אבוי למנוצחים אך גם למנצחים

בחירות: עיראק, פלסטין, ישראל

מאת רוני בן אפרת

המונח "בחירות דמוקרטיות" עלול להטעות בנימתו החיובית, במיוחד כאשר המדינות בהן נערכות בחירות שרויות בקונפליקטים עמוקים. שלוש מערכות בחירות התקיימו במזרח התיכון בטווח של ארבעה חודשים, וכל אחת ואחת מהן רק סיבכה את המצב המורכב ממילא: בעיראק בדצמבר 2005, ברשות הפלסטינית בינואר 2006, ובישראל - במרץ האחרון. בשתי הראשונות, נערכו הבחירות לאחר, או בעיצומה, של מלחמה עקובה מדם, ועוררו תקוות לפתיחה של עידן חדש נקי מסכסוכים.

עיראק – שפן ניסיונות

עיראק נבחרה על ידי הממשל המיליטנטי של בוש לשמש שפן ניסיונות במסעו למיגורן הסלקטיבי של הדיקטטורות במזה"ת. המטרה הרחבה יותר הייתה ישום מדיניות שנועדה לבסס את מעמדה של ארה"ב כמעצמה יחידה בעולם, כבעלת השליטה המעשית על מאגרי הנפט במזרח התיכון. כלומר, "עיצוב הסדר והביטחון הבינלאומי בהתאם לעקרונות ולאינטרסים האמריקאים".
מטרה זו מוצגת במסמך בשם "הבניה מחדש של ההגנות האמריקאיות" (ספטמבר 2000), שנכתב על ידי מכון מחקר מקורב למפלגה הרפובליקאית ואשר שימש זמן קצר אח"כ כבסיס לדוקטרינת בוש שהובילה למלחמה בעיראק. לרוע המזל, פסח ממשל בוש על פרט קטן אבל חשוב – המבנה האתני והדתי של עיראק. במדינה כמו עיראק, שבה השתייכות דתית ואתנית היא מרכיב ארגוני ראשי, דמוקרטיה עלולה לגלוש במהירות לעריצות מסוג אחר. רוב דתי יעמיד את החוק האלוהי במקום הראשון, ורוב אתני ישים את טובתו הסקטרית מעל טובת הכלל. אילו ניסה בוש להשליט בעיראק דיקטטור חדש במקום סדאם חוסיין, יתכן והיה מצליח. אבל בוש רצה "דמוקרטיה" בכל מחיר. כאשר בוש וחבר מרעיו הניאו-קונסרבטיביים מכרו לציבור האמריקאי את מסע הצלב הדמוקרטי, הם דיברו על דמוקרטיה בקונטקסט מערבי, היכן שמהפכות אורבאניות, מדעיות ותעשייתיות ניתצו כבר את שלטון השבטים והעדות והפרידו בין דת למדינה.
אבל בעיראק, מדינה מפוצלת ומפולגת לעדות ולכתות, היה צפוי שהרוב השיעי יזכה בבחירות וירכיב ממשלה שיעית. ראש ממשלה שיעי מייצג את הרוב הגדול של מוסלמים שיעים. אבל לצידם, קיימות בעיראק עוד שתי קבוצות מגובשות – מוסלמים, סונים וכורדים. קבוצות אלו אינן גדולות מספיק כדי ליצור רוב, אך מסוגלות ועוד איך, לייצר צרות.

