גליון 17, נובמבר 2005

סטון וקסטרו - ילדים רעים

"comandante", אוליבר סטון, ספרד – ארה"ב 2003, דוקומנטרי, D.V.D, האוזן השלישית

בשנת 2002 נפלה לידיו של אוליבר סטון הזדמנות שקשה לסרב לה. הוא הוזמן לראיין את פידל קסטרו עבור הטלוויזיה הספרדית, ההסכם היה שהוא יוכל לראיין במשך 30 שעות ולמר קסטרו תהיה את האפשרות לחתוך את הראיון ולכבות את המצלמות בכל רגע שירצה. סטון הילד הרע של הקולנוע האמריקאי קפץ על האוצר שנפל לידיו, והסכים.

מתוך הסקרנות של סטון, הפתיחות של קסטרו והמגבלות שביניהם, נולד הסרט המקסים והחשוב "comandante".
כבר בתחילת הסרט חושף סטון את מגבלות היצירה שלו: שפה, 30 שעות מדודות, זכות וטו לקסטרו, בה הוא לא השתמש כלל, קאט. שנת 59, פידל קסטרו שרמנטי וצעיר חדור רוח קרב ואידיאלים משחרר את קובה משלטונו של בטיסטה ותופס את מקומו. קאט. קסטרו היום במעונו, שלוש מצלמות, אוליבר סטון, ומתרגמת אחת.
מכאן מתחיל מסע בן שעתיים, מרתק, מרגש, מאתגר, כמו שרק שני "גברים" כמו קסטרו וסטון מסוגלים ליצור.
התחושה הבולטת מייד היא של שני אנשים המדברים בגובה העיניים, זה מול זה וגם מולנו, הצופים.

הסרט צולם בשלוש מצלמות דיגיטליות חצי מקצועיות, אמצעי הקלטה מינימליים, חשופים לעין הצופה, ומתורגמנית מדהימה, המהווה את הפסקול העיקרי של הסרט )לקראת סוף הסרט נגלה שהיא זוגתו של קסטרו).
ההחלטה האמיצה של סטון להשתחרר מכל עטיפה קולנועית הוליוודית, ולחשוף את העשייה של הסרט היא ללא ספק החלטה חכמה, המאפשרת לו להתמקד באיש עצמו.
פידל קסטרו מתגלה על פניו וצדדיו השונים מול מצלמותיו של סטון, יש תחושה שהוא נינוח אך עם זאת לא שוכח מקיומן לרגע. זוהי גם התחושה הכללית שלי מול קסטרו עצמו, מצד אחד הוא אינו מתחמק משאלותיו הנוקבות לעיתים של סטון, אך מאידך הוא נותן לרגעים את התחושה שהוא עונה בסיסמאות. קסטרו הוא ללא ספק שחקן גדול, הוא מרגש, הוא מצחיק, הוא חכם, אפילו יפה לרגעים, וסטון מאפשר לו להיות כוכב, מפנה לו את הבמה בהרבה אהבה וכבוד, מתוך ההבנה שמנהיגים גדולים הם גם שחקנים גדולים.

מבחינה קולנועית, סטון מבריק כמו תמיד. "הוקסמתי מהאפשרות לצלם בתקציב נמוך, הסרטים ההוליוודים הפכו לעתירי תקציב וממוסחרים מידי"(סטון בראיון ל BBC).
מעבר ל-30 השעות המצולמות בשלוש מצלמות בו זמנית, אחת מצלמת צילומי תקריב (Close-Up), שניה עוקבת אחרי קסטרו, ושלישית נעה בחופשיות בחלל ובין סטון לקסטרו, כלומר סך השעות המצולמות הוא 90 בערך. סטון משלב בסרט חומרי ארכיון מימי "הזוהר" של קסטרו, וצילומי אווירה מרחובות קובה, סך הכל אמצעים די דלים כדי לייצר סרט של שעתיים, אבל לא בשביל סטון. בעזרת עריכה מבריקה הוא מצליח לרתק.

סטון לוקח לעצמו חופש מוחלט, ויוצר מקצב פנימי מעניין ומרגש על ידי חיתוכים לא מוקפדים כביכול בין שלוש המצלמות שלו. הוא מרבה להשתמש בחיתוכים אל צילומי תקריב אל עיניו, ידיו ושפתיו של קסטרו, היוצרים תחושה של קרבה אל האדם עצמו, וכניסה שלנו הצופים אל נפשו.
המעברים החופשיים אל קטעי הארכיון וחזרה אל קסטרו כיום, מאפשרים לנו לחוש את
השנים שעברו, הגוף שהתמלא, העיניים והידיים שהתקמטו, אך המבט הנחוש, הממזרי נשאר כשהיה. סטון משחק הרבה על מעברים כאלה וזה עובד.
התחושה הכללית הנוצרת היא של סרט המתרחש בזרם התודעה, פעם של סטון ופעם של קסטרו.

בשל עמדתו האוהדת כלפי פידל, לא הצליח סטון למצוא מפיץ אמיץ מספיק ועד היום הסרט לא יצא לאקרנים באופן רשמי בארה"ב.
זוהי ללא ספק אחת מיצירותיו היותר מעניינות של אוליבר סטון מבחינה תוכנית וקולנועית גם יחד.

www.etgar.info/he/article__135/סטון_וקסטרו_-_ילדים_רעים
22.11.2008, 05:11