גליון 17, נובמבר 2005

ימי שישי בשמש

האגדה מספרת שמשמעות השם בלעין היא בלי עין (בעברית בלי מעיין). זאת על שום שלבלעין אין מקור מים משלה. לעומת זאת משופע הכפר בזרמים מסוג אחר: הזרם הלאומי בהנהגת תנועת הפתח מצד אחד, הזרם האנרכיסטי מצד אחד, ולצדו הזרם האינטרנציונליסטי שמאמין בסולידריות בינלאומית. כרגע משתלבים כל הזרמים הללו בהרמוניה ופועלים במשותף.

הכפר בלעין, השוכן בין רמאללה למודיעין, הפך עם הזמן לחוד החנית במאבק נגד הגדר. התנחלות מודיעין עלית, הידועה גם כקרית ספר, הוקמה על 500 דונם שהופקעו מבלעין עוד בשנת 1982. אדמות נוספות שהופקעו לצורך הקמת ההתנחלות שייכות לכפרים ח'רבתא, דיר קדיס וניעלין. הן הופקעו בעזרת החוק המאוד שמיש מימי השלטון העות'מאני שקובע כי המדינה יכולה להכריז על אדמה שלא עובדה שלוש שנים, אדמת מדינה. באותו אופן הופקעו מבלעין אלף דונם נוספים בשנת 1991 כדי להקים את שכונת מתתיהו מזרח, גם היא חלק ממודיעין עלית. כמה מאות דונמים הוחזרו בסופו של דבר לבעליהם, לאחר שאלו הצליחו להוכיח שהאדמות היו מעובדות.

תוואי הגדר החדש מאשר תפיסה של 270 דונם מאדמות הכפר, ובנוסף הוא מפריד בין הכפר לבין 1700 דונם נוספים, כמחצית מאדמות הכפר, שיוותרו בצידה המערבי של הגדר. בפברואר השנה אישרה הממשלה את התוואי החדש. באותה ישיבה הזכירה שרת התקשורת דליה איציק: "בממשלת שרון הראשונה, הייתי היחידה שתמכה בגדר ההפרדה, ושרון היה 'יורד' עלי. אני שמחה שעכשיו כולם תומכים בבניית הגדר".
בספטמבר 2005 הגישה הוועדה העממית של בלעין בג"ץ בדרישה להזיז את בניית הגדר אל מחוץ לאדמות בלעין. את הבג"ץ הגיש בשם אנשי הכפר עו"ד מיכאל ספרד. עד היום לא ניתן צו ביניים להפסקת העבודה בשטח. אפילו תאריך לדיון עדיין לא נקבע. לעומת זאת מספר ימים לאחר הגשת הבג"ץ, אושרה תכנית הרחבה להתנחלות השכנה, מודיעין עלית. בהתאם לתוכנית יוקמו על אדמות בלעין שנתפסו לצורך הקמת הגדר, כשלושת אלפים יחידות דיור חדשות.
עם עקירת עץ הזית הראשון מול הכפר בלעין, החלו התושבים להפגין. בחודשיים הראשונים התקיימו ההפגנות כמעט מידי יום, ולאחר מכן הן הפכו להפגנות שבועיות בימי שישי בצהריים, בהן משתתפים גם פעילים ישראלים שבאים להביע סולידריות עם תושבי הכפר. את ההפגנות בבלעין מנהל ועד עממי.כמו ועדים עממיים בכפרים אחרים, מדגיש גם הועד של בלעין את תפישת המאבק הבלתי אלים בו הוא נוקט.

