ניצול הפילוג הפלסטיני אינו מתכון טוב לשלום

מאמר מערכת של challenge 106

מאת רוני בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש, מאמר מערכת

מפגן הכוח הגדול של פתח, בציון יום השנה השלישי למותו של ערפאת בעזה, גרר תגובה אלימה מאד של כוחות הביטחון של החמאס. שבעה מפגינים נהרגו מאש חיה ומעל שישים נפצעו. מפגן כוח זה שהביא כ-200,000 איש לכיכר היה הראשון מסוגו מאז ההפיכה של חמאס ביוני, והפתיע רבים. ללא ספק היתה זו דמותו של ערפאת – סמל הקונצנזוס הפלסטיני – שאיפשרה לפתח להוציא כל כך הרבה אנשים לרחוב. איש לא חשב שחמאס תגיב בכזאת היסטריה. אבל התגובה חסרת הפרופורציה מעידה על הלחץ העצום בו נמצאת התנועה. ועידת אנאפוליס המתקרבת מעמתת את חמאס מול המקום שלה בכינוס – נוכחת נפקדת. נפקדת בפועל בהיעדרותה, אבל נוכחת מאוד בהיותה אחד המכשולים המרכזיים בועידה. יש להניח שהתנועה ביקשה להעביר את המסר הזה לכל הצדדים הקשורים בועידה.

הרעיון לועידה התחיל כנסיון אמריקאי לטשטש את גודל הכישלון בעיראק באמצעות מראית עין של התקדמות בערוץ הישראלי פלסטיני. אבל, כינוס הועידה התאפשר מלכתחילה הודות לפילוג בין החמאס לפתח מאז יוני 2007. הניתוק הזה שחרר, כביכול, את אבו מאזן מהכבלים שהיו על ידיו כל עוד ניסה לנהל את הרשות הפלסטינית במשותף עם חמאס. אבל כעת הופך הניתוק הזה גם למכשלה הראשית שלו ושל כל הנוגעים בדבר. אולמרט שנענה להזמנתה של קונדוליסה רייס לקיים את הועידה, הצטנו בינתיים גם הוא. הועידה התכווצה למפגש או ליתר דיוק למפגשון, שבו כל הצדדים יטריחו עצמם לאנאפוליס רק כדי להקריא הצהרה שתניע את המשך המו"מ. התביעה הישראלית היא שהועידה תתייחס למקורות הסמכות של המו"מ, כמו החלטות מועצת הביטחון ו"מפת הדרכים", שנסמכת על הסכמי אוסלו. היא תבטא את הרצון ההדדי של הצדדים לפתרון הסכסוך, ותתייחס לסוגיות הליבה – גבולות הקבע, ירושלים, הסדרי ביטחון, הפליטים וסוגיית המים – מבלי שתתחייב על עקרונות לפתרונן.

גם אם נניח שיש הבנה כללית לגבי סוגיות הליבה, הבנה הנסמכת על משאים ומתנים קודמים, ביניהם מתווה קלינטון, ישנם שני מכשולים עיקריים הבולמים את ההתקדמות. הבעיה היסודית היא בשותפים. כזכור, ביולי 2000 ניצב העולם הערבי צונן מול ועידת קמפ דיויד, וערפאת לא קיבל את האור הירוק לחתום. הואקום שנפתח התפרץ כאינתיפאדה אלימה, שתוצאותיה היו התפוררות הרשות הפלסטינית, התעצמות חמאס, וההתנתקות החד צדדית של ישראל מעזה בקיץ 2005.

המצב היום דומה. עד כה שום מדינה ערבית לא נתנה את הסכמתה להשתתף בועידה למרות שדרג המשתתפים בה ירד לשרי חוץ. ההסתייגות הערבית קושרת את ידיו של אבו מאזן, שאינו יכול להתחייב על שום דבר מהותי. אפילו סעודיה ומצרים, השושבינות העיקריות ובעלות הברית של ארה"ב עדיין לא אמרו כן. הן לא מעוניינות להתחייב על "הבנות" שאין מאחוריהן בשר. מה עוד שלזכותה של סעודיה נזקפת תכנית שלום משל עצמה, שלא זכתה לאישור אמריקאי או ישראלי. בנוסף לכך, הליכה של אבו מאזן לאנאפוליס בלי חמאס, פירושה השלמה עם הפילוג, וגם כאן אין הן רוצות לחתוך למרות שתמיכתן נתונה לפתח. ההססנות הזאת כבר עלתה למצרים בכותרות שליליות בעתונות הישראלית, לפיהן אין היא מונעת הברחת אמצעי לחימה לרצועה. מול השתיקה של סעודיה ומצרים בולטת הפעלתנות הסורית. סוריה הצהירה שתהיה מוכנה להשתתף בועידה אם זו תעמיד את שאלת הגולן הכבוש על הפרק כנושא שבו יש לטפל במסגרת המהלך הדיפלומטי הנוכחי. היא אפילו ביטלה כינוס נגדי לאנפוליס של ארגוני הסירוב הפלסטיניים שהיה אמור להתקיים במקביל לועידה. אבל, כאמור, אם הועידה לא תזכה בתמיכה ערבית, אבו מאזן לא יוכל להמשיך את המו"מ. לא יהיה לו הגב הערבי הנחוץ לשם כך.

