גליון 18, פברואר 2006

אף אחד לא יוכל להגיד "לא ידעתי"

דמיינו לעצמכם סככת בטון קרה, חשופה מכל צדדיה לפגעי מזג האוויר, ומחולקת לתאים באמצעות קירות בטון נמוכים, כאשר בכל קצה מוצב שער ברזל מסתובב. עדר בקר מצטופף בקצה אחד. היללות והבטישות גוברות ככל שהזמן מתארך והשעות חולפות. אחד אחד הם עוברים, נבדקים ומוחתמים, ולבסוף משתחררים. מנערים את עצמם ויוצאים לחלל שמעבר לשער.

או, אם תרצו, מעבר גבול המפריד בין שתי מדינות עניות במיוחד. משפחות, ילדים וחברים ממתינים בצד אחד, מותחים את צווארם כדי לצפות באלו שמגיעים ונשפכים ללועו של בניין המכס. הנה הם יוצאים, מישרים את בגדיהם ומסדרים את מזוודותיהם, מתבוננים מסביב ומחפשים מכרים, או ממהרים לתפוש מונית שירות.
אלא שלא מדובר כאן בעדר, ולא במעבר גבול בין שתי מדינות. זה הדבר הקשה ביותר לעיכול. התמונה כל כך מוכרת, וברגעים שקטים ללא יריות וקרבות או דרמות מיוחדות, אתה צריך להזכיר לעצמך שוב ושוב: זו עמדת בידוק צבאית של צבא כובש, שמפריד אוכלוסיות שלמות, חוצץ בין כפר לעיר, בין בית למכללה, למקום עבודה לבית חולים, בין סבים לנכדות. ויש הרבה "מעברי גבול" כאלה.

זוהי תמציתו של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית: מערכת שתועלה כדי לשלוט בתנועה ובזמן של התושבים, כשהיא מסכלת ביעילות כל תוכנית לטווח ארוך או קצר, משתקת את הפעילות הכלכלית, משבשת את החינוך וקורעת משפחות. עמדות בידוק צה"ליות הן מרכיב חיוני בקיום המערכת הזו. חיילים יהירים או מפוחדים מאיישים את המחסומים הללו, ומוסיפים את מנת ההשפלה וגסות הרוח לדיכוי היומיומי.
לשם כך הוקם ארגון מחסום-ווטש (Watch) בינואר 2001. מחסום-ווטש הינו ארגון פוליטי המורכב אך ורק מנשים מתנדבות. הן מתייצבות במחסומים הצה"ליים כדי להשיג שלוש מטרות עיקריות: 1) תיעוד אירועי היום במחסומים, לרבות התנהגות החיילים, הפרת זכויות אדם, ותנאים אנושיים בכלל; 2) התערבות במקרה הצורך כדי למנוע התעללות ולסייע לפלסטינים במידת האפשר; 3) שיגור תלונות רשמיות על הנעשה במחסומים.

בשבת, 7 בינואר, הצטרפתי לשתי מתנדבות של מחסום-ווטש, אילת בנדה ומיכל פונדק שגיא למשמרת בצפון הגדה המערבית. יעדנו היה בית-איבא. אולם, במהלך הנסיעה שמענו שמחסום בית-איבא נסגר, ושאנחנו נדרשים להתיצב במחסום חווארה.
דרכנו עברה באותם כבישים "ליהודים בלבד", המקצרים את הדרך בין כפרים פלסטינים. תושבי הכפרים הללו נאלצים, לעתים קרובות, לנסוע בדרכים עוקפות כדי להגיע לכפרים השכנים - רק על מנת להימנע מנהיגה בכבישים "יהודיים". אם, בנוסף לכך, התוואי שלהם עובר דרך שניים-שלושה מחסומים, יכולה הנסיעה להימשך, לא רק כמה שעות, אלא גם יום שלם.

