עוד מאמרים מאת
חגי מטר

שיחה עם שמיניסטים

גליון 20, ינואר 2007

אוטופיה זמנית

"באיזה מצב אנחנו מכריזים על ביטול המחנה?" - זאת הייתה השאלה העיקרית שעמדה על סדר היום בפגישת המליאה האחרונה של צוות מחנה הקיץ האלטרנטיבי לנוער. הפגישה נערכה בקיץ, אחרי חודשים של עבודה, מעט אחרי תחילת המלחמה ושבוע וחצי לפני תחילת המחנה. לאחר דיונים ממושכים הוסכם על שלושה תרחישים קיצוניים, שרק התממשות אחד (או יותר) מהם יביא לביטול המפעל עליו שקדנו במשך חודשים: 1. אם נופלים טילים על תל אביב; 2. אם מדינה שלישית נכנסת למלחמה; 3. אם מתחיל גל פיגועים חדש ברחבי הארץ. כמובן שהמחנה התקיים בסופו של דבר.

המחנה

מחנה הקיץ האלטרנטיבי לנוער התקיים זו השנה השניה ביער אייבי נתן שליד היישוב נווה שלום.

המחנה הראשון, שהתקיים בקיץ 2005, היה יוזמה של שלושה חברים עם חלום משותף. ב-2006 הקבוצה הקטנה כבר הפכה למפעל ענקי: עשרות פעילים רצו לתרום את חזונם ואת יכולותיהם. עבודת ההכנה הפכה לפרוייקט בפני עצמו, שתוך כדי העבודה עליו למדו הפעילים על צורות שונות לניהול פרוייקטים ללא היררכיה. במשך חודשים התקיימו מליאות דו שבועיות של כל הפעילים, ושם התקבלו ההחלטות המשמעותיות ביותר. בין לבין נפגשו צוותים שהוסמכו לרכז תחומים מסוימים – כספים, גיוס חניכים, לוגיסטיקה, חינוך וכו'. כשנוצרו צרכים חדשים, שלא טופלו על ידי אף צוות, הנושא עלה במליאה ואנשים לקחו זאת על עצמם. צורת העבודה הזו נתנה לכל המעורבים בעשיה תחושה של חשיבות ושל העצמה, ואלה תרמו לביצוע של כל המשימות. ואכן – צוות המחנה, שרבים מהפעילים בו מעולם לא ארגנו פרוייקט דומה, הצליח לנהל תקציב מאוזן, לקבל את כל האישורים מכל הרשויות, לבנות תוכנית חינוכית עשירה, להקים מתחם אקולוגי וטבעוני שאכלס כמאה חמישים אנשים למשך שבוע, ולהגיע לבני נוער רבים בכל הארץ, שלרובם לא היה קשר קודם לארגונים לשינוי חברתי-פוליטי-סביבתי. צוות המחנה שאף ליצור, למשך שבוע, עולם קטן שיהיה פשוט טוב יותר, ואמנם עולם זה זכה מצד כמה מהחניכים לכינוי "האוטופיה הזמנית".

רותם שטיינבוק, חניכה במחנה 2005 וחברת צוות ב-2006, מספרת על חווית העבודה בצוות: "מתחילת העבודה ביחד הלכו ופחתו החששות שלי והרגשתי יותר ויותר איכפתיות, מה שאיפשר לי להרגיש יותר בטוחה לפעול ולעשות את המחנה הזה מוצלח יותר". צורת העבודה של הצוות השפיעה גם על האווירה במחנה עצמו. "מה שהרגשתי במחנה, וששמעתי גם מחניכים אחרים, זה שהאווירה שנוצרה שם הייתה הדבר הכי חשוב ומוצלח בכל השבוע", אומר נמרוד, חניך במחנה. "הייתה תחושה חזקה של חוסר היררכיה. בשביל רבים מאיתנו זאת הייתה הפעם הראשונה בה ה'אחראים' עלינו לא משמשים כממשטרים, אלא כחברים".

