תרבות

Vocomentary

מאת נדב אברוך
מילות מפתח: זכויות אדם, כיבוש

התחלתם לרדת, הריאות התנפחו והצעקה החלה מתגלגלת צוברת-סוחפת-כל עד
אל תוך רחם גרונכם החלול המתרחב, שם רָקמה איבריה. היום יום שישי, ביום שישי
הזה היא בת. כבר אין לה מקום בחלל זה, תחושת עקצוץ ומתיחת שריר הלסת
התחתונה, וסביב הענבל, נדמה לי שזה כמו שאיפת קרח יבש, כי פעם שאפתי,
לא יודע אם אתם מרגישים היום אותו דבר כמו אז, אני כמעט נחנקתי.
אז אתם הולכים במורד הגבעה, וברחם גרונכם מתרתחת צעקה, בת, את גודלה נדע
למטה, מול החיילים, גם אצלם כבר רותח משהו בתוך רחם קניהם, את גודלו נדע
רק למטה, או במקום שיחליטו. כבר אין מקום בחלל הלוע, והקנים הדקים בגרונכם מתפקעים,
ואנו מגיעים למטה, כאן מתאזר בסבלנות תוואי עקלקל, לבנבן, עליו זקיפים ירוקים
ואפורים, ואתם נפגשים, עין מול עין, קנה מול קנה, משני צדדיו של מעקה ברזל, מעקה - כדי שלא ייפול איש אל תוך התוואי הקדוש. והצעקה מתחילה לפנות אל כיוונים אחרים, לצבור -
לסחוף כל מה שנקרה בנתיביה, מהפתח הצר של הפה, דרך הקנים הדקים, כבר לא תוכל לפרוץ, הכל עוד יתמוטט - אז היא מתגלגלת אל הכתפיים השחוחות, היום יום שישי אולי הן קצת יותר זקופות,
ואל הזרועות, ואל כפות הידיים - קול הצעקה בידיים. האבן הראשונה מכה בברזל המעקה החם, ואחריה עוד אחת ואחריה מאות, הקול פורץ וחודר אל האבנים, ומשם מתחיל לקפוץ כמו פרעוש, כמו אלף פרעושים קלילי רגליים בעורק הברזל, והמעקה מתמלא קול, והוא פושט ימינה ושמאלה, הצעקה כעת בברזל, מתופפת ומיטלטלת בדפנות ומתגלגלת סהרורית תזזיתית, כמים רותחים
בקומקום צרוד זרבובית, ומולנו כבר עומד קיר, כולו קול, הוא בלתי חדיר, הקיר שלכם, ונתזים של קול צעקה, רוטטים ברתחתם, מסתננים כיצורים שמנוניים אל תוף אוזני, וצורמים כרעש המקדחה של אבי, כמה שאני שנאתי את המקדחה, ואף מילה, לא שאגת הזקיף במגאפון, ולא תחושת זרות בעברית, לא תפרוץ את הביצור, כאן הכל יטמע, הכל ירתח, גם עור התוף שלי, בתוך צעקה מתכתית שתתנקז אל כל נקז ונקב, ותזחל מתחת לעור כתולעת זוללנית ובתוף האוזן, היא תהיה בכל, הצעקה, הרשרוש, רעש התעשייה המטרטר, בוכנות מוטות מנועים, היא שלכם, איש לא יגע, היא תהיה בכל.