עוד מאמרים מאת
אסנת בר אור

לא צובעים פינגווינים

גליון 19, מאי 2006

נוער ונשים כותבים היסטוריה

תערוכת הצילום "מקום ומקומיות" בתיכון כפר קרע, מסכמת שנתיים של פעילותי בכפר קרע במסגרת פרוייקט "אמן-מורה". נוסף על תערוכה של עבודות המשתתפים בסדנאות, נכללה גם תערוכה רחבת היקף של תצלומים היסטוריים שנאספו ממקורות שונים, ותצלומים של קבוצת נשות החינוך, המתעדות מבנים כפריים עתיקים, נכסים יחידים של ארכיטקטורה פלסטינית מקומית שהולכת ונעלמת לתוך הזנחה והתפוררות, בתהליכי המחיקה וההשכחה. התערוכה הוצגה במסגרת האירועים של שבוע התרבות "בין עבר לעתיד", בסוף מאי 2006.
מעבר לרכישת מיומנות בשימוש במצלמה והקניית יסודות השפה הצילומית, מטרות הסדנאות לצילום הן הקניית כלים לביטוי אישי וקולקטיבי; תיעוד חיי המשפחה, הקהילה ומורשת הכפר; פיתוח ערנות לסביבה ולסוגיות חברתיות, פוליטיות ואקולוגיות והקניית כלים לשיקוף חברתי ולחשיבה ביקורתית.

תערוכת הצילומים של קבוצת נשות החינוך נעה בכמה מישורים: בין המרחב הביתי ובין המרחב הציבורי; בין הרצון לטפח ולשמר נכסים תרבותיים ובין השאיפה לשינוי נורמות ופרקטיקות; בין אפליה והשתקה ובין עצמאות, יוזמה ועוצמה. התצלומים מציעים התבוננות לחלל הביתי, לפעילות יומיומית, למפגשים משפחתיים וליחסי אנוש. הצילום מאפשר לבחון את סביבת החיים, לתאר ולאפיין את החומריות והאסתטיקה, ולתעד את הנכסים התרבותיים המסורתיים כמו אוכל, דת ומרקם משפחתי. המרחב הציבורי, כפי שעולה מהתמונות, חושף מורכבויות ופערים. צלחות הלוויין הממוקמות בצמוד לכיפת המסגד הזהוב מפגישות בין העולם המסורתי-דתי ובין העולם הטכנולוגי והגלובלי. המרקם הארכיטקטוני מראה טיפוח של הבתים הפרטיים, לצד הזנחה של המרחב הציבורי, וצמח הסברס, שמבטא בעיניהן את הקשר לאדמתן, מצולם בגן זיכרון לזכר לחללי צה"ל בחדרה.

במישור האזרחי, תמונות הדרכון ותעודות הזהות שצילמה אימתיסאל שלבי וכותרתן "תעודות זהות יש, ומה הלאה?"', מעלות את הבעייתיות של דחיקת הערבים בישראל אל שולי החברה והאזרחות. דוגמה נוספת היא עבודה של ליאונור קורבי, המשווה בין תצלום של הכניסה לישוב קציר, הכוללת כיכר, תאורה ומדרכות, ובין הכניסה לישוב הערבי עין סהלה, המצויינת בירידה מכביש ראשי לשביל עפר רעוע ותו לא, עבודה שממחישה את האפליה המקוממת של מדיניות הממשלות בישראל לדורותיהן.

המשתתפים בסדנת בני הנוער צילמו בשכונת מגוריהם, במסלול הליכתם לבית הספר, בבית הספר עצמו ובסביבה שבשולי הכפר. הדימויים עשירים במידע על הסביבה המקומית, ועל החיים בימינו. עולים מהם משובות נעורים לצד פער הדורות, ומשתקפים בהם פערים כלכליים והשפעת התרבות הישראלית והגלובליזציה. פרק נרחב שצולם בבית הספר חושף, לצד שורה של גביעי ספורט, שבהם זכו תלמידי ביה"ס בעבר, ניכור בחדרי הכיתות, הזנחה של עציץ יבש בחדר המורים, ודלת כניסה לכיתה שעליה קישקשו באגרסיביות, רמז לאלימות הקשה המתרחשת בין כותלי בית הספר.

תצלום של עצים פורחים בפריחה אדומה ורעננה תלוי בכניסה לתערוכה על הקיר החיצוני, ליד המקום שבו היו העצים עד לפני כחודש. הוחלט לגדוע אותם ולבנות במקומם במת בטון, והדבר משאיר את חצר בית הספר בוהקת ומופקרת לשמש הקופחת, לניכור וליובש ומעלה שאלות נוקבות על האפשרות לבנות עתיד טוב באמצעות עקירת העבר ושורשיו.
תערוכת הצילומים ההיסטוריים הייתה למוקד העניין וההתרגשות של הקהל, בעיקר מפני שרבים מהמבקרים זיהו בהם את עצמם בילדותם, את קרוביהם ואת הדמויות הציבוריות הזכורות להם מעברם האישי והקולקטיבי. התמונות נאספו מזקני הכפר ומארכיון יד יערי, במאמץ משותף עם מוחמד מסאלחה, האחראי לחינוך החברתי בתיכון כפר קרע, ועם נשות קבוצת הצילום. חלק ניכר מהתצלומים התקבל מעבדל ראוף קורבי, מורה בגמלאות מכפר קרע, שאוסף תצלומים ומסמכים מתוך כוונה ליסד ארכיון בכפר. סרט צילום אחד שהגיע לידינו צולם בשנות החמישים, וכעת הודפס והוצג במלואו. נראה בו מרקם החיים בכפר: טרסות, בתי אבן וצמחי סברס מפוזרים בדלילות; תמונות של חתונה רבת משתתפים. לצד תמונות משמחות המראות חתונות בתקופות שונות, נראות בתמונות אחרות כיתות לימוד קטנות וצפופות; מחברת של מורה שניהל מעקב צמוד אחר תלמידיו באופן מפורט ואמפתי; מסגד ששופץ וכבר שינה את פניו, ותמונתו הישנה מעוררת געגועים עמוקים; מסמכים מתקופת המנדט הבריטי; תמונות של הזמר יוסוף אבו ליל, שהופיע רבות בארץ ובחו"ל; תמונה של נבחרת פלסטין בכדורגל מימי המנדט הבריטי ועוד ועוד. התמונות מציפות גם את היחסים המיוחדים שתושבי כפר קרע קיימו עם הממשל הישראלי, ובאו לביטוי בחגיגות יום העצמאות ובביקורי נשיאים ושרים בכפר, ומנגד תמונות מהפגנה שהתקיימה בכפר נגד אירועי סברה ושתילה. פינה קטנה ויקרה לי במיוחד היא פינה של תצלומי נשים, מהתצלומים הבודדים שנמצאו בחיפוש מכוון לתת מקום להיסטוריה הנשית, ושאפשר היה לקבל אישור להצגתם.