המחנה עצמו התנהל בשני צירים מקבילים: מסגרות התוכן, המשתנות, והקבוצות הקטנות, הקבועות. מסגרות התוכן כללו סדנאות, הרצאות, סיורים והפעלות בנושאים שונים: זכויות אדם, קוויריות, חינוך, כלכלה, המלחמה (שהייתה בשיאה בזמן המחנה), כיבוש ונכבה, אקולוגיה ועוד. הצוות היה מעוניין שאת התוכן יעבירו חברים בארגונים פעילים, וזאת כדי להימנע מתיאור תמונת עולם קשה מבלי לתת לחניכים כלים מעשיים להתמודד איתה ולהציג בפניהם אלטרנטיבה.

לצד מסגרות התוכן נפגשו החניכים במסגרת של קבוצות קטנות, שנשארו קבועות לכל אורך המחנה. כל קבוצה מנתה כחמישה עשר חניכים ושני מדריכים. המטרה הייתה לספק מקום לחשוב, לדבר ולהציג רגשות ולבטים שעלו בעקבות הסדנאות (או כל דבר אחר). מראש הוחלט שמטרת המחנה אינה אינדוקטרינציה, אלא יצירת שיח - לתת לחניכים מקום לדבר על נושאים שעליהם לא מדברים עם בני נוער בדרך כלל, ובמיוחד לאפשר מקום לקולות שלא זוכים ליצוג בבתי הספר.

בשום שלב לא נדרשה נוכחות בסדנאות או בפגישות של הקבוצות הקטנות, והחניכים החליטו בעצמם מתי יבואו לפעילויות, מתי הם רוצים להתנדב במטבח, לנגן, לטייל או להתקלח. כמה שעות במהלך השבוע אף יוחדו ל"מפגשים" – זמן ריק מתוכניות שבו החניכים יזמו סדנאות ושיחות. ההזמנות למפגשים אלה פורסמו על לוח גדול שהוצב במרכז המחנה. ניתן היה למצוא בו הזמנות למפגש לימוד בנושא "היסטוריה מודרנית של אפריקה", לשיחה על "אמנות ככלי לביטוי אישי" ולסבב החלפת עצות על "איך לשרוד את משטר בית הספר".

משחק או מציאות?

באחר הצהריים של יום רביעי, אחרי שלושה וחצי ימים אינטנסיביים, הגיעו החניכים לאחד משיאי המחנה: משחק הגלובליזציה. כל קבוצה קטנה קיבלה "מדינה" (ארה"ב, האיחוד האירופי, סעודיה, סין, הודו, ונצואלה, מקסיקו ורוסיה), וכל חניך קיבל דמות ייחודית בתוך המדינה (נשיא, בעל מפעל, חקלאי, סופרת, סטודנט, פעילת זכויות אדם וכו'). לכל מדינה הוגדרו מטרות "לאומיות" (שנבנו מראש כך שישרתו את המעמדות החזקים במדינה), ולכל דמות הוגדרו מטרות אישיות. המשחק נפתח בהודעה שנמסרה לכל המשתתפים: מחתרת אקולוגית השמידה את כל מאגרי הנפט של ארה"ב. מאותו רגע התחילו 120 אנשים בעולם להילחם על ניצול לצרכיהם של המצב החדש שנוצר, והבלגאן חגג. על פני ארבע שעות של משחק התרחשו שבע מהפכות סוציאליסטיות (בכל המדינות פרט לארה"ב), שרובן נכשלו בעקבות לחצים של ההון הבינלאומי, שתי הפגנות פועלים המוניות שדוכאו בכוח על ידי המשטרה, שלוש מלחמות (בהנהגת ארצות הברית – שכבשה בהצלחה את מקסיקו ואת ונצואלה), ושלוש חטיפות של מלכים ונשיאים. אבל מי שהיטיב להתבונן ראה בתוך הכאוס השתקפויות רבות של המציאות: חבר איגוד פועלים נרדף מסעודיה סיכן את חייו כשברח לאיחוד האירופי, שם נתקל ביחס אטום ומתנשא. בסין ובהודו הולכו הפועלים שולל פעם אחר פעם כשהממשלה הבטיחה "רפורמות מתקנות", ולא קיימה. העיתונאים, שהעבירו מידע על המתרחש בעולם, יצרו בריתות חשאיות עם גורמים בבית הלבן, ובתמורה לסקופים בלעדיים הפיצו שקרים בגנות אויביה של ארצות הברית והסתירו את הזוועות שהיא ושותפיה מבצעים. פורום בעלי ההון והפוליטיקאים, שנתקל בהפגנות סוערות כשניסה להתכנס בשטחה של אחת המדינות, ברח כדי להיפגש על אי מרוחק.