גוש התנועות השיעיות זכה בכמעט מחצית מהמושבים בפרלמנט העיראקי המתחדש. אבראהים אל-ג'עפרי, מי שעמד בראש הממשלה הזמנית שקדמה לבחירות, מונה בפברואר 2006 לתפקיד ראש הממשלה. והנה ראו זה פלא, האמריקאים, שראו בג'עפרי אישיות עצמאית מדי לטעמם, בנוסף לתמיכה שקיבל ממנהיג הדת הרדיקלי, מוקטדא סדר, התנגדו למינוי, והוא בוטל. בסוף אפריל, ארבעה חודשים לאחר הבחירות, הוצע לתפקיד, במקומו של ג'עפרי, ג'אואד אל-מלכי, איש אופוזיציה חד לשון ששימש כדוברו של ג'עפרי. ארה"ב הסכימה לקבל את המועמד החדש, לאו דווקא משום שהוא שונה מג'עפרי, אלא בעיקר משום שהיא מוכנה לעשות הכל כדי לזרז את יציאתה מהתופת העיראקית. האם יש בכלל סיבה לקוות שמלכי יצליח, בניגוד לקודמו, להחזיר לבקבוק את שד הסכסוכים הבין-דתיים, שהאמריקאים שחררו ברוב עיוורונם ובורותם?
הצד השני של המטבע, הוא המחיר ששילמו האמריקאים עצמם על מסע ההרפתקאות שלהם בעיראק. ניצחון הרוב השיעי בבחירות בעיראק, הקפיץ את איראן השיעית לסטאטוס של מעצמה גיאו-פוליטית. זאת ועוד, מאז ראשית המלחמה נהרגו בעיראק 2,344 חיילים אמריקאים ועוד 17,381 נפצעו. מחירי הנפט הרקיעו – מ-30 ל-70 דולר לחבית. נתונים אלה מעניינים מאוד את הציבור האמריקאי שאמר את דברו בסקרים. הפופולאריות של בוש צנחה לשפל חסר תקדים, דבר שיקבל בוודאי ביטוי בבחירות מחצית הקדנציה בנובמבר הקרוב.

הזירה הפלסטינית

ברשות הפלסטינית המחלוקות אינן נעות על ציר דתי או אתני, אבל גם כאן הבחירות הדמוקרטיות רק העמיקו את הבוץ שהכל מבוססים בו כבר זמן רב. הבסיס לבחירות היה עיסקה בלתי כתובה שנרקמה בין אבו-מאזן לארגון החמאס, לפיה ידבוק האחרון בהודנא ויפסיק את ההתאבדויות בתוך ישראל, ובתמורה יסכים אבו-מאזן לקיים בחירות דמוקרטיות.
הניצחון הסוחף שהשיג ארגון החמאס בבחירות המוניציפליות, צינן את התלהבותו של אבו-מאזן מהעיסקה. הוא ניסה לדחות את הבחירות הכלליות, אבל בוש התעקש על קיומן. בצל הביקורות השליליות לגבי עיראק, ניסה בוש להפגין שנוצר מומנטום של דמוקרטיה במזרח התיכון.
גם בבחירות הכלליות, כמו במוניציפאליות, ניצח חמאס, כשהוא מפתיע את מרבית הפרשנים. העם הצביע לחמאס לא בגלל עמדותיו הקיצוניות וסרבנותו, לא בגלל דחיית הפיתרון המדיני לסכסוך, וגם לא בגלל האג'נדה הדתית שיצג. הייתה זו הפגנה של תיעוב ואי אמון ברשות הפלסטינית המושחתת ובאנשי הפתח ששלטו בה. ההצבעה לחמאס הייתה גם מעין ענישה של ישראל וארה"ב: "אתם רוצים דמוקרטיה? ניתן לכם דמוקרטיה!".
אם כבר מדברים על צורות ענישה, הרי שהאמריקאים והישראלים מצטיינים בזה. הטירונות שהם עורכים לחמאס, הכוללת הרעבת העם הפלסטיני ומניעת כספים ועזרה חיונית, נועדה להעביר את המסר: "או שתשנו את עורכם ותאמצו את מדיניות הפתח, או שתצאו מהמשחק. אנחנו לא רק קובעים את הכללים, אנחנו גם מחליטים מה יהיו תוצאות המשחק".
רבות דובר על כך שחמאס עצמו הופתע מתוצאות הבחירות. לארגון יש קושי אידאולוגי להכיר בישראל ולנהל עימה משא ומתן ישיר. משום כך הוא היה מעדיף להצטרף לממשלה שבראשה יעמוד הפתח. שלא בטובתו נקלע חמאס למצב מוזר. העם הפלסטיני רוצה אותו בגלל ניקיון כפיו, אבל דוחה את הפוליטיקה שלו. האם יקריב חמאס את האג'נדה שלו לטובת העם? המהלכים האחרונים אינם מבשרים על כך. הלחצים הבינלאומיים והמצור הפיננסי על הרשות, יכולים להסתיים בשתי דרכים - מלחמת אחים או ויתור על המשחק הפוליטי, וחזרה למאבק המזויין. שתי האופציות הן אסון לעם הפלסטיני. הנה עוד דוגמא להיתוליו של ההליך הדמוקרטי: אתה תמיד עלול לנצח, ועדיף שתחשוב על כך לפני ולא לאחר מעשה.

