ממיסה את גדרות ההפרדה שבלב

ריאיון עם הזמרת יסמין לוי

מאת אסמא אגבארייה
מילות מפתח: מוזיקה

הייתי בטוחה שאני הולכת להופעה של הזמרת היבה בטחיש, שעליה שמעתי שהיא שרה מדהים את אום כולת'ום. התור הארוך שהשתרך ב-13 בספטמבר בכניסה למוזיאון תל אביב בילבל אותי. תור כזה לסדרת הופעות בשם ערבסק של מוסיקה ערבית? הרי בקושי עבר חודש מאז הסתיימה המלחמה בלבנון. האולם היה מפוצץ. יותר מ-550 איש, והיו כאלה שנאלצו להסתפק במדרגות. חושך. דממה. נגן חליל והיא. כל המילים אזלו. מוסיקה שאין לתאר במילים, רק להקשיב ולהתאהב. ציפיתי לאום כולת'ום וגיליתי כישרון ענק, תרבות חדשה, מיזוג מופלא בין לדינו, פלמנקו ומוזיקה ערבית. יסמין לוי, בת 32, מקסימה, ריגשה את הקהל, הצחיקה והעציבה, היו כאלה שבכו. גם אני. הריאיון עם יסמין לוי התקיים שבוע לאחר הופעתה, בבית קפה קאלו בירושלים, מתחת לדירתה. בבית בלגאן, היא התנצלה, היא מתכוננת לסבב הופעות באירופה. ידועה שם יותר מאשר כאן.

ספרי לנו על עצמך, איך הגעת למוסיקה?

יסמין לוי: גדלתי בבית של זמרים. אבי ז"ל, יצחק לוי, היה מוזיקאי, מלחין, משורר, זמר. מצאצאי מגורשי ספרד שגלו לתורכיה. בשנת 1492 התפזרו היהודים (וגם מוסלמים שלא התנצרו), ברחבי העולם. השירים שהביאו עמם מספרד עברו מאב לבן, מאם לבתה. אף אחד לא כתב אותם. משפחתו של אבי ישבה בתורכיה בערך 500 שנה. כשהיה בן שלוש, היגרו הוריו לירושלים.

אבי נחשב למנציח מורשת יהדות ספרד. הוא נפטר כשהייתי בת שנה, ואני גדלתי על השירה הזאת ושמעתי אותו שר כל החיים, מהקלטות. אבי היה הראשון שהבין שצריך לתעד את המוסיקה הזאת אחרת היא תלך לאיבוד. הוא היה הולך עם תיק גדול מבית דובר לדינו אחד לשני, ומקליט את השירים. עד שנפטר הוא הצליח לפרסם 14 כרכים, שיש בהם שירים בני מאות שנים.

למרות ששרתי פעמים רבות לצד אמי, אף פעם לא חשבתי להיות זמרת. רציתי להיות וטרינרית. כשהייתי בת 17 נסעתי לצפון ספרד לפגוש חברה של אמי בשם ח'ולייה ליאון, שרצתה לעשות תקליט בלדינו על בסיס ההקלטות של אבי. היא ביקשה ממני לשיר. בתחילה סירבתי ואמרתי שאני לא יודעת, אבל היא התעקשה. התחלתי לשיר. המלים, הכל, היה בראש. ח'וליה אמרה לי: את חייבת לשיר את זה. וכך היה.

למה דווקא לדינו?

יסמין: גם האחים שלי אמרו לי: יש לזה ריח של נפטלין, זה אנטיקה. אבל אני חושבת שהשירים יפהפיים. שפת הלדינו הולכת ונכחדת. בשבילי זאת שליחות קודש, חובה לעם שלי, ולאבא שלי.

מה היא בעצם שפת הלדינו?