כל חייל מלך

לוחית הזיהוי הצהובה אפשרה לנו לעבור באין מפריע במחסום תפוח, משם המשכנו אל תוך כפר חווארה. מתוך הכפר ניתן להבחין בסגנון הבניה האופייני של ההתנחלויות, המבצבץ מעל הגבעות מסביב: תפוח, הר ברכה, יצהר ואיתמר, ובמרחק מסוים גם אלון מורה. מחוץ לכפר הצטרפנו לטור של מכוניות שהמתינו לאישור מעבר במחסום, כשאנו חולפים על פני מגרש חניה עמוס במוניות צהובות של הגדה המערבית. היות וקשה יותר לעבור במחסום עם רכב מאשר רגלית, אנשים נוהגים להגיע במונית אחת לצד אחד של המחסום - ולעלות על מונית אחרת בצדו השני.
מחסום חווארה נמצא צפונית לכפר ודרומית לשכם. הוא מהווה את אחת החוליות בשרשרת מחסומים שמפקחת על תנועת היוצאים והנכנסים לשכם. שכם היא עיר אוניברסיטאית חשובה ומרכז מסחרי של כל האזור. פירוש הדבר שבשבתות, היום הראשון בשבוע המוסלמי, מופעל לחץ עצום על מחסום חווארה, העמוס והבלתי יעיל בלאו הכי.

חווארה היה פעם מחסום "ארעי", מסבירה אחת המלוות שלי. כשפעילות מחסום-ווטש הגיעו לראשונה, לא היה שם דבר מלבד כמה גושי בטון לרוחב הכביש. החיילים נאלצו להמתין לאישור טלפוני לגבי זהותם של המבקשים לעבור - תהליך מייגע שיכול היה להמשך שעות. היום המצב "השתפר" - החיילים בודקים תעודות מול מסכי מחשב, יש גג שמגן על הממתינים מפני חום השמש בקיץ או גשמי החורף, ויש אפילו מכשיר רנטגן כדי לסרוק את תכולת המזוודות והתיקים הגדולים. המחסום נמצא כאן כדי להשאר.

המדריכות שלי מסתערות פנימה. הן מתחקרות את החיילים על מי שנראה שאינם זוכים לטיפול הוגן; הן מחפשות קרובי משפחה של אלה שממתינים כבר זמן רב; הן אפילו תרות אחרי תעודות זהות שהלכו "לאיבוד". עבור תושבי הגדה איבוד תעודת זהות נחשב לאסון. לעתים, בשל רשלנות או אדישות של החיילים הבודקים, נעלמות תעודות הזהות, ובעליהן נאלצים להמתין שעות על גבי שעות. הגבלת תנועה היא עונש קולקטיבי ועבירה על אמנת ז'נבה, מסבירה עדי דגן, הנספחת לענייני עיתונות של מחסום ווטש. רוב המחסומים נסגרים עם רדת הלילה. ישנם אנשים מהאזור שלא נכנסו לשכם כבר שנה או שנתיים.

פלסטינים רבים מכירים את מחסום-ווטש ופונים למתנדבות לעזרה. האחרונות יכולות להציע אך מעט סיוע בשטח, אבל הן מקוות למתן את התנהגות החיילים. בעיקר הן משמשות עיניים ואוזניים במקום שהיה פעם שטח הפקר, זירה בה הצבא עשה כבשלו. כאן כל חייל הוא מלך, וכל חייל מחליט על מי להחיל את חוקי הממלכה. אם פקודה של חייל אחד סותרת פקודה של חייל אחר, על הפלסטינים למצוא את שביל הזהב ביניהם ולהסתדר.

מתנדבות מחסום-ווטש מספרות לי כי אחד הדברים המגבירים במיוחד את המתח הוא היעדר שפה משותפת (תרתי משמע). בדרך כלל, רוב החיילים יודעים להגיד מעט משפטים חד מילתיים בערבית – עצור, חזור, חכה. השאר הוא גיבוב של צעקות, תנועות ידים או דחיפות.

שגרת הכיבוש

פעילותן של מתנדבות מחסום-ווטש, לצד נסיונות הצבא להציג "כיבוש נאור" בעיני העולם, אכן הביאו לשיפור קל במחסומים, והפכו את ההישרדות היומיומית לנסבלת יותר. אולם מחסום-ווטש מתנגד לעצם הקמת המחסומים. במחסומים הללו ניתן לראות, על בסיס יומיומי, את ההשפלה והדיכוי המתמשכים - צבא כובש, משתלט ורומס בני עם כבוש.
כל המשקיפים שבעולם אינם יכולים לשנות את עצם טיבם של המחסומים. חיילים מכוונים רובה לפניו של בן שיחם. תכולת התיקים מפוזרת על הארץ לבדיקה - אין שולחנות, ועל פרטיות אין מה לדבר. אין שלטים, אין הוראות כתובות איפה לעמוד, איפה לחכות, איפה לחנות. יריות באוויר ל"השבת הסדר" הן עניין שבשגרה, כפי שמספרות המדריכות שלי. מקרים קיצוניים של פגיעות בריאותיות שנגרמו בגלל עיכוב במחסומים מגיעים לכותרות, אולם בעיות רפואיות בסיסיות הן עניין שבשגרה, כמו למשל בעייה של התייבשות בימי הקיץ. הילדים נמצאים בתווך של הסכסוך, כשהם רואים איך הוריהם נדחפים כמו בהמות ומפשילים את חולצתם כדי להוכיח שאינם מחביאים חומרי נפץ, וכאשר הם נחשפים לצרחות בשפה שאינם מבינים. וכל זה הוא שגרה.

