גליון 20, ינואר 2007

איכויות מצטברות

שני ספרי אמנות של האוצרת וחוקרת האמנות טל בן צבי אגודים במארז ומסכמים שתים-עשרה תערוכות יחיד שאצרה בין השנים 2001 ו-2003 בגלריה הגר, שאותה הקימה ביפו. לנוכח היעדר ביטויים אמנותיים פלסטיניים בגלריות ובמוזיאונים הישראליים בן צבי ראתה כחלק מתפקידה של 'הגר' "לקרוא תיגר על אופיו העברי/היהודי/ הישראלי/המערבי של השדה", ואף להיות חלק מהמוסדות המַבְנים "שיח אמנותי פנים-פלסטיני בשפה הערבית". לאחר שהגלריה נסגרה עקב היעדר תקציב, הספרים התלת לשוניים (עברית, ערבית ואנגלית) ממשיכים להוות חלק מהתרומה של בן צבי להתמקמות החזיתית של ביטויים אמנותיים ביקורתיים אל מול שיח האמנות ההגמוני העברי.

בראשית הספר 'הגר - אמנות פלסטינית עכשווית' בן צבי סוקרת את שדה האמנות הפלסטיני בישראל. עצם היוזמה והפעולה שלה כישראלית יהודיה בגלריה 'הגר' ביפו הגדירה את הגלריה כמרחב פעולה שאיננו פלסטיני מובחן, וכמו 'הגלריה לאמנות באום אל-פחם' ו'בית הגפן' בחיפה הגלריה היוותה מרחב פעולה בין-תרבותי. הגר לא היתה מרחב של דו-קיום אלא עסקה בהקשר הפלסטיני בדיכוי התרבותי והחברתי של אזרחים, אמנים וקהילות פלסטיניים.

התערוכה 'פנורמה' של סאמי בוכארי מתפרשת על ידי בן צבי כמיפוי, סימון ותיעוד של יפו כמרחב ספוג ביחסי כוח המקרינים הן על חיי היומיום והן על הרובד המדומיין של העיר. צילום של שכונת ע'גמי מראש מגדל בית-אבות יהודי שנבנה מול הגלריה, מתעד בינוי פלסטיני ויותר מכך, איים של ריק, שהם תוצר של הרס בניינים פלסטיניים על-ידי עיריית תל-אביב-יפו. ברובד המדומיין מייצג בוכארי את יפו, באמצעות ראשו של חזיר בר שניצוד ובאביזרי התייפות נשיים, כמו שפתונים צבעוניים ומראות, כדי לדמות את יפו 'כלת הים' כדמות נשית המנסה להתמרק ולהתקדש, אך תמיד נתפשת כטמאה.

כנגד המיקומים המודרים של אמנים פלסטיניים מראה בן צבי, כי עבודות הצילום של אחלאם שיבלי 'Positioning', מאזורי חיכוך פוליטיים בארץ ובעולם, נתונות תמיד במצבי ביניים גבוליים בין שוליות רב צירית - המוכרת לשיבלי מחוויות החיים והצילום מתוך כפר בדואי בו גדלה - לבין מרכזיותן של התרחשויות מחאה פוליטיות ותקשורתיות גלובליות, שם מתמקמת האמנית כמתווכת של תרבות וזהות בעמדת כוח באמצעות מעשה הצילום.

בעבודת הוידאו 'פסאתין', ראידה אדון דוברת את טקסט המחזה של מוחמד עלי טאהא ללא תרגום על הצג. דף הטקסט המתורגם לעברית חולק בחדר המדרגות של בניין הגלריה בלבד ויצר שיהוי ביכולת הקליטה של צופים ישראלים-יהודים שאינם דוברים ערבית. בן צבי מראה כי כך היא מארגנת מחדש יחסי כוח בשדה האמנות, ומדירה באמצעות קדימות שפת הנכבש את שפת הכובש ואת שליטתו המסורתית בקידוד ובפיענוח עבודות בשדה האמנות. גם אשרף פואחרי בתערוכה 'איח'תילאל' עושה שימוש בשיהוי התרגום מערבית לעברית בעבודת הוידיאו שלו. בן צבי מראה כי שתי תערוכות אלו עוסקות בהתפוררות של הסמלים הפלסטינים המייצגים פריון והמשכיות. אדון עוסקת במותו של הגוף המיני כחלק מהנָקְבֶּה, ופואחרי עוסק בסירוס גברי ובכוח החשוף שבאמצעותו קוטעת התרבות המערבית סימבוליזם ערבי מעודן.

לפי הפרשנות המעניינת של בן צבי, תערוכתה של ג'ומאנה אמיל עבוד 'deja vu' העוסקת בייצוג ההתוויה האלימה של גבולות הגוף הנשי, היא אף ביטוי של סימון ההתוויות והפרימות של גבולות החברתי. גם תערוכתה של אניסה אשקר 'ברבור אסווד' עוסקת בגוף הנשי ותפקודו המתעצבים מבחוץ באמצעות טקסטים פטריארכליים. אולם בן צבי מראה שאשקר עושה שימוש רב רובדי בטקסטים - את הטקסט הפטריארכלי בתערוכה היא משמרת בשלמות, אולם על פניה היא כותבת כפעולה יומיומית טקסטים המאתגרים בתכנם את הפטריארכיה הפלסטינית ומדירים את התרבות ההגמונית הישראלית בהיעדר תרגום לטקסט.

