גליון 17, נובמבר 2005

תמיד הם חוזרים

"מה אתם יודעים על הפועל עלי אבו אל-רוב?", שאלנו חבורה של פועלים פלסטינים המתגודדים בצומת גהה בתקווה שמכונית ישראלית תעצור ותציע להם יום עבודה. חיפשנו עוד בדל אינפורמציה בנוסף לזו שהגיעה לידינו מעו"ד לונה ברכאת מ"הוועד נגד עינויים בישראל". מוטיע (28), פועל בלתי חוקי מהכפר כוסרא באזור שכם, הוא היחיד ששמע על המקרה: "אני רק יודע שהוא מת בכלא". ככה סתם, עלי אבו אל-רוב, עוד שם שמצא את מותו ברולטת החיים והמוות של הכניסה לעבודה בישראל.

עלי אבו אל-רוב מצא את מותו בגיל 20, שלושה שבועות לאחר שהשתחרר מהכלא הישראלי במסגרת עסקת שחרור האסירים האחרונה שעליה הוסכם בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית בפסגת שארם אל-שיח. את שגרת הכלא החליף עלי בשגרת יומם של אלפי פועלים פלסטינים המחפשים את פרנסתם בישראל. היעדר תעסוקה בשטחים, המשך הכיבוש ואיסור הכניסה לישראל, הופכים את הפועלים ל"פושעים", הם נאלצים להסתנן לישראל ללא אישורי עבודה. על פי התקנות הישראליות, רק פועל מגיל 35 ומעלה זכאי לקבל אישור עבודה - אבל גם האישורים הללו נדירים.
הפעם האחרונה שבה משפחת אל-רוב ראתה את בנה עלי בחיים היתה ב-8 ביוני, כאשר יצא לישראל עם חברו אחמד. הוא הספיק להגיע עד למחסום ברטעה, ומאז נעלמו עקבותיו. עלי אפילו לא הספיק לעבור על החוק ולהיכנס לישראל. הוא נעצר במחסום יחד עם חברו, ומשם הובל לבית המעצר ג'למה, שם, על פי עדות חברו אחמד, הוא הוכה קשות. גופתו נמצאה יומיים מאוחר יותר, ב-10 ביוני, בבית המעצר של ראש פינה, מרחק שעה נסיעה מבית המעצר ג'למה.

"מדוע הועבר עלי לבית המעצר בראש פינה?" שאלנו את עו"ד ברכאת שמטפלת בתיק. "אין לי הסבר ברור. מניסיוני, למשטרה יש אינטרס להסוות ולערפל את המעצרים שלה. בית המעצר בראש פינה רחוק מאוד, ולעורכי דין קשה להגיע אליו. עלי לא רק שלא ראה עו"ד, הוא גם לא ראה שופט, וזאת למרות שעל פי החוק בתוך 24 שעות חייבת המדינה לספק לאסיר עו"ד מהסנגוריה הציבורית ולהביאו בפני שופט".
עלי לא ראה שופט. למעשה, ספק אם באותן שעות עלי ראה בכלל. שבוע לאחר המעצר, ב-14 ביוני, התבקש אחיו הגדול בסאם לזהות את גופתו של עלי במכון הפתולוגי באבו כביר. לעיניו התגלה אחיו הצעיר כשהוא מנופח ממכות, וגופו מכוסו כולו בחבורות. על פי גירסת המשטרה, עלי התאבד ונמצא מת בתאו. "עלי לא פחד מהכלא", טוען בפנינו בסאם, "הוא הרי ישב בכלא שנה וחצי לפני שהשתחרר, הוא היה צעיר בריא וחזק, ולכן גירסת המשטרה משוללת יסוד". בסאם לקח את גופתו של אחיו הצעיר כדי להביאו לקבורה, והדו"ח הפתולוגי אמור היה להינתן לעורכת הדין חודש לאחר מועד ביצוע הניתוח (מעקב שערכנו העלה כי הדו"ח לא הגיע עד היום).

