גליון 18, פברואר 2006

בלעין – מחזה מוסר

בית האמנים. תערוכה של הצייר דויד ריב. הקירות, ריקים מציורים, במקומם מסכי טלויזיה, מקרינים ערבוביה של מפגינים, חיילים וצלמים. כמעט שנה למאבק בבלעין ועבודת-וידאו נוספת יצאה לאוויר העולם.
למגיע לבילעין בפעם הראשונה בולטת לעין נוכחותם של המצלמות, מצלמות דיגיטליות ומצלמות וידאו רבות בידיהם של המפגינים, זהו כלי הנשק המרכזי של הפעילים לצד הנחישות לממש אחווה יהודית ערבית נגד הכיבוש.
דוד ריב הוא צייר ותיק ומצליח, מזוהה כאמן פוליטי מתקדם, הנותן ביטוי בעבודתו להתנגדות לכיבוש ולאופי הקפיטליסטי של החברה הישראלית. באינתיפאדה הראשונה היה חלק מקולקטיב של אמנים שהקימו את "גלריה רגע" – גלריה עצמאית בעלת אופי פוליטי שמאלי.

מה הביא אותך לשם עם מצלמה והסיט אותך מכן הציור?
"ביוני 2005 נסעתי לבלעין בפעם הראשונה. שבוע אחרי כן כבר באתי עם מצלמת סטילס. ובשבוע השלישי עם מצלמת וידאו. מאז כמעט כל יום שישי הגעתי עם מצלמה לצלם. תוך מספר שבועות החלטתי להפוך את התיעוד הזה לעבודת וידאו.
"עניין אותי המצב הריטואלי של ההפגנה. אנשים מגיעים מתל אביב. מתארגנת תהלוכה, יש תדריך. מגיעים קרוב לתוואי המשתנה של הגדר, עד לקו האדום הדימיוני של החיילים, שמפזרים את המפגינים. בשולי האירוע או אחריו, ילדים ונוער מהכפר זורקים אבנים. הישראלים והבינלאומיים מסרבים להתפנות. המארגנים והועד של הכפר ונציגי הרשות מחליטים מתי לחזור. ומתפזרים הביתה. זה המצב הקלאסי של ההפגנות האלה. אני אהבתי את האופי הזה של מחזה מוסר, כל אחד יודע את תפקידו.

"מה שניסיתי לעשות בעבודה הוא לתאר את המצב הקיומי של אנשים שמתמודדים עם כוחות פוליטיים גדולים, ומנסים בכוחות קטנים לנסות לשנות מצב שבו הם נמצאים. הישראלים שבאים לעזרתם הם אנשים שגרים בתל אביב, ירושלים והרצליה ויוצאים מהמציאות היומיומית שלהם למקום שפיזית, הוא קרוב אך זוהי סביבה כפרית שחיה תחת כיבוש.

"במאבק של בלעין יש שבירה של ההפרדה שנכפית על הפלסטינים והישראלים. זו קריאה יותר קיומית ופחות חדשנית של ההפגנות.
"מעניין להסתכל על האופן שבו הדברים טעונים רגשית עבור האנשים שמשתתפים שם ועל המצב הפוליטי האבטיפוסי הזה. בהתחלה התכוונתי ללכת ארבע פעמים, אחר מצאתי עצמי הולך עשר פעמים, ונסחפתי לתוך זה. כי כל הזמן היו שינויים ועניין".
ארבע טלוויזיות בחדר קטן, אי-אפשר להימלט מהמראות. לכאורה מתגלה ריטואל קבוע, אך בהתבוננות ארוכה רואים שבכל שבוע מקבלת ההפגנה צביון מעט שונה. לעיתים משתתפים בהפגנה רק הגרעין הקשה של האקטיביסטים, לעיתים, כמו בהפגנה שהיתה סמוכה לדיון בבג"ץ, מגיעים מאות אנשים. כמות האנשים משנה את מאזן הכוחות שבין הצבא למפגינים.

"בשבילי ללכת לבלעין זה לא רק פוליטיקה אלא גם תירוץ לעשות אמנות.
זה נחמד לעבוד במצב שאין צורך להתחשב במבנה השוק שכובל אותך. אבל אני אצטרך למצוא דרך לממן את זה. לא אוכל להמשיך כך עד אין סוף. קשה למצוא לזה ספונסרים".

www.etgar.info/he/article__116/בלעין_–_מחזה_מוסר
22.11.2008, 13:11