ספרד נכבשה על ידי המוסלמים בשנת 711. בשנת 1211 הצליחו הנוצרים לכבוש מחדש את קורדובה וסיביליה. ההשתלטות הנוצרית לוותה בלהט דתי נוצרי. בשלב מסויים הם נתנו אולטימטום למוסלמים וליהודים, להתנצר או לעזוב. הרבה מוסלמים ויהודים הסכימו להמיר את דתם, אחרים נאלצו לעזוב. הספרדית שלהם, התערבבה עם השפה של כל מדינה ומדינה אליה הגרו היהודים. כך נוצרה שפה חדשה, שבבסיסה היא ספרדית עתיקה, אבל יש בה כל מיני דיאלקטים. היהודים שגורשו לא יכלו לקחת כלום, מלבד זיכרונות ושירים. שירים על אהבה, עצב, געגועים לירושלים, לגבר שעזב. יש גם שירים מרומזים. למשל, אישה שרה לבן שלה שיר ערש, ואומרת לו: שן ילדי שן, אבא תכף יבוא ויביא אתו מתנות. למה היא בוכה כשהיא שרה? לא אומרים לך שהיא בעצם בוכה כי מה שהיא רוצה להגיד לילד שלה הוא, שן ילדי שן, אבא תכף יבוא כי עכשיו הוא עם המאהבת. אם אתה לא יודע את זה, אתה מפספס. זה המהות של הלדינו.

ההופעה והדיסק החדש שלך ממזגים בין לדינו לפלמנקו? איך נולד המיזוג הזה?

הפלמנקו התפתח בספרד על ידי הצוענים, שהגיעו לספרד מהודו. הטענה הרווחת היא שהם לקחו מהמוסיקה הערבית, ביחוד משירת המואזין, והוסיפו לזה את הקצב שלהם. ישנו ויכוח אם היו לפלמנקו שורשים יהודיים, משום שהצוענים הגיעו לספרד הרבה אחרי גירוש היהודים. אני טוענת שכן. היהודים שנותרו בספרד לאחר שהמירו את דתם, המשיכו לשיר את השירים שלהם, בעיקר שירי חזנות, וזה הפך גם כן לאחד המרכיבים בשירת הפלמנקו.

מדוע קראת לדיסק החדש שלך "לה ח'ודריה"?

למדתי שלושה חודשים שירה בבית ספר באנדלוסיה. בית הספר היה ממוקם ליד בית קפה שבו נהגנו לשתות. פתאום שמתי לב שבית הקפה נמצא ברחוב שנקרא לוי, כשם משפחתי. אחר כך גיליתי את הרובע היהודי, שנקרא בכל מקום שבו הוא נמצא לה ח'ודריה (LA JUDERIA). הרגשתי שסגרתי מעגל. אז החלטתי שאני אקח את הלדינו שלי, שהוא משהו יהודי עם שורשים נוצריים, ואחבר אותו עם הפלמנקו, שהיום הוא נוצרי, אבל השורשים שלו הם גם יהודיים.

איך משתלבת המוזיקה הערבית במפגש בין הלדינו לפלמנקו?

ראשית כל המוזיקה הערבית טבועה בפלמנקו, בזה לא חידשתי. מה שעשיתי הוא, שהכנסתי לתרכובת הזאת את תרבות הלדינו שלי, שגם היא מושפעת מהתרבות המוסלמית התורכית. אני משלבת במוסיקה שלי את כל המרכיבים שאני מכירה, ערביים, מוסלמים, תורכיים. יש לי נאי, יש לי עוד, ויש לי דרבוקה.

זה מכעיס רבים שטוענים "עשתה את הלדינו מזרחי". להם אני עונה: אנחנו חיינו 500 שנה בתורכיה, ושמענו את המוזיקה היפהפייה שלהם, האם יתכן שלא הושפענו מהתרבות של המקום? זה נכנס לשירים ולנשמה. התפקיד שלי הוא לשמר את ההתפתחות הזאת ולא להתכחש לה.

הגעת עד קרנגי הול בניו יורק. את מופיעה הרבה מאד בעולם ומעט מאד בישראל. למה?

