פוליטי

הוריקן עזה

מאמר המערכת של המגזין challenge, ספטמבר-אוקטובר 2005

ההינתקות החד צדדית של ישראל מרצועת עזה משאירה שאלות מהותיות בלתי פתורות בשני הצדדים. בישראל התחבטו בשאלה האם להצהיר שכיבוש עזה הסתיים. ואילו בצד הפלסטיני העסיקה את דעת הקהל שאלה לא פחות חשובה - האם ניצחנו? ואם כן, בזכותו של מי?
אילו הייתה הנסיגה הישראלית נעשית תוך הסכם עם הרשות הפלסטינית, החוק הבינלאומי, ובעקבותיו האו"ם, יכלו להגדיר את הסטטוס של השטחים המפונים. אבל, מכיוון שישראל החליטה על נסיגה סולו, היא גם נכסה לעצמה את הזכות הבלעדית להגדיר את הצעד החד צדדי. המועצה לביטחון לאומי ומשרד המשפטים הציעו להגדיר את הנסיגה כ"סיום הכיבוש".

ראש הממשלה שרון ומשרד החוץ חששו שהגדרה כזאת תחשוף אותם לתביעות נוספות לפינוי שטחים בגדה. כאלטרנטיבה הם העדיפו להגדיר את היציאה מעזה כ"סיום האחריות הישראלית", וברוח הסכם אוסלו הם טענו שהאחריות הועברה לרשות הפלסטינית. אבל, שתי התפישות האלה לוקות בחסר.

אמנת האג קובעת שסיום כיבוש מתקיים, הלכה למעשה, רק אם מדינה כובשת מוותרת על השליטה באוויר, בים וביבשה של השטח הכבוש. ישראל רחוקה מלעשות זאת. בהתאם לתוכנית ההינתקות, המרחב האווירי של עזה, כמו גם המים הטריטוריאליים שלה, ימשיכו להיות כפופים לשליטה ישראלית. ישראל דרשה שמעבר רפיח, המקשר בין רצועת עזה למצרים (ומשם לעולם הרחב), ישאר סגור בפני סחורות. במקומו יפתח טרמינל מטענים בתוך שטח ישראל באזור כרם שלום, כך שישראל תוכל לשלוט ולפקח על הסחורות היוצאות ונכנסות אל הרצועה. יתרה מכך, הסכם אוסלו מגדיר את עזה ואת הגדה המערבית כיחידה פוליטית אחת. האם יתכן שאזור אחד יהיה חופשי מכיבוש ואילו השני לא?
כאשר שרון מדבר על "סיום האחריות הישראלית", הוא מתכוון בעיקר לאחריות הכלכלית. אך גם אם ישראל תנתק את עצמה מעזה, היא תגלה שעזה אינה יכולה להינתק. תושבי עזה אינם יכולים לשרוד בלי העבודה והשווקים שמספק המשק הישראלי. למרות שעזה מהווה חבית חומר נפץ היושבת לפתחה של ישראל, גורל תושביה חדל לעניין את הצמרת הפוליטית. ישראל מעדיפה להתבשם מריחם של פירות המהלך "האמיץ" שנקט ראש הממשלה. שרון הוא היום יקירם של האמריקאים, הקהילה הבינלאומית, וגם של השמאל הישראלי. העיתונאי גדעון לוי, פרסם מאמר מתמיה תחת הכותרת "שרון לראשות העבודה" (הארץ, 28.8.05). בפרפראזה על המשפט הציוני הידוע הוא פותח את המאמר "מפלגה בלי מנהיג, מחפשת מנהיג בלי מפלגה" ומסיים אותו בקביעה: "יו"ר מפלגת העבודה אריאל שרון? לא נעים, אבל אולי גם לא נורא, יחסית לאלטרנטיבה". גדעון לוי אינו לבד.

לא רק שרון מבקש לקטוף את הפירות הפוליטיים של ההינתקות. גם בכירי החמאס ניסו ליצר אווירה של אופוריה, תוך שהם מתכוננים למרוץ לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006. אתר האינטרנט של גדודי אל-קסאם פרסם, בפעם הראשונה, את תמונותיהם של בכירי הזרוע הצבאית של חמאס. בין המרואיינים באתר בלט מפקד הגדודים, מוחמד דיף, שניצל כמה פעמים מניסיונות התנקשות של ישראל. בראיון ראשון לתקשורת, הוא נשאל האם הנסיגה הישראלית היא תוצאה של המאמצים המדיניים של הרשות או של ההתנגדות המזוינת? באופן לא מפתיע עונה דיף: "כולם יודעים שהנסיגה הייתה פרי ההתנגדות המתמדת והקורבנות הרבים. אנחנו יודעים שההסכמים לא הניבו דבר... לעומת זאת ההתנגדות גרמה לא רק לנסיגת הכוח הכובש אל עמדותיו הקודמות מלפני האינתיפאדה, אלא גם לפנוי כל ההתנחלויות, וזהו מצב שכמותו לא היה בעבר...".