בדרך לבלעין

הדרך מת"א לבלעין נחלקת לשני חלקים. החלק הארי, אורך פחות מחצי שעה נסיעה. החלק השני, כחמשת האחוזים הנותרים, יכול לקחת שעות. בשבועות האחרונים מצליחים החיילים למנוע את כניסתם של הפעילים. המעטים שמצליחים להסתנן דרך המחסומים, עשויים לפגוש את אותם חיילים עצמם בהפגנה.
נמניתי עם קבוצה גדולה של מפגינים ישראלים שעוכבה מספר פעמים על ידי סיור של צה"ל בניסיון להגיע להפגנה בבלעין. המפגש הסוריאליסטי משהו, זימן לי אפשרות לעמוד מקרוב על טיב היחסים בין שני הצדדים, צעירים לובשי מדים מול צעירים שמאסו בהם. השיח שמתפתח מבלי משים בין המעוכבים לחיילים, נע בין זלזול וקרירות מתובלת בציניות, לשיחה סחבקית בין אנשים שלמדו יחד באותה שכבה בתיכון, ונפגשים אחרי מספר שנים בנסיבות בלתי צפויות.
החייל שליווה אותנו בחזרה לאוטובוס התריס כלפינו: "כן כן, אני יודע, אני נאצי, פאשיסט, קפיטליסט, מה עוד? פושע מלחמה, נתראה בהאג".
למרות הכל, לנוכחות של מפגינים ישראלים יש השפעה ממתנת על התנהגות הצבא. הוראות הפתיחה באש משתנות. פחות ירי כדורי גומי ואיסור על אש חיה. כל תשעת הקורבנות שנפלו עד כה בהפגנות נגד הגדר, נורו באש חיה כאשר לא היו מפגינים ישראלים באזור. מבין 1500 תושבי בלעין 150 נפצעו מירי כדורי גומי ורימוני הלם. הנוכחות של צלמים גורמת לחיילים ולמפקדים לחשוב פעמיים. צילומים של הבמאי שי פולק אף שינו את הכרעת בית המשפט וזיכו את ראש הכפר, עבדאללה אבו- רחימה, שהואשם בזריקת אבנים על חיילים.

בלעין למדה מבודרוס

פגשתי את מוחמד אליאס נזאל (אבו-אליאס) בביקורי הראשון בבלעין בחודש יולי. אבו אליאס מייצג את הרשות הפלסטינית בועד המתאם את פעולותיהן של הועדות העממית השונות. שאלתי אותו, מדוע מאמצות הועדות את תפישת אי האלימות?
"אנחנו מנסים לתקן את הרושם המוטעה שנוצר באינתיפאדה השנייה. מקורבנות הפכנו בעיני דעת הקהל לתוקפים. אבל האמת היא שאנחנו נכבשים וישראל היא הכובשת. יחסי הכוחות מאפשרים לישראל לקחת כמה אדמות שהיא רוצה, ולהיכנס לכפרים מתי שהיא רוצה. חשוב לנו שהעולם יקבל את התמונה הנכונה, וחשוב לנו לשתף גורמים אחרים במאבק שלנו".
אל בהלה, אבו-אליאס לא המיר את דתו ולא אימץ את האמונות של מהטמה גנדי. אי האלימות היא הגדרה אחרת להתנגדות פסיבית. המודל הזה אומץ מטעמים פרקטיים על ידי תנועות שלום, איגודים מקצועיים ותנועות לזכויות אדם רבות ברחבי העולם, ומטרתו לחשוף את הצד התוקפן והכוחני אצל המדכא.

מי השותפים שלכם היום?
"יש את המתנדבים הבינלאומיים (ISM), נשים בשחור מכל העולם, וארגונים מתוך ישראל, ביניהם אנרכיסטים נגד הגדר, תעאיוש, גוש שלום, רבנים שומרי משפט. כולם שותפים בועד לתאום פעילות המחאה. בועד הזה חברים נציגים מכל הפלגים הפלסטינים, כולל החמאס. אבל יש לנו הסכמה, שהדגל היחידי שמונף בהפגנות הוא דגל פלסטין".