העניין הוא שאני לא שרה בעברית. אני שרה בספרדית. אבל יש לי כאן קהל שהולך אתי באש ובמים. אני לא צומחת מהתקשורת, אני צומחת מפה לאוזן. בינתיים קשה לי לכתוב בעברית. אני חוששת שלא אצליח לרגש כמו בספרדית.

האם היית רוצה לשיר שירה ערבית?

גדלתי על שירה ערבית, על אום כולתום, עבד אל-ווהאב, פריד אל-אטרש. החלום שלי לעשות את אל-רביע של פריד. אבל איני בקיאה בשירה הערבית והלוואי וידעתי לדבר את השפה. ככל שאני לומדת, כך אני מבינה שפריד הוא ענק שלעולם לא אכנס לנעליו.

מה מסמל המפגש בין התרבויות שאת מביאה?

אני קיבלתי מתנה שהיא המוסיקה, זו התורה שלי. אני רואה איך אנשים הורסים את העולם שלנו. אני לא יכולה לשנות את זה אבל בעולם שלי אין אבחנה בין יהודי, לנוצרי ולמוסלמי. יש לי נגנים מוסלמים, יהודים ונוצרים, כולנו אחים. הבמה היא אולי המקום היחיד שבו אפשר להראות את זה הכי טוב.

השאלה מה קורה כשיוצאים מהחממה למציאות הקשה שלנו, פיגועים, מלחמות?

אני לא פוליטיקאית. כשנהרגים בצד של הפלסטינים הלב נשרף. תינוק בן שלוש נהרג מטיל של צה"ל. טעות לא טעות. זה תינוק. ואז קורה פה פיגוע, ואת אומרת תינוק שלנו נהרג.

בזמן המלחמה בלבנון הייתי בצרפת. היתה לי הופעה בדיוק ביום שצה"ל ירה על בית יתומים. עליתי לבמה, והבנתי שבשביל האנשים בקהל אני הפנים של ישראל. בקהל התחילו צעקות "ביירות, ביירות". הבנתי שאני לא יכולה להגיד "אני רק מוזיקה". אמרתי, רבותי, אני עצובה יותר מכם, אני חיה את המוות הזה. בואו נעשה משהו אחד טוב, בואו ניתן אחד לשני, מה שיש לי לתת לכם. אם אתם לא רוצים לשמוע אותי, אני אכבד את זה. אבל באתם, אז בואו נתרגש ונתחבק. אחר כך הייתה שם אהבה גדולה שמילאה את האוויר.

אני מקבלת מכתבים מאנשים מאיראן שכותבים לי, "יסמין, אנחנו אוהבים אותך". זה שאת באת היום לראיין אותי, זה חשוב לי. חשוב, כי המצב שלנו לא טוב, וזה הולך ונהיה יותר רע. אי אפשר שהפלסטינים ימשיכו לסבול. אני גם לא רוצה שאנחנו נסבול. אז אני אומרת, בואו לעזאזל כבר נשב ונמצא פתרון. בוא נדאג שלאף אחד לא יהיה חסר כלום, לא אוכל, לא לחם, לא תרבות, לא השכלה. צריך לתת לכולם לחיות בכבוד.

אמרו על הקול שלך, שהוא "מסוגל להמיס את גדרות ההפרדה שבלב". האם את מאמינה בזה?

הלוואי שהיה לי כח כזה. אתה יכול להגיד בן אדם שר יפה, אבל בתכל'ס זה רק מילים שאינן יכולות להמיס כלום. כשיש ויכוח על הבית והאדמה, דרושים דורות כדי לפתור את זה. אם העולם הערבי היה פתוח בפניי הייתי חורשת אותו. הייתי רוצה להופיע ברמאללה ובעזה. אבל כנראה שזה לא יקרה בשנים הקרובות. בינתיים כל אחד שאוהב אותי ואת מה שאני עושה, זה עולם ומלואו בשבילי.