פרק נרחב מתוך התערוכה ההיסטורית כלל תמונות שצילמו לאחרונה המשתתפות בסדנת הנשים, צילומי חוץ ופנים של בתים היסטוריים, מהמעטים שנותרו, המשמרים את הארכיטקטורה הפלסטינית של תושבי האוזר הפלאחים: בתי אבן קמורים ובהם תקרה גבוהה, חלונות גבוהים מאוד ופתחי אוורור קטנים מעל פתח הדלת. רוב התמונות צולמו בבתים שעדיין משמשים למגורים, ומשמרים בחלקם את צורת החיים ואופן ארגון החפצים: מדפים גבוהים ועליהם סירים וקומקומים, חצרות פנימיות שבאר במרכזן (כיום היא סתומה בבטון) ועצי פרי מטופחים סביבה. ד"ר עסאם קורבי, בן-זוגה של ליאו קורבי, שהשתתפה בסדנת הצילום, כתב בספר התערוכה: "התערוכה החזירה אותי לעבר, אך גם הפיחה בי תקווה לעתיד טוב יותר. יצירה זו, המחברת בין העבר להווה ולעתיד, מתארת תקופה לא קלה שהאוכלוסיה הערבית במדינה חוותה וממשיכה לחוות. מלבב שעיקר העבודה הושקע בידי בנותינו ואחיותינו. זה מראה שיש אור בקצה המנהרה".

קצת מצער שהקהל באירועי שבוע התרבות לא היה רב. המבקרים, ערבים ויהודים מכפר קרע ומהסביבה, נהנו מאוד והביעו הערכה והתרגשות. האתגר לידע ציבורים רחבים, בתוך כפר קרע ומחוצה לו, לשכנע אותם לצאת מהבית, להניח לטרדות היום ולשאוף אוויר באירוע כזה, לא קל. טיפוח קהל הוא תהליך ארוך שדורש משאבים ותשומת לב מיוחדת וקשה לעשות זאת במצב הקיים, בהיעדר משאבים ובתוך תלות במערכות החינוך ובמערכות מוניציפליות המצויות בקשיים תקציביים (תוצר של מדיניות אפליה ממסדית), וטרודות בקונפליקטים אישיים וחמולתיים.
בעבורי, ההוראה בסדנאות הצילום והשותפות בהכנת התערוכות ושבוע התרבות הן תהליך לימוד מרתק ומעשיר. כצלמת וכמורה לצילום, אני מתוודעת שוב לכוחו של הצילום במתן ביטוי לקולם ולתמונת עולמם של אנשים וקהילות. הצילום הוא דרך להתבוננות ביקורתית במציאות, מקור העצמה המטפח זהות ונכסים תרבותיים והיסטוריים ומספר את הנרטיב ההיסטורי. אני מקווה שהפרוייקט זרע את הזרעים להקמת ארכיון מסודר ומתוקצב, ובית שישמר את ערכי המורשת של הכפר.

כאישה וכיהודיה, אני שואבת כוח והשראה מההיכרות עם האנשים שעבדתי איתם בכפר קרע. אני מלאת הכרת תודה להם על ששיתפו אותי בעולמם ועל השיחות המרתקות שקיימנו, שרבות מהן מוצאות את ביטויין בתערוכה. כיהודיה, אני מקווה לתת ביטוי לאותם ישראלים- יהודים שמוכנים ורוצים להטות אוזן ולשמוע את הסיפור מנקודת מבטם של שכניהם, שמתעניינים בתרבות ובמורשת המקומית מתוך רצון לדיאלוג מעמיק ושוויוני. אני רואה את משמעות העשיה שלי מכוונת לחברה היהודית שבקרבה אני יושבת, ולכן הוא מוקדש לילדיי שלי, רות, אנה ויואב, ולילדינו כולנו, יהודים וערבים, שיאלצו לחיות במציאות שאנו יוצרים במו ידינו היום.

הכותבת, אסנת בר-אור, בעלת תואר ראשון ושני בצילום, בוגרת מכון מנדל למנהיגות חינוכית, לשעבר ראש מחלקת הצילום בקאמרה אובסקורה.
אסנת היא חברת מפלגת דע"ם, חברה בצוות היוזם והמוביל של קבוצת אל ביר – חממת תרבות בוואדי ערה לנשים ולנוער, חברה בעמותת איאם – הכרה ודיאלוג ובקבוצת פרהסיה העוסקת בפיתוח שפה חזותית אזרחית.