גליון 17, נובמבר 2005

טרגדיה של אחרים

"מלודרמת ששת הימים" - פינוי 17 התנחלויות ברצועת עזה ועוד ארבע בצפון הגדה, פירנס את רשתות הטלוויזיה והעיתונות המקומית בנדיבות. העיתונות התמסרה לנרטיב של מה שהיא ניסתה לבנות כטרגדיה של מפונים ומפנים. וכך קיבלנו מלודרמה דביקה של קונפליקט מזויף. מצד אחד, האידיאליסטים של ההתנחלויות, שמכנים את המפנים יודנראטים, ורגע אחרי כן מחבקים אותם ומבקשים לזכות באהדתם. מצד שני החיילים, הממלאים אחר הפקודות במבוכה מבוישת. המסר החבוי של המצלמה היה שאין זה ברור מי עובר טראומה יותר קשה: מי שנקרע מביתו, או מי שהתעמת עם מצפונו. כך היינו עדים לניסיון ציני לשמר בכל מחיר את האתוס של אחדות העם – "יהודי לא מגרש יהודי" היה הג'ינגל שכיכב במסע הכזבים של הפינוי. החיילים שהשתתפו בפינוי נשלחו לאחר מילוי משימתם לסדרת חיזוק, שכללה חופשה בת שבוע וסדנאות בליווי פסיכולוג. הפלסטינים שצפו בדרמה, בוודאי התפוצצו מצחוק כשראו את נציגי הצבא השולט בחייהם בברוטאליות כבר 38 שנים, הופכים לכבשים שאפילו לפעות נאסר עליהם.

אלוף פיקוד הצפון, דן הראל, מצוטט בכתבה של העיתונאי ארי שביט ("צה"ל נבחר להיות הכלי למימוש הטרגדיה"): "אני חושב שרוב החיילים שלנו יצאו עם שריטה. כל מי שידפוק בדלת יקח איתו משהו לשנים קדימה. הוא יזכור את הפנים של זה שעל דלתו דפק. את המבט בעיניים. את האמא עם שני הילדים מאחור"). אביחי שרון, חבר ארגון "שוברים שתיקה", מתייחס לצביעות זו במכתב ששלח למערכת הארץ. תחת השם "טראומה מהסוג השקוף", הוא מתעמת עם דבריו של הראל: "אפשר לספר לאלוף, שאין לו מה לדאוג: חייליו ומפקדיו מתורגלים להיכנס לבתי משפחות באמצע ארוחת ערב, או לפנות בוקר ולפלוש לחייהם. חייליו ומפקדיו כבר חיים עם מראות מסוג אימא שמחזיקה את תינוקה הבוכה על הידיים כאשר עשרים חיילים חמושים פורצים לביתה בצעקות. יש לנו כבר ניסיון כזה, בהבדל אחד חשוב –האמהות האלה לא הבינו מלה ממה שאמרנו" (הארץ, 16.8.05).
כדאי לאשש את דבריו של אביחי שרון במספרים. מאז שנת 2000 נהרסו 2,704 בתים על ידי דחפורי צה"ל ומסוקיו ועוד 2,187 בתים נהרסו חלקית. כ-20,000 בני אדם נותרו ללא קורת גג. 31,650 דונם של אדמה חקלאית נחרבו (עמירה הס, הארץ, 24.8.05).

אותו ארי שביט, שלקח על עצמו להעצים את הטראומה הלאומית, הגדיש את הסאה. העיתונאי, שמנסה בשנים האחרונות לבנות את עצמו כסמל הקונסנסוס הישראלי, הודה במספר הזדמנויות במהלך השבוע של ההתפנות באיוולת שבבניית ההתנחלויות שצריך לפנותן. דבר זה לא הפריע לו לנגח את השמאל הישראלי. "אנשי הרוח היוניים לא היו כאן השבוע". הוא כתב ממקום תצפיתו בהתנחלות נצר חזני: "אולי הם עסוקים. אבל העובדה שהרבנים הראשיים של המוסריות החילונית הישראלית לא מצאו לנכון לעשות מחווה אנושית אמיתית כלפי 8,000 מבני עמם שנעקרו בכפייה מבתיהם, היא עובדה רבת משמעות. היא מארגנת מחדש את המערך הנורמטיבי בישראל. בתוך זמן קצר יגלו שמי שאינו עומד רגשית עם בני עמו בזמן חורבנם, מאבד את זכותו המוסרית להטיף להם בעניין חורבנם של אחרים" ("התנתקות אטומת לב", הארץ, 18.8.05).

חורבנם של אחרים? הדבר המדהים ביותר לטעמי הוא דווקא השתיקה הרועמת מצד הימין על "חורבנם של האחרים", והזילות הבלתי נסבלת של השימוש במילים כמו עקירה ושבר. איך יתכן שאף לא אחד מהמתנחלים או אנשי הימין, עשה את ההשוואה המתבקשת לטרגדיה האמיתית שקרתה בארץ הזאת ב-1948. גם פרשני השמאל נזהרו, למעט בשתי התייחסויות, שלא להיכנס למוקש שנקרא גירוש 48. אמנון אברמוביץ', בלשונו המחודדת, אמר בערוץ 2 בעצם ימי הפינוי: "אם היתה תקשורת כזו ב-1948, המדינה לא הייתה קמה". ודני רובינשטיין הזכיר את הפלסטינים, שנשאלו האם אין להם קצת סימפטיה למפונים, והשיבו - לא.

ההיסטוריה הראתה לנו הרבה מאד פליטים. אנשים שנעקרים מבתיהם, נסים על נפשם. הם לעולם לא צעקניים. השקט שלהם מצמרר. הם לא גוערים באלה שמגרשים אותם, הם לא מעיזים, כי הם יודעים שזה יגמר עם כדור בראש.
אבל במלודרמת ההתנתקות, היו לכל צד המניעים שלו להתעלם מהצד הנפגע באמת: המתנחלים, שניצלו את אוצרות הטבע המעטים של רצועת עזה כדי להתעשר ולטפח קהילה מושתתת על שקר משיחי וגזעני, מסונוורים מהגזענות שמעצבת את השקפת עולמם, ואינה מאפשרת להם לראות את הערבי כאדם שווה ערך אליהם; ואנשי השמאל, שפוחדים שמא הזכרת העקירה של הפליטים הפלסטינים תעלה באוב את הסיוט שלהם - זכות השיבה. וכך, חוויה, שיכולה הייתה להיות מנוצלת כדי להתמודד לראשונה עם "אם כל הטרגדיות" של הסכסוך הישראלי פלסטיני – גירוש הפלסטינים ב-48 והפיכתם לפליטים - בוזבזה על דמעות התנין של המתנחלים, בחסות התקשורת והשיח הציבורי הישראלי.

www.etgar.info/he/article__124/טרגדיה_של_אחרים
22.11.2008, 09:11