מצבי קונפליקט ובריאות

"הקניון", דוקומנטרי, וידאו48, בימוי: יונתן בן-אפרת

מאת שרון הורודי
מילות מפתח: כיבוש, פועלים, קולנוע

"בריאות אינה רק היעדר חולי או חולשה. היא מצב של קיום נאות מכל הבחינות: פיזית, מנטאלית וחברתית". זוהי הטענה המרכזית של איגוד הבריאות העולמי, שעומדת מאחורי פרוייקט קולנועי חדש ביוזמתו. הפרוייקט כולל הפקה של ארבעה סרטים קצרים, שניים של יוצרים ישראלים, ושניים של יוצרים פלסטינים. שותפים למימון הפרוייקט קרן רבינוביץ' הישראלית ועיריית טורינו שבאיטליה.

מריה רסטרפו, האחראית על הפרוייקט מטעם איגוד הבריאות העולמי, מסבירה: "מצבי קונפליקט משפיעים על בריאות האדם הן בצורה ישירה ואלימה, דרך פגיעות של פצצות וכדורים; והן בצורה בלתי ישירה על ידי הרס המערכות הכלכליות והחברתיות האמורות לדאוג לצרכיו הבריאותיים. הרגשנו צורך להעלות על פני השטח את הבעיות הבריאותיות, במובן הרחב של המושג, אותן חווים האזרחים בישראל ובפלסטין. אנחנו מאמינים שאמצעים קולנועיים יכולים לשרת מטרה זו בדרך הטובה ביותר".
הסרטים שנבחרו הוקרנו במסגרת אירועי אולימפיאדת החורף בטורינו. הקרנות נוספות מתקיימות במקומות שונים בארץ ובעולם. ההקרנות מלוות בדיון על מהות המושג בריאות, וההשפעה של מצבי קונפליקט על בריאות החברה. הכוונה היא לעורר את המודעות לגבי בעיות שאינן נידונות בשיח הרגיל. ארבעת סרטי הפרוייקט יוקרנו השנה בפסטיבל ירושלים במסגרת "רוח החופש".

"בחושך, אי אפשר לראות קדימה..."

אחד מארבעת הסרטים שנבחרו לפרוייקט הוא סרטה של קבוצת וידאו 48 - "הקניון".
הסרט מתעד את אחד ההיבטים הקשים ביותר של הכיבוש הישראלי בשטחים – השוהים הבלתי חוקיים או כפי שהם מוכנים בעגת התקשורת - שב"חים. מאז הסכמי אוסלו ובניית גדר ההפרדה, נמנעת כניסתם החוקית של פועלים פלסטינים מהשטחים. מאות מהם נאלצים להסתנן לשטח ישראל, הממשיכה להוות את מקור הפרנסה הראשי לתושבי השטחים, תוך סיכון חייהם, כדי לספק פרנסה למשפחותיהם.
לחיות ללא אור, כמעט ללא אויר, בצחנה מחניקה. זוהי מנת חלקם של כארבע מאות שב"חים, שמוצאים מחסה ללילה בתוך יסודותיו של קניון נטוש, שבנייתו הופסקה לפני שנים. הקניון נסתר מהעין, אך ממוקם באחד מהצמתים המרכזיים של גוש דן. מכוניות חולפות בכביש המהיר. האנשים שבתוך המכוניות אינם מבחינים בקבוצות הפועלים המתגודדות לצד הכביש. בשבילם הם שקופים.
מי שכן מתייחס אל הפועלים הם המעסיקים, שמחפשים עובדים יומיים זולים; והמשטרה, שמטרידה אותם תכופות. לא פעם מסתיימות ההטרדות במעצר והחרמה זמנית של תעודות הזהות.

"זהו משחק ידוע מראש" מסביר במאי הסרט, יונתן בן-אפרת, "אסור להם לשהות במקום, אך בפועל הם גלויים לעיני כל. המשק הישראלי זקוק לפועלים האלו, הבלתי מאורגנים, הפגיעים, כאלו שנמצאים בחרדה מתמדת, חשופים למעצרים וסגרים. פועלים שחייבים לקחת כל עבודה בכל מחיר".