מוטיע, הפועל שפגשנו בצומת גהה, מסביר: "לא הגיוני שיתאבד. הוא הרי לא נשפט למאסר עולם. הפועלים רגילים להיאסר. הם יודעים שמדובר במקסימום ארבעה חודשי מאסר. זו לא סיבה להתאבדות. מניסיוני, ואני חטפתי מכות שלוש או ארבע פעמים, הם מכים מבלי שיש לידם קצין אחראי - מכים ברגלים שלהם, באלות, בכלי הנשק. פעם היכו אותי בבטן, הרגשתי שאם היו מכים אותי עוד טיפה, היו הורגים אותי".
פרנסת המשפחה התבססה על עלי ועל אחיו מחמוד (22). עכשיו, לאחר מות עלי וכשגם מחמוד מרצה עונש מאסר על שהייה בלתי חוקית בישראל, האפשרות היחידה הניצבת בפני משפחת אבו אל-רוב היא להוציא את אחיו הצעירים של עלי מבית הספר ולשלוח גם אותם לחפש פרנסה מעבר למחסומים ולגדרות.

סיפור חייו ומותו של עומר מוטיע עבד עסראווי אכזרי לא פחות. עומר, פועל שנהג להיכנס ולעבוד בישראל בחקלאות, נורה ונהרג כבר במחסום.
תיקו של עסראווי נמצא גם הוא בטיפולה של ברכאת. המנוח עסארווי, בן 23, ואב לשלושה ילדים קטנים, התגורר בטול כרם ונהג להיכנס ולעבוד בישראל באופן חוקי. בשעות הבוקר של ה-16 במאי הגיע עומר כהרגלו למחסום ג'בארה בדרכו לישראל, ואולם על פי מידע שהגיע למשפחתו, החיילים במחסום ירו בו למוות. ההרוג הובהל לבית החולים ע"ש ת'אבת ת'אבת בטול כרם ללא רוח חיים. על פי דו"ח בית החולים, בגופתו של עומר נמצאו חור כניסה בצוואר מאחור עם חור יציאה בצוואר מקדימה, וכן חור כניסה בגב מצד שמאל בלי חור יציאה. מהדו"ח הרפואי שהגיע לידינו דרך עו"ד ברכאת, עולה כי עומר נורה מאחור כשגבו אל החיילים. מנתון זה ומעדויות של נוכחים שהיו במקום ניתן ללמוד שעומר לא סיכן את חיילים (התיק נמצא על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז).

איזו מציאות חיכתה לעלי אבו אל-רוב ולעומר מוטיע עבד עסראווי אילו הצליחו להיכנס לישראל? נסענו לצומת גהה, עשר דקות נסיעה מתל אביב. צומת גהה, אחד הצמתים הגדולים בגוש דן, מאכלס במשך השבוע מאות פלסטינים, פועלים בלתי חוקיים אשר מוצאים בו מחסה. שלוש קומות מתחת לאדמה, בתוך יסודותיו של קניון בשלבי בנייה, ללא אור, אוויר ומים ובצחנה מחניקה, מפוזרים על הרצפה מזרונים, שמיכות וחפצים נוספים שמצאו הפועלים ברחוב, שרידים לחייהם של פועלים אשר מחפשים לשמור על צלם אנוש גם בתנאים בלתי אנושיים. את הפועלים פגשנו ב-6 וחצי בבוקר, מחכים להזדמנות לקפוץ על הטרנזיט שתיקח אותם לעבודה עבור 150 שקל ליום.

אף אחד מהפועלים לא רצה להראות לנו איפה הם לנים. מהבושה. רק מחמוד עטאללה הסכים.
"שהמצלמה תראה איך אנחנו ישנים עם הכינים ועם התולעים במזרונים שאנחנו מביאים מהמזבלות. שתקלוט עכברושים בגודל חתול. כך הישראלים רוצים שנחיה כדי שהם ישארו העם הנבחר".
בין צה"ל, שמתגאה ביכולתו לחסל את הטרור, לבין תנועת חמאס, שבמעשיה נתנה לישראל תרוץ לבנות את החומה, נמצא שטח ההפקר שבו תקועים אלפי פועלים פלסטינים, חשופים כמו ברווזים במטווח בעודם מחפשים פרנסה.