בחירות בישראל

הבחירות בישראל הבטיחו את המשכיות המגמה השלטת: לטמון את הראש בחול. בנובמבר 2005 הוקמה מפלגת קדימה, שנועדה להוות ציר למרכז פוליטי חדש בישראל. הסצנאריו של שרון ותומכיו, שזכה לכינוי "המפץ הגדול", ניבא לקדימה ניצחון גורף של 40 מנדטים. יחד עם המנדטים שתקבלנה מפלגת העבודה ושינוי תזכה הממשלה ברוב מוצק, אליו תצטרפנה מפלגות קטנות יותר ללא תביעות פוליטיות ופיננסיות משמעותיות. סוף סוף, כך קיוו, תוכל ישראל לממש את שני הפרויקטים המרכזיים שלה: במישור הכלכלי, טיפול בבעיות החברתיות, תוך שמירה קפדנית על מעמדה הכלכלי האיתן מול המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים והמשקיעים הזרים; במישור המדיני, צמצום חד צדדי של הכיבוש כהכנה לקביעת גבולות הקבע.
מערך הציפיות הזה נבנה על אדם אחד, שממדיו הגדולים בגדו בו. יורשו של שרון, אהוד אולמרט, קיווה להמשיך לרחף על גלי האהדה לשרון ולהשתמש ברוב המקווה כבמשאל עם להתכנסות החד צדדית. אך ככל שקרב יום הבוחר גברו סימני השאלה. ב-29 במרץ התעוררה מדינת ישראל למפה פוליטית מפוזרת ותמוהה. במקום 40 מנדטים גרפה מפלגת קדימה רק 29 מנדטים. מפלגת העבודה עם עמיר פרץ בראשה, ירדה מ-22 ל-19. מפלגת שינוי, על כל 15 המנדטים שלה, התאדתה כלא היתה. הציבור העניש את הליכוד, שגרפה 12 מנדטים בלבד (לעומת 40 שקיבלה בימי שרון); אבל העניק את חסדיו (11 מנדטים) לימין החדש שהוביל ליברמן. הצבעה מאסיבית (7 מנדטים) למפלגה אנונימית וא-פוליטית – מפלגת הגמלאים, הייתה הביטוי הקיצוני ביותר לאי האמון של הציבור במנהיגותם של אולמרט ופרץ.
תוצאות הבחירות משקפות יותר מכל את חולשתה של החברה הישראלית, המסרבת לקחת אחריות. סינדרום שרון, שהלך ותפח בחמש השנים האחרונות, בא לידי ביטוי בסגידה לאיש, ובאמונה שאיש אחד יוכל, בזכות אישיותו הפלאית, לגרום לבעיות להיעלם. החברה הישראלית הצמיחה משק קפיטליסטי דורסני, ומולו פערים חברתיים חסרי תקדים. מעטים מוכנים להודות היום, ששרון הוא האחראי לעוני שפשה בישראל, והוא גם אחראי, במידה רבה, לעלייתו של החמאס, לאחר חמש שנים של מלחמת חורמה וסיכולים ממוקדים של מנהיגיו.
בחירות דמוקרטיות עלולות להתברר כתחליף מסוכן ואף מזיק למדיניות שקולה, שמציעה פיתרונות אמיתיים לבעיות אמיתיות. בעיראק פיצלו הבחירות את המדינה לסקטות דתיות, שספק אם ניתן יהיה לצרפן מחדש לפאזל לאומי. בפלסטין פגשנו מהדורה נוספת של "אבוי למנצחים". הנהגה שאינה ערוכה אידאולוגית לתפקידה, תשלם מחיר יקר על ניצחונה. בישראל, בה נועדו הבחירות לשמש משאל עם לקידום אג'נדה ישראלית חד צדדית, התברר שהבוחר אדיש וחסר אמון בפוליטיקה ובפוליטיקאים כאחד. הקלפי, שהייתה צריכה להעניק לאולמרט קלף פתוח למימוש תוכניותיו, הפכה לאזיקים הכובלים את ידיו.