בספר 'ביוגרפיות: שש תערוכות יחיד בהגר - גלריה לאמנות, יפו' מוצגות ומתפרשות תערוכות יחיד של ישראלים ופלסטינים על צירי חיתוך רבים ומוצלבים של לאום, דת, מוצא אתני, פנוטיפ, מגדר, מיקום גיאוגרפי ונגישות לכוח. לדעתי, המהלכים הפרשניים של בן צבי דווקא בספר זה מהווים את התרומה החשובה ביותר שלה לשיחים על אמנות בכלל, ועל אמנות ישראלית ופלסטינית בפרט. בספר זה כלולים גם מסה מטלטלת של סאמי בוכארי וקטע מרומן מבטיח של זהיה קונדוס.

בביוגרפיות בן צבי מבנה את המהלכים הפרשניים שלה על כמה הנחות יסוד - ההנחה כי כינון מדינת הלאום מושתת על עיצובו של זיכרון הגמוני משותף לבני קבוצות שונות שהן בנות תחרות או יריבות; ההנחה כי לשם הבניית זיכרון משותף נכפית הֲשְכַּחָה על זיכרונות הקבוצות המוחלשות; ההנחה כי ישראל היא מדינה אתנוקרטית שבה הקבוצה האשכנזית הותיקה היא קבוצה הגמונית המקדדת את הזיכרון המשותף; ההנחה כי האמנות היא אחד מהשדות שבאמצעותם מתכוננת מדינת הלאום; וכי גם בשדה האמנות ננקטות הֲשְכַּחוֹת של הביטויים התרבותיים והקיום של הקבוצות המוחלשות השונות.

לטענת בן צבי גלריה המציגה אמנות בכלל ואמנות פלסטינית בפרט בלב עג'מי שביפו, היא הפגנת נוכחות כנגד ההֲשְכַּחָה של יפו ובתוכה עג'מי כעיר משגשגת כלכלית ותרבותית עד הנכבה. הממד החברתי הבולט בעבודות מתפרש על ידי בן צבי כנקיטה של עמדת 'הנני כאן' שמסרבת למחתרתיות ולזהירות שמאפיינת מרחבי גבול, ותובעת נוכחות של קבע בזירה הציבורית.

חנא פרח בסדרה משובשים עוסק בחורבן הפלסטיני ובתלישות שנכפתה על פלסטינים עקורים. גסטון צבי איצקוביץ שמשפחתו הגיעה לישראל מארגנטינה מצלם את בני ממשפחתו המורחבת, שהגיעו ממחוזות שונים בעולם לביקור בישראל. הנוכחות של משפחה אינטימית אחת מפזורות שונות מערערת לפי בן צבי על תפישת הקיום היהודי בישראל כמועדף, ומציבה עדות לקיום יהודי אלטרנטיבי.

במהלך מרשים במיוחד, מראה בן צבי, כי חן שִיש מתעתעת בתערוכתה 'יום הולדת' במבקרי אמנות רבים אשר סברו כי היא מתקרבת ביצירתה למשפחה המיתולוגית של אמנים כמו משה גרשוני, אביבה אורי ורפי לביא. שִיש מאתגרת את גבולות הביקורתיות של משה גרשוני בעבודתו 'גולדה מאיר' שהתריסה במסורת השמאל הלאומי על מלחמת יום כיפור. כבת מורדת במשפחה המקצועית ובגבולות השמאלניות שלה, היא כופה על הדימוי של גרשוני אזכור להתבטאויות של גולדה על הפנתרים השחורים ורומזת על הענף המשפחתי המזרחי-הדחוי, שאליו היא שייכת ואליו היא מחויבת.

הביטוי העצמתי ביותר בספר זה לתזה של בן צבי עולה מתוך המיצג של אניסה אשקר 'ברבור 24000', שבמהלכו מצביעה אשקר על אחיותיה היושבות בקהל, ומציגה אותן, עד שהן הופכות עדות נוכחות לקיומה המובחן מהרוב הישראלי במקום, ומייצרות עבורה כיס של שייכות בזמן שאת דבריה בערבית מתרגם כל העת הפרשן לענייני ערבים אהרון ברנע, שאף מנסה ל'אמץ' אותה במהלך המיצג כבִּתו.

חלק טורד מנוחה במיוחד סובב את העבודה סבכה של ציבי גבע. בעבודה זו סוגר גבע את כל פתחי המרפסת של הגלריה בסורגים בדוגמאות שונות. בן צבי מכנה את הסורגים הללו "רשת קריאה מודרניסטית" המונעת מן הצופה לקרוא ללא תיווכם את עג'מי. מצד שני היא מציעה כי למרות הסורג הכולא והמתווך, עג'מי מופיעה דרכו באופן ממשי ביותר על חיי היומיום שלה.

השניות שביחס בין זהות המייצג ואופני הייצוג לבין זהותו של המיוצג, מאפיינת את המהלכים של בן צבי כאוצרת וככותבת. הקמת הגלריה וההתמדה בעבודה הפרשנית תרמו רבות לאמנים פלסטינים כפרטים ולאמנות פלסטינית בכלל כשדה מובחן. אולם בן צבי בוחרת שלא להתעלם משאלת היכולת שלה לייצג אמנות של קבוצות מוחלשות למרות השיוך היהודי-אשכנזי שלה. כך, הבחירה של העברית כלשון הראשונה בספר מימין לשמאל, ולא בערבית, מעידה על הכרה מפוקחת ביחסי הכוח הגלומים באקטים של הקמת גלריה, אוצרות ופרשנות. התערוכה של גבע היא אתר מדויק וחשוף ל'הסתבכות' עם שאלת הייצוג. למעשה, בן צבי בוחרת להתמודד עם המיקום שלה ואף לאתגר אותו באמצעות הבחירה בגבע ובנושא תערוכתו.