מה איננו שגרה? אני שואל. "מה שאינו שגרה אינו נחשב" אומרת מיכל. "אנחנו לא צריכים אירועים דרמטיים כדי להפוך את המחסומים לגיהנום – עצם העובדה שהם קיימים, מספיקה". מיכל פעילה במספר תנועות מחאה "מאז שביבי עלה לשלטון". מתוך תחושה ש"משהו רקוב בממלכה הישראלית" היא הצטרפה לבת-שלום, ארגון פמיניסטי של נשים יהודיות ופלסטיניות הפועל למען שיוויון וזכויות אדם. לאחר מכן היא החלה לפעול עם "פרופיל חדש", ארגון שמתנגד למליטריזציה של החברה הישראלית. " הבן שלי הוא סרבן. זאת שאלה של מה אתה רוצה לקדם, מה אתה רוצה ללמד את החברה כאדם". כיום, מיכל הולכת למחסומים כמעט מדי שבוע. "אתה לא יכול לשבת בבית ולא לעשות כלום. מאוד קל לשכוח ולהתעלם ממה שמתרחש קילומטרים ספורים מביתך. אתה צריך לראות את זה, זה מה שנותן לך את האנרגיה לנסות לשנות".

בחווארה, איש צעיר עם שני ילדים מחכה לאשתו שצריכה להגיע משכם. הוא לבוש בחליפה אלגנטית ומדבר אנגלית שוטפת. איפה היא? שאלתי. "אני לא יודע," הוא אומר. "ראיתי אותה בטור לפני כמה שעות, אבל ברגע שנכנסה למתקן החיפוש איבדתי איתה קשר". שעה מאוחר יותר היא מופיעה סוף סוף.
כמה אנשים נקראים לחזור למחסום לאחר שעברו. החייל רוצה לרשום את מספרי תעודות הזהות שלהם. שום הסברים – ואף אחד גם לא שואל. עד מהרה אנחנו מבחינים בעובדה שכולם צעירים "זה בשביל הסטטיסטיקה" אומר לנו החייל "הם לא צריכים לדעת למה". מיכל אומרת שהם בטח מחפשים משת"פים פוטנציאליים.
מדי פעם מגיע חייל וצועק על אלו שמתגודדים באזור מסוים ליד המחסום. "אסור לכם לחכות כאן" הוא שואג, למרות שאין שום סימן או שלט שמאשר את ההגבלה הזאת. גם אין שום סיבה נראית לעין למה לא לחכות באותו אזור מסוים. מובן שעד מהרה האזור שב ומתמלא משום שאנשים חדשים, שלא שמעו על ההגבלה, מגיעים כדי לפגוש את אלו שיוצאים מהעיר. החייל חוזר שוב ושוב, צועק ומנפנף בידיו במרץ רב.

מאוחר יותר באותו בוקר אנחנו ממשיכים לנסוע למחסום ליד סאלם. מהכביש אפשר לראות את מחנה הפליטים בלאטה, מצטופף בפאתי שכם. במחסום אנחנו רואים גבר כבן 45 יושב בתוך תא בטון סגור. "נמלט," מסבירים החיילים. הוא ניסה לעקוף את המחסום ונלכד. "נשאיר אותו שם שעה-שעתיים כדי שיבין". אף אחד מהחיילים אינו דובר ערבית.