כיצד התגבשה דרך הפעולה הזאת?
ההפגנות נגד הגדר התקיימו בכפרים רבים עוד לפני בלעין. מרדה, חארס, שועפאט וענתה בירושלים, בית ליקיא, בידו ועוד. אבל למדנו בעיקר מהניסיון של כפר בודרוס, שם השתמשו באותה תפישה. שילוב של התנגדות עממית ומאבק משפטי. במקום 1300 דונם שיועדו להפקעה במקור, נלקחו מהכפר רק 100 דונם. זאת בעקבות בג"ץ בית סוריק (30.6.04), שקבע כי על הממשלה לשנות את תוואי הגדר ולהוציאו מחוץ לכפר.

השמאל פונה לגדה

נכון להיום מתועלת כמעט כל הפעילות השמאלית הרדיקלית בישראל לגדה המערבית. מאז יולי 2003 מנהל ארגון "אנרכיסטים נגד הגדר" פעילות קבועה בכפרי הגדה. באוטובוס שיוצא לבלעין מדי יום שישי, כמעט כולם צעירים שמכירים זה את זה מנסיעות קודמות. בסוף ספטמבר הצטרפתי שוב לאחת הנסיעות הללו, ובין מרדף למעצר בגבעות בואך בלעין, הצלחתי להחליף כמה מלים עם שותפיי למסע.

מה התפקיד שלכם בהפגנות?
קובי סניץ, פעיל באנרכיסטים נגד הגדר: "אנחנו מסייעים לכפרים שמעוניינים להאבק נגד הגדר במסגרת הועדה המקומית. לפני ההפגנה אנו שוכרים אוטובוס ומנסים להביא את הפעילים הישראלים. בהתחלה הגיעו מעט, כיום מגיעים לכל הפגנה חמישים ויותר".

אדר גרייבסקי, פעילה באנרכיסטים נגד הגדר ובתעאיוש: "בבלעין נוצרה שותפות אמיתית. אלה לא פעולות הדו קיום של הסכמי אוסלו, ואפילו לא הפעילות ההומניטרית של תעאיוש בתחילת דרכה. אנו אלה שמקבלים את כללי ההתנהגות של הועדה. אין להקל ראש בסיבת המפתח, והיא שעצם הימצאותנו בשטח מאלצת את צה"ל לנקוט באמצעים פחות אלימים".

מה עוד אתם עושים חוץ מהפגנות נגד הגדר?
קובי: "יש פעולות ישירות וממוקדות יותר כמו פתיחת מחסומי עפר, חסימת כבישים, גזירת הגדר וכו', אבל זה נעשה פחות מבהתחלה".

נראה שאתם נלחמים יותר על תוואי הגדר, מאשר על עצם בנייתה.
קובי: "זה השלב של המאבק כרגע, איננו מתערבים בפוליטיקה הפנימית ובשיקולים של הכפר, אנו מאוד רגישים לכך. כל עוד הם ממשיכים גם אנחנו ממשיכים. זו החלטה שלהם".

ארן ניסים, פעיל בהפגנות נגד הגדר: "אני מודע לזה שכיום נלחמים על פרורים, על קצת אדמות, ולא נגד הכיבוש עצמו. למרות הביקורת שלי, אני רואה במאבק נגד הגדר מאבק עממי שתואם את מה שחשוב לכפר, וחשוב לי לתמוך בכך. בכלל, במשך שלוש השנים האחרונות קרה כאן משהו מאוד חיובי. אני מקווה שזה יתפתח ליותר מזה, לאינתיפאדה עממית אמיתית".

מה אתם חושבים על ההינתקות מעזה?
אדר: "קשה להתייחס להינתקות בלי לקחת בחשבון את מה שקורה בגדה. דב וייסגלס בעצמו סיפר שההינתקות היא מסך עשן לסיפוח הגדה. אין זו הפעם הראשונה. בתקופת הסכמי אוסלו התבצעה התרחבות עצומה של התנחלויות. חוץ מזה, ישראל תיכנס לעזה כשתרצה בכך, ועזה נעולה מכל עבר. הישראלים מרגישים טוב עם עצמם, כי הם חושבים שעכשיו נגמר הכיבוש. אנחנו יודעים שלא".

