עוד מאמרים מאת
איתן קלינסקי

ארצי מנאפת על ההר

שוטף ומתמלא: 03.12.07

קום התנערה עם חלכה

בָּרְחוֹבוֹת הַמְּשוֹטְטִים בִּמְבוֹאוֹת
הַתַּחֲנָה הַמֶרְכָּזִית בְּתֵל אָבִיב
הֶמְיַת רוּחַ סְתָוִית נוֹשֶבֶת
בְּבָתִּים פְּרוּמִים וּקְרוּעִים
מְעִירִים עַם עֲבָדִים וּמְזֵי גַּעְגּוּעִים
לְנוֹפִים רְחוֹקִים שֶהָיוּ פַּעַם כּה קְרוֹבִים.

בִּמְבוּאוֹת הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכֶּזִית
עַל גְדוֹת בִּיבֵי הָעִיר הָעִבְרִת הָרִאשוֹנָה
קָם וּמִתְנָעֵר עַם עֲבָדִים
וּמְזֵי פְּחָדִים נִמְלָטִים מֵאֵימַת
נוֹגְשֵי מִשְטֶרֶת מְהַגְּרִים.
קָם וּמִתְנָעֵר עַם עֲבָדִים
בְּדַרְכָּם לִבְנוֹת בְּחוֹמֶר וּלְבֵנִים
עָרֵי מִסְכֵּנוֹת תַּחַת שָמַיִם זָרִים.

מֵרְחוֹבוֹת אֲפֵלִים בִּמְבוּאוֹת
תַּחֲנַת הַבִּיבִים הַמֶּרְכָּזִית בְּתֵל אָבִיב
מֵגִיחַ עַם עֲבָדִים וּמְזֵי גַּבּוֹת כְּפוּפִים
שֶלּא פָּרַק אֶת הָעוֹל וְאֶת עוֹלָמוֹ לא הֵקִים
רַק מְדַדֶּה בֵּין פִּגּוּמִים מְגָרְדִים שְחָקִים
וּבֵין סִמְטְאוֹת נְעוּלוֹת בִּבְרִיחֵי
אֵימַת מִשְטֶרֶת מְהַגְּרִים בָּאָרֶץ
בָּה לא הָיְתָה לָהֶם קֶשֶת בֶּעָנָן ,
רַק הָיְתָה לָהֶם שָפָה אַחַת וּדְבָרִים אֲחָדִים
שָפָה קוֹנָה וּמוֹכֶרֶת גְּרָמִים מְגֻיָּדִים
מֵרוֹמָנְיָה וּמִתָּאיְלָנְד, מִפִילִיפִּינִים וּמִסִּין וְגַם מִפָּלֶשְתִּין,
שָפָה סוֹחֶטֶת לְשַד עַם עֲבָדִים
שָפָה מְכַבָּה אֵש נְשָמוֹת בַּלְּבָבוֹת
שֶנָּפְלוּ אַחֲרֵי יוֹם שֶהַמּוֹנֶה שֶלּוֹ סוֹפֵר
שְתֵּים עֶשְרֵה שָעוֹת מְיֻזָּעוֹת
וְגַב כָּפוּף שֶמּוֹסִיף לַמּוֹנֶה
שִבְעָה יְמֵי עֲבוֹדָה בְּשָבוּעַ.

בִּמְבוּאוֹת הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית בְּתֵל אָבִיב
קָם וּמִתְנָעֵר עַם עֲבָדִים וּמְזֵי גַּעְגּוּעִים
לְנוֹפִים רְחוֹקִים שֶהָיוּ פַּעַם קְרוֹבִים
עִם לא כְּלוּם שֶנּוֹתָר מֵאֶתְמוֹל
עִם לא כְּלוּם הָרוֹבֵץ בְּפִתְחוֹ שֶל הַיּוֹם
וְעִם לא כְּלוּם שֶמַמְתִּין לוֹ מָחָר.

בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית בְּתֵל אָבִיב
שָמַעְתִּי הַבּוֹקֶר פּוֹעֵל קוֹלֶמְבְּיָאנִי
מְפַזֵּם בִּסְפָרָדִית דּוֹמַעַת אֶת שִירַת הָאִינְטֶרְנָצְיוֹנָאל
שֶנּוֹתְרָה חֲנוּקָה בְּסִמְטָא נִמְלֶטֶת
נָסָה מֵאֲזִיקֵי מִשְטֶרֶת הָעֲבָדִים .

את השיר כתבתי בבוקרו של – 29.11.2007 בבית קפה תאילנדי בתחנה המרכזית של תל אביב. זכרונותי שוטטו במעגלי השמחה, אליהם נשא אותי אבי בדיוק לפני ששים שנה. ואני רק ילד בן עשר . שוטטתי במרחבי החלום, שלא פסק לשיר באותו הלילה "מדינה עברית...עליה חופשית" עד אור הבקר.
מה שראו עיני במבואות התחנה המרכזית של תל אביב בבוקרו של 29.11.2007 התרחק מאוד מהחלום של אבי, ומחלומם של המוני בית ישראל , שרקדו ושרו עד אור הבקר ב – 29.11.1947 .