הבעיה השניה שמעקרת את הועידה מתוכן היא התנאי הישראלי, שהתקבל על ידי האמריקאים, והוא שישום השלב הראשון של מפת הדרכים יהיה תנאי לנסיגה ישראלית והקמת מדינה פלסטינית. כזכור מפת הדרכים מעמידה תנאי אחד בפני הישראלים ואחד בפני הפלסטינים. מהישראלים היא דורשת להפסיק את הבניה בהתנחלויות ולפרק את המאחזים. לגבי הבניה בהתנחלויות, ישראל כבר קיבלה פטור מבוש המתיר לישראל להרחיב את ההתנחלויות הממוקמות בגושים הגדולים לצרכי ריבוי טבעי של האוכלוסיה. הגושים כוללים את מעלה אדומים, גוש עציון, עוטף ירושלים ואריאל. באשר לתנאי העומד בפני הפלסטינים, עליהם להוכיח את יכולתם לפרק את הארגונים מנשקם ולהילחם בטרור. האבסורד הוא שישראל דורשת מהפלסטינים את מה שהיא לא הצליחה לעשות. יתר על כן, ישראל אחראית לפילוג בין עזה לגדה במובנים רבים. היא אחראית לו באופן ישיר משום שנסוגה באופן חד צדדי מהרצועה. היא אחראית לו באופן עקיף משום שהיא עיצבה את הסכם אוסלו כך שיהפוך את הרשות הפלסטינית לרשות לביטחון ישראל. במקום להציע לפלסטינים שלום עם כבוד עצמי וריבונות, היא ראתה בשלום תכסיס להמשך שליטה עקיפה על השטחים. המציאות הזאת המאיסה את הרשות הפלסטינית על העם, שהתקומם גם נגד ההסכמים וגם נגד העומדים בראשם ובסופו של דבר בחר בחמאס. לכן יש לראות בבחירה בחמאס יותר עונש לפתח מאשר תמיכה באג'נדה הדתית של החמאס.

ועתה, במקום להסיק את המסקנות, ישראל מעמידה עוד ועוד תנאים בלתי אפשריים מול מי שכבר אינו נציגו של העם הפלסטיני, אלא נציגו בספק של חצי ממנו. האבסורד הוא שחמאס, ששולטת ברצועה, לא רוצה להיות פרטנרית של ישראל, ואילו הפרטנר של ישראל לא מצליח לשלוט על השטחים שברשותו, שלא לדבר על הרצועה.

ישראל היתה הטריגר לפילוג עמוק בקרב העם הפלסטיני והפילוג הזה עדיין מדמם. האמת לא נמצאת בידי שום צד מהצדדים הניצים. לא בידי אבו מאזן שהימר על הברית עם ארה"ב וישראל ללא כל תמורה, ולא בידי חמאס שמנסה להשלות את הפלסטינים שנפלו בחלקה, שדרך הפונדמנטליזם והסרוב שלה היא הדרך הנכונה. הסכם שלום הוא תהליך שדורש השלמה וקונצנזוס. העם הפלסטיני היה קרוב להשלמה עם ישראל ב-1993, גם אם חלק על הפרשנות של ישראל לגבי הסכם השלום. היום הוא מותש, מפולג ועייף. משום כך מה שנחוץ הוא התאוששות כלכלית, חברתית ובניה מחדש של המוסדות הפלסטיניים על בסיס קונצנזוס אמיתי יותר, ולא ניצול ישראלי נוסף של החולשה הפלסטינית כדי לחלץ עוד ועוד ויתורים ולקבוע עובדות בשטח.