אחד מגיבורי הסרט הוא הקניון, המבנה התת-קרקעי, אליו מתנקזים מדי ערב הפועלים לאחר יום של חיפוש אחר עבודה, שרק פעם או פעמיים בשבוע מסתיים בהצלחה.
הפועלים חושפים את חייהם בפני הצופה. הם משוחחים ביניהם על מצבם, על עתידם, ועל הנסיבות שהביאו אותם לקניון. "התחושה של הפועלים היא שגורלם נחרץ להישאר שם לנצח", מסביר בן אפרת. "במובן זה הקניון משמש מטפורה למצב הפוליטי בו נתונים הם ואנחנו" כמו שאומר בסרט אבו-נאג'י: "כמו שאני הגעתי לכאן, כשאזדקן, יבוא איש צעיר ויחליף אותי. אם המצב הפוליטי לא ישתנה, גם הקניון ישאר".

הקשר עם פועלי הקניון נבנה בהדרגתיות, מספר בן-אפרת. בתחילה התייחסו אליו הפועלים בחשדנות מובנת, אך לאחר זמן החלו לבטוח בו: "ישבנו איתם והסברנו להם את החשיבות של הפרוייקט, ביקשנו מהם אישור לצלם בקניון. התחושה שלהם היתה שאין להם מה להפסיד. גרוע מהצורה שבה הם חיים לא יכול להיות".
לא פשוט לצלם חושך. במשך עשר דקות עובר הצופה תהליך של הסתגלות, שדומה לתהליך הטבעי של הרחבת האישונים. העיניים מתחילות להתרגל ולזהות את הסביבה. הדמויות, שבהתחלה נראות מטושטשות וחסרות זהות, הופכות להיות אנושיות ובעלות עוצמה. בן אפרת: "ניסינו להשתמש במקור האור הטבעי שחודר דרך פתחים ספורים בבטון. לא רצינו ליצור אשליה של מקום מואר. בסופו של דבר האנשים האלה חיים בחושך. השתמשנו בשני ספוטים קטנים כדי להאיר את החלל הענק של הקניון. אבל התאורה העיקרית היתה הנרות והפנסים הקטנים, בהם משתמשים הפועלים".

היעדר האור בסרט מגביר את עוצמת אלמנט הקול. בעזרת הקול ניתן לאמוד את גודל החלל. קולות עמומים שחודרים מהכביש הסמוך, או מגיעים ממעמקי הקניון, מגבירים את תחושת הקלסטרופוביה.
הסבל העיקרי של פועלי הקניון הוא סבל נפשי. לקשיים הפיזיים הם מתרגלים, אך לא ללחץ שמופעל עליהם לקבל כל עבודה, ולהיות רחוקים ממשפחותיהם קבורים בעודם בחיים. רבים מהם סובלים מדיכאון.
למרות כל זאת "הקניון" אינו סרט פסימי. הוא מראה כיצד מצליחים הפועלים לשמור על שפיותם. כיצד גם בתנאים קשים הם מצליחים לשמור על היגיינה אישית, לדאוג אחד לשני, ולהפוך את הפינות החשוכות של הקניון לבית.

סרט חדש של וידאו48

"המשלחת"
2006, דוקומנטרי, 42 דקות,
אנגלית,ערבית ועברית

הפקה: וידאו48
בימוי ותסריט: שירי וילק ("לא בגינה הפרטית שלי")
צילום: יגאל מלול ("קדיש פעם שניה")
עריכה: שרון הורודי ושירי וילק
מוסיקה מקורית: רון קליין
משלחת בינלאומית המורכבת מחברי איגודים מקצועיים מאירופה, מגיעה לישראל בהזמנת עמותת מען. הביקור מתרחש בין יום העצמאות וה-1 במאי, שנת 2004. דרך עיניהם של אנשי המשלחת מתגלה ישראל – שלוחה של המערב במזרח התיכון, מקום בו הכל קיצוני ומוחצן: כיבוש, גלובליזציה, ניצול, גזענות, יחסי עבודה הרוסים. מיקרוקוסמוס של התנהלות הקפיטליזם בעולם.

לפרטים והזמנת הקרנות: 03-5373271, ניר 050-6839443