גליון 19, מאי 2006

אקסודוס בכלא מעשיהו

בשלוש השנים האחרונות פוקד את סודן אחד המשברים ההומניטריים הקשים ביותר שידעה אפריקה, יבשת למודת סבל ומשברים. בחבל דרפור שבמערב סודן, מיליציות של שבטים ערביים, המכונות ג'נג'וויד, טובחות בתושבי הכפרים של בני השבטים ממוצא אפריקאי. הזוועה הזאת מתרחשת בעידודה של ממשלת סודן ולעיתים קרובות תוך שיתוף פעולה אקטיבי של הצבא הסודני. גורמים בינלאומיים שונים תיעדו רצח ואונס שיטתי של תושבים. מאות כפרים נבזזו על ידי המיליציות ועל ידי צבא סודן, והועלו באש. על פי ההערכות השונות נרצחו עד כה בין 200 ל-400 אלף אזרחים סודנים, ולמעלה משני מיליון הפכו פליטים. חלקם נמלט לצא'ד השכנה, חלקם נמלט לאוגנדה, אך רובם המכריע נותר במחנות פליטים בתוך סודן. גם במחנות אלה שלומם של הניצולים אינו מובטח, שכן הם נתונים למתקפות חוזרות ונשנות מצד המיליציות וצבא סודן.

ועדת חקירה שהקים האו"ם לבדיקת המאורעות בסודן, קבעה כי בדרפור מתקיימת הפרה שיטתית של זכויות האדם הבסיסיות של השבטים האפריקאיים, וכי המיליציות, יחד עם ממשלת סודן, נושאות באחריות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. מחלקת המדינה האמריקאית, הקונגרס האמריקאי, ונשיא ארה"ב הכריזו כי בדרפור שבסודן מתחולל רצח-עם. מספר הסכמים שנחתמו לפני כחודש בין ממשלת סודן לבין אחת מקבוצות המורדים שבחבל סודן, SLM, בתיווכם של גורמים בינלאומיים, מעוררים אצל אותם גורמים תקווה כי ניתן יהיה לשים קץ לשפיכות הדמים בסודן, אולם רבים אינם כה אופטימיים. SLM הוא רק אחד משני ארגוני המורדים המרכזיים שבדרפור. בהיעדר הסכמה של הארגון המרכזי השני, JEM, לקבל על עצמו את ההסכם, ספק אם לדרפור מצפה עתיד ורוד בזמן הקרוב. מעבר לכך, סודן למודת הסכמים בשנים האחרונות. רוב ההסכמים שנחתמו בין הממשלה לבין קבוצות חמושות שונות נכשלו, ולא הצליחו להביא לסיומו של המשבר העקוב מדם.

מתוך התופת הזאת הצליח להגיע לישראל קומץ של פליטים – כמאתיים במספר. בקבוצות קטנות הם הצליחו לברוח מן המוראות שפקדו את ארצם, לחצות את המדבר ולהיכנס לארץ. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הגיעו אל גבול מצרים-ישראל, התיישבו על הארץ והמתינו בסבלנות להגעת הסיור הצבאי. עם הגעתו של הסיור, הם הסגירו עצמם לידיו. הפליטים – ברובם גברים צעירים, יחד עם חמש נשים מטופלות בילדים – סברו, לתומם, כי כאן, במדינה שאחת ההצדקות לקיומה, כפי שהיא רואה זאת, היא מתן מקלט לפליטים (גם אם הם רק יהודים) - תסתיים מסכת ייסוריהם.

ואולם תקוותיהם, כי ישראל תנהג בהם בדרך בה יש לנהוג בפליטים, התבדו במהרה. סודן מוגדרת על ידי ישראל כ"מדינה עויינת", ועל כן ישראל מסרבת אפילו לדון בבקשתם להעניק להם מעמד של פליטים בתחומיה. בהעדר פיתרון באופק הנראה לעין, נמקים אותם הפליטים, חלקם כבר למעלה משנה, בין כותלי כלא "מעשיהו". איש מהם לא ביצע פשע, איש מהם לא הועמד לדין, ואיש מהם לא התגלה כסיכון ביטחוני. כל חטאם הוא שביקשו להימלט מן התופת, ואיתרע מזלם להגיע אל מדינה, שלקתה באמנזיה, ושלקחי ההיסטוריה הקרובה אינם מעניינים אותה עוד.

מדינת ישראל, אינה מוכנה להתייחס אל הפליטים כאל פרטים. כך קבעה אחת משופטות ערכאת הביקורת, שבחנה את עניינם של חלק מן הפליטים העצורים. לשיטתה, כולם "נתיני מדינת אויב". עבור מדינת ישראל הריבונית, אותם מאתיים אזרחים, הם אויב מסוכן שחצה את המדבר כדי לקום עלינו לכלותנו. למרבה האבסורד, אותם פליטים שנאלצו להימלט מארצם לאחר שהשלטון בסודן הסיר מעליהם את ההגנה הניתנת לאזרחים על ידי מדינתם, רדף אותם ושיתף פעולה עם מי שהרגו בהם ובמשפחותיהם, נחשבים כעת במדינת ישראל כסוכניו של אותו שלטון.
בחוות דעת שהגיש חתן פרס ישראל לחקר תולדות עם ישראל, פרופ' יהודה באואר, לבג"צ, הדן בימים אלה בעניינם של הפליטים הסודניים, הוא מזכיר את מה שאחדים מעדיפים לשכוח – פעם, לפני כמה עשרות שנים בלבד, גם יהודי אירופה היו במקום בו נמצאים היום הפליטים הסודניים הנמלטים לישראל. לפני שנים לא כל כך רבות, נמלטו יהודים מגרמניה ומאוסטריה, חצו את הגבול והסתננו אל תוך מדינות, בהן קיוו למצוא מקלט. רבות מן המדינות נהגו אז כפי שישראל נוהגת היום בפליטים הסודניים. חרף העובדה שאותם פליטים יהודיים נרדפו על ידי השלטונות בגרמניה, ראו בהם מדינות רבות "נתיני מדינת אויב", אזרחים גרמנים שעלולים לסכן את ביטחונן. חלקם נהדף בחזרה אל ציפורני מכונת המוות הנאצית. חלקם האחר הושם במעצר ממושך.

ישראל, שסברה לאחר המלחמה, כי על אירופה להפיק את הלקחים הנדרשים מפרק עגום זה בהיסטוריה, הייתה בין יוזמות אמנת הפליטים של האו"ם מ-1951. עוד לפני כן, בשנת 1949, יזמה ישראל את אחד מסעיפי אמנת ז'נבה הרביעית, בו נקבע, כי המדינות החתומות על האמנה לא תנהגנה בפליטים מנהג נתיני מדינת אויב רק בשל שייכותם הפורמאלית למדינת אויב.
היום, כשנדרשת ישראל לקיים את חלקה בחוזה שהיא עצמה ביקשה לכרות עם העולם לאחר מלחמת העולם השנייה, חוזה שמעליו מרחפת זעקתם של הפליטים – "לא עוד!" – היא עושה שימוש באותם תירוצים ששימשו בידיהם של מי שביקשו "להגן" על מדינותיהם מפני הפליטים היהודים.

*עו"ד יונתן ברמן הוא רכז מהגרי עבודה ופליטים, במחלקה המשפטית של "מוקד סיוע לעובדים זרים".