו דלת חדשה יחסית בפני האמנים הערבים בארץ - העולם הערבי. רק לאחרונה חזר כנען מביקור נוסף בדובאי ועמאן, שם גילה עולם אמנות פעיל שכולל מוזיאונים, גלריות ושוק אמנות בו מוצגות גם עבודות של אמנים פלסטינים, ירדנים ועיראקים. הקשר נוצר, בדרך כלל, באמצעות האינטרנט. במקביל הולך ומתפתח גם בחברה הערבית בארץ שוק מסוים ליצירות אמנות. זאת למרות המצב הכלכלי הקשה, המודעות הנמוכה, והמספר הזעום של אספני אמנות ערבים. בשנה האחרונה התחילו תושבי טמרה, ולאו דווקא העשירים ביניהם, לרכוש ציורים באמצעות הגלריה. המחירים אינם גבוהים, ובשלב זה מדובר עדיין בעיקר בתמיכה מוראלית, אבל היא מבטאת הערכה ועליה במודעות הציבורית.

טמרה בעיניה צייריה

בחודש יולי הוצגה בגלריה בטמרה תערוכה מיוחדת במינה: "טמרה בעיני האמנים בני הכפר". תשעה אמנים השתתפו בתערוכה ביניהם ותיקים וצעירים, חובבים ומקצועיים, כאלה שהציגו כבר בתערוכות רבות בארץ ובעולם וכאלה שזוהי להם חשיפה ראשונה.
הקריטריון העיקרי שהנחה את אוצר התערוכה, אחמד כנעאן, היה שהעבודות יעסקו בכפר הולדתם של האמנים – טמרה. "המטרה שלי הייתה להעניק חשיפה והזדמנות לאמנים, אך גם להכניס את האמנות ואת פעילות הגלריה לסדר היום של כמה שיותר מתושבי בכפר".
וכך, לצד אמנים ותיקים כמו ח'ליל ריאן, מציגים אמנים חובבים שזו להם החשיפה הראשונה. יאסין זידאני, מסגר במקצועו, מספר שהחל לצייר בגיל חמישים: "כל הזמן חייתי בסביבה של יוצרים ומאז שאני זוכר את עצמי קשקשתי על ניירות. המפנה חל בשנת 1999 לאחר מפגש עם קרובי משפחה בגבול הלבנון. הרגשתי שאני חייב לבטא את הרגשות שעלו בי בעקבות המפגש הזה: כיצד בני משפחה נאלצים לעמוד משני צדי הגדר ולצעוק. כשחזרתי הביתה הלכתי לקנות בד קנווס וניגשתי לעבודה. התוצאה מוצגת בתערוכה". ניתן לראות את הראשוניות בשימוש בצבעים בעבודתו של זידאני, אולם אי אפשר שלא לחוש במחסומים המפרידים בין אנשים משני צדי הגבול. "החברים שלי, שהגיעו לפתיחה, התפלאו" מספר זידאני, "הם בכלל לא ידעו שאני מצייר".
לעומתו, עאמר עואד, הקצב המקומי, מוכר לכולם כצייר. כשאתה בא לאטליז שלו לקנות קילו עוף אתה מרגיש כאילו נכנסת לגלריה כאשר מכל קיר ניבטים אליך ציוריו. אמן נוסף שהשתתף בתערוכה הוא סלאם דיאב, שמציג פורטרטים מצולמים של זקנות מהכפר. ניתן ממש לצלול לתוך עיניהן של הנשים הנשקפות מהצילומים המוגדלים, ואף לבדוק את עומק קמטי הפנים כמטאפורה לעומק ניסיון חייהן והתלאות שעברו. "ביקשתי מהן לחשוב ולדמיין את החוויות שעברו עליהן כשהיו בנות עשר, לפני יותר מחמישים שנה. חלקן בכו, חלקן סירבו, חלקן החלו להיזכר במה שעבר עליהן במלחמת 48. ניסיתי לחדור לדמיון שלהן ולתעד אותו". עוד בתערוכה, סאלח חיג'אזי, צייר חובב בן 64, המצייר את טמרה כפי שהוא זוכר אותה כשהיה בן עשר. ציוריו הנאיביים כאילו משרים אווירה הרמונית מיוחדת מהתקופה שטמרה שכנה עדיין על גבעה אחת. מאידך בציורים משתקפים מראות של הצריפים הראשונים של פליטי 48. "אלו מחזות שהצעירים של היום אינם מכירים," מפטיר אחד המבקרים בתערוכה.

www.etgar.info/he/article__142/האמנים_הערבים_לא_מחכים_לאף_אחד
22.11.2008, 12:11