כל הפועלים מספרים על מכות ורדיפות של המשטרה. זהו חלק מהסיכון שהפועל לוקח על עצמו בעודו עובד בישראל. לפעמים מדובר בסטירה, סתם כדי להרתיע, ולפעמים במכות רצח, כאלה שיחזירו את הפועל לכפר וישביתו אותו למשך כמה חודשים. לפני כמה חודשים, מספר מוטיע, נפל פועל לתוך אחד הבורות של ה"קניון" במהלך מרדף של המשטרה, ונפצע קשה. פועל אחר מהכפר נפל אף הוא, שבר שלוש חוליות בגבו, וכיום הוא נכה, מושבת בבית ללא עבודה.

שאלנו את הפועלים: "הממשלה והרשויות לא מגרשות אתכם למרות שידוע להן שאתם פה, ובכל זאת הן מוסיפות להתנכל לכם, למה?" הפועלים זרקו לעברנו חלקי תשובות שמתוכן מתקבלת התמונה השלמה:
הפועלים הפלסטינים מכירים את תנודות שוק העבודה הישראלי. מאז 67 הם היו חלק בלתי נפרד ממנו. כיום, בהיעדר פועלים זרים זולים, חזר השוק לדרוש את כוח העבודה של הפלסטינים. כל הפועלים שיצליחו להסתנן לתוך ישראל יעבדו בכל מחיר ובכל תנאי, אפילו רק כדי להחזיר את ההשקעה של 150 שקל, הסכום שהיה עליהם לשלם כדי לעקוף את מחסומי הגדה בדרך לירושלים ומשם למרכז המדינה.
מוחמד מבית פוריק מסביר: "הממשלה מעוניינת שנעבוד. מבחינתה אנחנו עדיפים על פני הפועלים הזרים כי הכסף שלנו זורם בחזרה לשוק הישראלי".
מוחמד נסאסרה: "ישראל לא מעוניינת שתהיה התקוממות נגדה, ולכן היא משחררת קצת פועלים לעבוד. מצד שני לוחצים אותך עד שתתייאש ותפסיק לבקש אישורי כניסה או עד שתסכים לשתף אתם פעולה".
"לא מדובר בבודדים אלא באלפים", מספר לנו יחיא, אב לשישה ילדים מאזור שכם: "נעצרתי לפני שנה למשך חודשיים. ישבתי בכלא דמון, למה? לי אין נשק ולא מטענים, כל הפשע שלי היה שאין לי רישיון עבודה. איתי ישבו בכלא 1,500 עד 2,000 פועלים".
הפועלים מבינים את הסתירה. מצד אחד הישראלים עוצמים עין, ומצד שני, כמו שאומר פארוק, "הם לא רוצים לראות אותנו פה, מסיבות גזעניות. לא רוצים שנקלקל להם את הנוף... אבל אנחנו לא פושעים. אנחנו לא באנו מהרחוב אלא מבתים מכובדים. החיפוש אחר הלחם מאלץ אותנו לבוא לכאן".
ראיק מאשר את דבריו: "אם היינו יודעים שנקבל מהרשות 50 שקל ליום, האם היינו עושים את כל הדרך משכם, דרך חווארה, זעתרה, ענאתה וירושלים ומשם מסתננים לכאן, כשכל הזמן אנחנו מפחדים שיחזירו אותנו?" .
אבל רבים מתושבי ה"קניון" התת קרקעי בכביש גהה חוזרים הביתה לאחר שבוע שבו לא הרוויחו אפילו שקל. "כשזה קורה", אומר אברהים בן ה-27 מהכפר ג'וריש באזור שכם, "פשוט לא מדברים על זה. מביך להסביר איך גבר לא יכול להשיג עבודה, וחי את חיי ההשפלה האלה. הם לא יודעים באילו תנאי מחייה אנחנו חיים. הם גם לא שואלים".

"ומדוע אתם חוזרים?" שאלנו.
"אין אלטרנטיבה", הם עונים. עאסם, בחור צעיר משכם, מסכם: "הסיפור של עלי אבו אל-רוב הוא רק אחד מתוך מיליון סיפורים של צעירים שנעצרים בגלל גילם הצעיר, מוכים באלימות, מושפלים, ומגורשים חזרה לכפריהם - אך תמיד חוזרים".

www.etgar.info/he/article__125/תמיד_הם_חוזרים
22.11.2008, 08:11