אנחנו מדברים עם המפקד האחראי - בחור צעיר שמעולם לא שמע על מחסום-ווטש, וחושד שהמתנדבות נשלחו מטעם האו"ם. לאחר ששמע על הארגון ונרגע קצת, הוא שואל אם נרשה לאמו להצטרף "כדי לראות מה עובר עלינו כאן". שכם היא "קן הטרור הגדול ביותר" הוא מסביר לנו. חברו נהרג כאן במחסום. הדילמה שלו היא כיצד לאפשר "לחיילים שלו" לבצע את משימתם מבלי לסכן את חייהם". ברור שאנחנו לא צריכים להיות פה, אבל התשובה נמצאת אצלם" – אצל הפלסטינים.
"רוב החיילים משוכנעים שהמחסום שלהם הוא המכשול האחרון בדרכם של המתאבדים לתל אביב," אומרת אילת. "אחדים מהם אפילו לא מבינים שהם לא בתוך ישראל". בעצם אין זה מפתיע. ישראל עושה כל שביכולתה למחוק את "הקו הירוק". הקו הזה, הגבול המוכר של ישראל גם בחוקיה שלה, מופיע במפות רק לעתים רחוקות.
אילת רואה את מחסום-ווטש כיתוש טורדני, המפריע את מנוחתו של הצבא. לכל מתנדבת יש רשימה של מספרי טלפון של קציני צבא בכירים, פוליטיקים ואחרים שהתערבותם יכולה להועיל בשטח. "בתיאוריה אנחנו יכולות לקרוא לכל מני אנשים, אבל בפועל, רק מעטים עוזרים" היא אומרת. "ארבעים מכוניות מחכות כדי לעבור במחסום ולחיילים לוקח 20 דקות לבדוק כל מכונית. אתה יכול לחשב כמה זמן יאלץ לחכות האחרון בתור. או סטודנט שהיה עצור מהצהרים עד 7 בערב ללא הסבר. כל זה לא ממש מעניין את הפוליטיקאים. המחסומים לא מביאים להם קולות".

אילת פעילה גם בתעאיוש ובפרופיל חדש. ההתנדבות שלה במחסום-ווטש היא יותר "הושטת יד" ודרך נוספת להשפיע. יחד עם זאת, היא אומרת "אני לא רואה שיפור משמעותי, לא בדרך המחשבה של הישראלי הממוצע, ולא בתוך הצבא".
כרגע רשומות כארבע מאות חברות בארגון מחסום-ווטש. יש חברות בארגון שעבורן השהיה במחסומים היא החווייה הפוליטית הפעילה הראשונה בחייהן. ממוצע הגילים שלהן נע בין 40 ל-50 והפרופיל הפוליטי שלהן משתרע בין מפלגת העבודה ומרצ ועד השמאל הרדיקלי. מדוע רק נשים? המתח סביב המחסומים תמיד גבוה, מסבירה עדי. נשים אינן נחשבות לאיום, ולעיתים הן אפילו תורמות לרגיעה. בנוסף, הדימוי הבלתי מזיק של דודות חטטניות וסבתות איטיות, יכול לשחק לטובתנו". עצם הנוכחות של נשים במחסומים קוראת תגר גם על התרבות המיליטריסטית השולטת בישראל.

הנשים מתפצלות ל"משמרות", בדרך כלל שלוש או ארבע נשים לכל משמרת. יחד הן מצליחות לכסות את מרבית המחסומים הפנימיים בגדה במשך רוב ימות השנה. עם נימה של גאווה מוצדקת הנשים מספרות איך צה"ל מנחה עכשיו את חייליו לגבי הטיפול בחברות מחסום-ווטש. מצד שני, הצבא רשאי למנוע את נוכחותן במחסום מסויים לפי ראות עיניו, כמו במחסום קלנדיה החדש שנותר מסוגר לחלוטין. הן נסבלות על ידי צה"ל רק משום שנוכחותן, כך מעריך הצבא, עשויה לתרום לשיפור תדמיתו.
נחישותן של הנשים מניבה שפע של דיווחי שטח ועדויות. חומר תיעודי רב על "חיי המחסום" נשלח לעיתונות ולאנשי ציבור בולטים, ומתפרסם באתר הארגון. מטרת העל של העמותה, עם זאת, היא לשים קץ לכיבוש. יתכן וטרם השיגו אותה במלואה, כפי שמודה עדי, אבל לפחות, בינתיים, אף אחד לא יכול להגיד "לא ידעתי".

www.etgar.info/he/article__113/אף_אחד_לא_יוכל_להגיד_לא_ידעתי
22.11.2008, 13:11