כל הדברים האלה קרו באופן ספונטאני. רוב המשתתפים מעולם לא שמעו לפני כן על ארגון הסחר העולמי או על הסכמי סחר חופשי, והכלים שעמדו לרשותם הם רק הדמיון והדברים שלמדו במהלך השבוע. בסוף המשחק חזרו כולם לחיים, מותשים אך מאושרים (בעיקר האמריקאים, שרק ברגעים האחרונים של המשחק התברר שזייפו כמויות גדולות של כסף-משחק על מנת להצטייד בנשק שאיתו כבשו את מדינות מרכז ודרום אמריקה), וישבו לדבר על המשחק וללמוד על הדומה ועל השונה בינו לבין המציאות.

תמונות מהעולם החיצון

במהלך המחנה פקדו אותנו שני משברים משמעותיים. הראשון החל ביום שלישי בצהריים, כשהגיעו אוטובוסים לקחת את החניכים לסיור בלוד. בתוכנית: סיור עם עמותת "זוכרות" והסברים על הנכבה, שיחה עם פליט שגורש מלוד ב-48', וסיור של "לוד של היום" בין השכונות השונות עם נציגי שתי"ל. לסיור היה אישור של כל הגורמים הרלוונטיים, אך בדרך החוצה נתקלנו בבעיה: אחד ממאבטחי המחנה, שכעס עלינו בעקבות כמה מהסדנאות ששמע, התקשר למשטרה והזהיר שמאות צעירים נמצאים בדרכם להפגנה נגד המלחמה בלוד. המשטרה חסמה את הכניסה לעיר, נשלחה ניידת ליער, שוטרים התקשרו לכל המארגנים וכן לנהגי האוטובוסים – לאיים עליהם שרישיונם יוחרם אם יסיעו אותנו. לקח זמן עד שהצליחו לשכנע את המשטרה שאף אחד לא רוצה להפגין נגד המלחמה (לפחות לא היום). הסיור התקיים כמתוכנן, והיה מרגש במיוחד. לא אשכח שבמסגרת סיור הנכבה שמעתי חניכים מתפלאים על כך שמעולם לא שמעו על הטבח במסגד בלוד בבית הספר, וגם לא את החניכה שישבה לידי באוטובוס ונדהמה לשמוע על האפליה הממסדית נגד ערבים בתחום התכנון והבניה ברחבי הארץ: "כלומר, זה מכוון? המדינה מעבירה חוקים שהיא יודעת שיפגעו רק בערבים?".

המשבר השני התרחש ביום חמישי: שוב הגיעו האוטובוסים למחנה, והפעם כדי לקחת את המשתתפים לבלעין, הכפר שמזה כמעט שנתיים נאבק בעיקשות נגד בניית גדר ההפרדה בשטחו. הסיור אמור היה להישאר בחלק של בלעין שסופח לישראל ונמצא בצד המערבי של הגדר. כשהגיעו האוטובוסים למודיעין עילית עצרו אותם מאבטחי היישוב, שקראו גם לצבא ומנעו את המעבר ואת קיום הסיור. בלית ברירה החליטו חברי הצוות לסובב את האוטובוסים ולנסוע לפארק במודיעין, שם עברו החניכים סדנאות שהוכנו מראש כגיבוי, ועסקו ברדיפה הפוליטית ובדיכוי האלים של המאבק המשותף בבלעין ובשאר הגדה המערבית.

אין זה מקרה שבשתי הגיחות היחידות של החניכים מהעולם המוגן, אותה "אוטופיה זמנית" שנבנתה בשבילם, הם נתקלו במהרה בהתנגדות, בפחד ובעוינות של "כוחות הביטחון". ההיתקלות לא הייתה טראומטית, אבל היא כן הייתה משמעותית, ובשני המקרים ראה לנכון צוות המדריכים לנהל שיחות ארוכות עם החניכים, בקבוצות הקטנות, על הסיבות להתנגדות הזו. חניכים רבים התפלאו שהצבא והמשטרה, "שאמורים להגן עלינו", משקיעים כל כך הרבה מאמץ כדי לעצור קייטנה של ילדים, שרק נוסעים ללמוד קצת על הסביבה שבה הם חיים.