דבריו של דיף ושל מנהיגים אחרים בארגון לוקים בסתירה. אם המאבק המזוין ופעולות ההתאבדות, בהם הצטיינה חמאס, הם אלה שגרמו לישראל לצאת מעזה, מדוע להפסיק? מדוע לצאת מהמחתרת? מדוע לא להמשיך עד שתשוחרר גם הגדה המערבית? מנהיגי חמאס אינם מספרים את כל האמת. שרון יצא מעזה משום שלא הצליח להשיג הכרעה צבאית מוחלטת מול הפלסטינים. הוא קיווה שהצעד החד צדדי יסייע לישראל לשפר את קלפיה. אבל גם הפנייה של חמאס לדרך הפוליטית, נבעה מחוסר יכולתה להשיג הכרעה צבאית מול ישראל. בל נשכח שהארגון איבד את השורה הראשונה של מנהיגיו, והוא זקוק היום בדחיפות להישג פוליטי ולהכרה בינלאומית, לקראת השתלבותו במערכת הבחירות הקרבה.

שלא כמו חמאס, ברשות הפלסטינית מודאגים מהנסיגה הישראלית. בבוקר שלאחר הנסיגה צוטט איש הרשות, הישאם עבד אל-ראזק: "אין לי שום שמחה בלב. אנחנו נותרנו בכלא של עזה. ההינתקות היא צעד ישראלי שנועד לשמח את הילדים לכמה ימים, לא יותר מזה. הכיבוש הישראלי מקיף אותנו מכל עבר – מהים, מהאוויר, ביבשה ובמעברים. מקיף וחונק" (ידיעות אחרונות, 12.9.05).

בילאל אל-חסן, כותב בעיתון אל-שרק אל-אווסאת ששרון לא פחות קיצוני מנתניהו: "שרון מודיע רשמית שירושלים מחוץ למו"מ עם הפלסטינים. הוא מודיע שגם גושי ההתנחלויות מסביב לירושלים הן מחוץ למו"מ. הוא קורא לפלסטינים לדכא את 'הטרור' הפלסטיני כדי להתחיל בישום מפת הדרכים. אבל נניח שהפלסטינים קיבלו את ההיגיון הישראלי ועמדו במבחן דיכוי 'הטרור' הפלסטיני. מה יתן להם שרון בתמורה? הוא יתן להם 42% מאדמות הגדה המערבית, כשהיא מבותרת לשלושה קנטונים ומוקפת התנחלויות מכל עבר, גדר מפרידה בינה לבין האדמות החקלאיות. אז הוא יגיד להם: יסדו את מדינתכם על הקנטונים האלה. האם יש בזה כדי לפתות איזשהו מנהיג פלסטיני לפתוח במלחמת אזרחים?" (אל-שרק אל-אווסאת, 4.9.05).

הצרה היא, שבמקום מלחמת אזרחים, אנו עדים לאנרכיה גואה בתוך הרשות הפלסטינית. בשעות השחר של ה-7 בספטמבר, פשטו יותר ממאה אנשי קומנדו מפלוגת סלאח אל-דין של ועדות ההתנגדות העממית של ארגון הפת"ח בעזה, על ביתו של מוסא ערפאת. מי שהיה עד לא מזמן ראש המודיעין המסכל, נשלף ממיטתו והוצא להורג באמצע הרחוב. לאיש בעזה אין ספק מי עומד מאחורי הפעולה הזו: יריביו של מוסא ערפאת בתוך הרשות עצמה.