זוהי גם עמדת הועדה העממית של בלעין?
ניר שלו, פעיל בהפגנות נגד הגדר: "דובר על כך הרבה, שבזמן שהעיניים נשואות לעזה, הגדה עוברת תהליך הפוך של השתרשות הכיבוש. בהפגנה שהייתה בזמן ההינתקות העלתה הועדה העממית מיצג שכלל בית גדול מקלקר, סמל להתנחלות בעזה, שעובר לכיוון הגדה. את הבית נשאו אנשים עם מסכות של שרון. בזמן ההינתקות הייתה חסרה לי פעילות מחאה שונה בתוך ישראל. היה צריך להפגין נגד ההינתקות גם בתל אביב. לערער קצת את הקונצנזוס הישראלי, שביכה את חורבן בית שלישי בזמן שמיליונים נדונים לחיות בתנאי עוני ודיכוי מאחורי גדרות".

האם ניתן לומר ש'התנתקתם' מהחברה הישראלית?
ארן: "במידה מסויימת כן. למרות שנקודת המבט שלי היא עדיין של ישראלי, אין לי הרבה משותף עם ה"ישראליות". עצם זה שכולם תומכים בשרון יכול להסביר את המרחק. בדיעבד זאת התוצאה של כניסת מפלגת העבודה לממשלת אחדות. רוב אלה שנשארו שמאליים עברו רדיקליזציה, אינם משרתים בצבא ואינם מאמינים בציונות. אלו שמפגינים היום נגד הגדר, השתפשפו עוד קודם לכן בפעילות בארץ, באקטיביזם נגד הרס הסביבה, נגד התעללות בבעלי חיים, נגד הגלובליזציה ועוד נושאים חברתיים. זה היה בית הספר שלנו להתנגשות עם כוחות הביטחון, והמקום בו למדנו לא לפחד מעימות וממעצר".

אדר: "הגענו להפגנות מתוך הרגשת דחיפות. לא רק כדי 'להיות שם' ברמה הסימבולית, אלא כדי לפעול. אנו מרגישים שזאת חובתנו, במיוחד כאשר לנוכחות שלנו יש השפעה על תוצאות המאבק. התרומה היחודית שלנו זאת האפשרות להגיע לתקשורת ולאזן את התמונה המעוותת שמציג דובר צה"ל. הפערים בין איך שאנחנו רואים את המציאות ואיך שהיא מתמרנת את התקשורת, הם עצומים. אנו רוצים להסביר, למרות שזאת נראית משימה בלתי אפשרית, שמאחורי בניית הגדר עומדים לא רק ממשלה אטומה, אלא גם חברות כלכליות והמתנחלים בעצמם".

קובי: "עד לא מזמן השקענו את רוב האנרגיות שלנו בבניית אמון בינינו לבין תושבי הכפר. הגענו משום מקום, וזה לגיטימי ואף טבעי שיקח זמן עד שנתקרב. לא בכל הכפרים זה עבד כמו בבלעין, שם נוצר ביטחון ואמון הדדי. הביקורת עלינו שאנחנו מוותרים על דעת הקהל בישראל, אינה מדויקת. זה עניין של סדר עדיפויות. גם החברה' מבלעין אמרו לנו בהתחלה 'תעשו הפגנות בישראל, ספרו להם מה קורה פה, שידעו מה עושים לנו'. הסברנו להם שהאפקט של המסר מהשטחים גדול יותר מכל הפגנה שנוכל לארגן. 40 שנה עושים בישראל הפגנות נגד הכיבוש. הגיע הזמן שמי שעדיין אכפת לו, יחצה את הגבול תרתי משמע, ויראה את הצד השני".

www.etgar.info/he/article__129/ימי_שישי_בשמש
22.11.2008, 13:11