תומכי ההינתקות בצד הישראלי, הרשות הפלסטינית ותנועת חמאס, העמיקו את הסכסוך ומלכדו את העם הפלסטיני, כל צד מסיבותיו הוא:
1. ישראל. עבור ישראל, הוצאת הצבא ופינוי 17 התנחלויות מרצועת עזה, היוו הזדמנות להקפיא את הויכוח סביב הכיבוש בגדה המערבית לשנים רבות. בנוסף היא הצליחה לסחוט מהנשיא האמריקאי הישגים טריטוריאליים (גושי ההתנחלויות) ללא מו"מ, ולזכות בהסכמה בינלאומית לכל צעדיה, כולל הקפת עזה בגדרות אלקטרוניות חדשות, שיהפכו את חייהם של 1.4 מליון בני אדם לגיהינום הרמטי. בעזרת הנסיגה הצליחה ישראל לפצל בין עזה לגדה, שגם היא הופרדה בגדר ללא כל תקווה להסדר מדיני.
לא עברו יומיים מאז הנסיגה, ושר הביטחון, שאול מופז, קבע כי הממשלה תפעל עתה לחזק את גושי ההתנחלויות, וכי המהלך הוא חלק משינוי סדר היום של הממשלה אחרי ישומה של ההינתקות בעזה ובשומרון (הארץ, 14.9.05). ישראל גם הודיעה שהיא שואפת להפסיק לחלוטין את עבודתם של הפועלים הפלסטינים בתחומה עד שנת 2008. מחקר חדש שנעשה באוניברסיטת הארוורד קבע, ששיעור המובטלים בעזה ובגדה עומד היום על 50%. שיעור גידול האוכלוסייה ברצועה הוא כזה שעד שנת 2010 יחסרו עוד 250,000 מקומות עבודה. ישראל טוענת שכעת על הפלסטינים להוכיח את עצמם על ידי בניית כלכלה ומשטר עצמאיים, על שטח המהווה אחוז אחד משטחה של פלסטין המנדטורית. בכך היא מסירה מעצמה כל אחריות להרס השיטתי של התשתית הכלכלית שהתבצע בשטחים אלה במשך 38 שנות כיבוש. "סיום האחריות הישראלית" הוא אשליה. הכלכלה הישראלית לא תוכל להגיע ליציבות ולצמיחה, כל עוד התוצר הלאומי היחיד של עזה הם ילדים רעבים, עוני ותסכול.
2. הרשות הפלסטינית. בהסכמתה לאכול את התבשיל שרקחה עבורה ישראל, ולקבל על עצמה את השליטה בשטחים שפונו, למרות שלא לקחה חלק בהכרעות, הרשות הפלסטינית עצמה אחראית לתנאי המיקוח הנחותים שלה. היא אחראית לפיצול שיחול בין עזה לגדה ולהיעדר רצף טריטוריאלי ביניהן; היא תהיה אחראית להיעדר פיתוח, לעוני לאבטלה ולשחיתות שימשיכו לשלוט בחיי בני עמה. ארה"ב וישראל כבר מציגות לרשות חשבון שאין ביכולתה לשלם. בתנאים הנוכחיים היא לא תוכל להשליט סדר ברצועה. האלטרנטיבה לכאוס מוחלט היא העברת השליטה לחמאס. תנועה זו הוכיחה את כישוריה בחלוקת נדבות לעניים, אך ניהול מדינה היא אופרה אחרת לגמרי.
3. חמאס. התנועה אוהבת להשוות את עצמה לחיזבאללה, שאילצה את ישראל לסגת חד צדדית מלבנון. אבל, כאשר ישראל יצאה מלבנון היא עשתה זאת עם חותמת של האו"ם. כפי שציינו לעיל, ישראל רחוקה מאד מלסיים את הכיבוש בעזה ועוד יותר מכך בגדה המערבית. בנוסף, נסיגת ישראל מלבנון סחבה את השטיח מתחת לרגלי חיזבאללה, בכך שעוררה שאלה לגבי מעמדו של הארגון המחומש ולגבי עצם ההצדקה לקיומו.
הניצחון של חיזבאללה היה טקטי בלבד. במישור האסטרטגי ישראל היא זו שיצאה וידה על העליונה: הנסיגה חיזקה את בני הברית שלה (ושל ארה"ב) בלבנון על חשבון סוריה ואיראן. ארגון חיזבאללה נאלץ היום לשאת ולתת על תנאי ההתפרקות מנשקו. ישראל כידוע ממשיכה להתחמש ואף זוכה להכרה בינלאומית עקב צעדיה "האמיצים" בלבנון ובעזה.
חגיגות סיום הכיבוש מקדימות את זמנן. אנו עומדים בפני מצב מסוכן, שבו התפישות החד צדדיות של ישראל מקבלות גיבוי לא רק מארה"ב, אלא גם מהקהילה האירופית. לאחרונה ראינו כמה בלתי יעיל יכול להיות הקפיטליזם הפראי של בוש, כאשר היכה את ארה"ב הוריקן שכמוהו לא חוותה מעולם. מה אנחנו יכולים לצפות מאותו משטר כאשר יתפרץ בפניו הוריקן של 1.4 מיליון בני אדם הכלואים בגטו הצפוף ביותר בעולם? האנרכיה בשטחים הכבושים תגלוש לתוך ישראל בצורת אינתיפאדה שלישית, אכזרית וקשה מקודמתה, אינתיפאדת הרעבים. זה רק עניין של זמן. כמו כל העשירים בעולם, מנסה ישראל לעצור את הסכנה על ידי בניית גדרות מתוחכמות. אבל פתרונות טכניים לא יחזיקו מעמד כאשר בני אדם זקוקים לפרנסה, למזון ולקורת גג – מצרכים נדירים מאוד בעזה היום.