תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 29.05.12

המחאה החברתית

אביב האוכלוסיה הערבית

*המאמר הוא תרגום של מאמר שהתפרסם ב- 25.5.12 בעיתון "כל אל-ערב", ונכתב במטרה להזמין את האוכלוסיה הערבית להצטרף לתנועת המחאה, ולהתניע מחאה גם בקרבה.

בקיץ האחרון פרצה לזירה הפוליטית בישראל תופעה חסרת תקדים. תנועת המחאה, שהוציאה מאות אלפי אזרחים יהודים לרחובות תל אביב וערים מרכזיות אחרות, בדרישה לצדק חברתי, הפתיעה את הציבור ואת הפוליטיקאים כאחד. הציבור הערבי, לעומת זאת, דבק באדישותו או בזלזול שלו כלפיה, ובכך מידר את עצמו ונעדר לחלוטין מההתרחשויות ומההתפתחות הפוליטית החשובה.


אסמא אגבריה זחאלקה

הצעירים היהודים מחו נגד יוקר המחיה, נגד הפערים החברתיים והתעשרות המיעוט על חשבון הרוב, נגד הקשר בין השלטון לבעלי ההון והשחיתות המתלווה אליו, והכריזו על חוסר אמון בממשלה וביתר מוסדות המדינה. האם לנו יש עמדות נגד השאלות הללו? ברור שלא.

אין צורך להכביר מלים אודות עומק הבעיות החברתיות, הכלכליות והפוליטית מהן סובל הציבור הערבי, המוכרות היטב לכל פעיל שטח בחברה האזרחית. ההשפעה שלהן מורגשת בכל מקום, והביטוי החריף ביותר שלהן היא ההתפשטות של תופעת האלימות. אנחנו מדברים על עוני; על אבטלה בקרב נשים וגברים, אקדמאים ושאינם אקדמאים, כתוצאה מאפליה על רקע לאומי או בשל ייבוא העובדים הזרים הזולים. אנחנו מדברים על תופעת ההעסקה דרך קבלנים בתנאי ניצול קשים; על משכורות נמוכות וזלזול בכללי בטיחות מינימאליים בעיקר בענף הבנייה, זלזול שגורם לתאונות ולאבדן חיים של עשרות פועלי בנין ערבים מדי שנה. אנחנו מדברים על עלייה מטורפת במחירי המזון, הדיור, הדלק ומצרכי יסוד אחרים, עד שהמשכורת אינה מספיקה כדי לגמור את החודש. אנחנו מדברים על מצב החינוך המדרדר, ושירותי הבריאות שנמצאים בנסיגה, ורמת החיים שהולכת מדחי אל דחי. לכך יש להוסיף כמובן את הבעיות הפוליטיות הגדולות, ובראשן הכיבוש, ואחריו החוקים הגזעניים נגד האזרחים הערבים והאפליה בכל תחומי החיים.

דעם מפלגת פועלים, עשו לנו לייק בפייסבוק

ולאחר שהבאנו רשימה חלקית של הבעיות היומיומיות עמן אנחנו מתמודדים כערבים החיים במדינה, אני מפנה את שאלתי לפעילי החברה האזרחית: מה הם הפתרונות ומה הן הפרוגראמות המוצעות כיום כדי לטפל במצב ולשנותו מהיסוד? כאן יש לנו רשימה קצרה ביותר, ואילו הפרוגראמה כמעט ואינה קיימת, מה שמגביר את חוסר האמון ואת הייאוש של הציבור מעצם האפשרות לשנות. ואולם, עלינו לזכור ששום דבר אינו עומד במקומו, והכל ניתן לשינוי. לכן השאלה הבאה היא, איך נייצר שינוי למרות כל הקשיים?

הצעתי הראשונה היא שנעיף מבט על אחינו בעולם הערבי. הסבל שם הוא גדול בהרבה מהסבל שלנו. ידוע שהעם המצרי למשל סובל משיעורי אבטלה גבוהים, ואלה שזכו למצוא עבודה מועסקים במאתיים לירות מצריות בחודש; לרוב המכריע אין פתרונות דיור; אין מערכת בריאות או חינוך נאותה; וכל אלה על רקע היעדר כל רשת בטחון סוציאלי, ותוך שנמנעת מהציבור הזכות להתארגנות איגוד מקצועית או פוליטית. מנגד, ממש מול עיניו, צמחה ופרחה חבורת מתעשרים, ששדדה את משאבי המדינה והתמידה בניצולה, תוך שיתוף פעולה עם אנשי השלטון. מצב זה נמשך 30 שנים ויותר, עד שיוקר המחיה הכריע אותו והכריח אותו לצאת לרחוב, בחזה חשוף, מול משטר דיקטטורי, ולדרוש חופש ושינוי, דמוקרטיה וצדק חברתי. היה ברור לעם הזה שהוא ישלם מחיר יקר, ואולם, החיים לא היו טובים מהמוות, והעם המצרי העדיף למות למען חיים בכבוד.

מה זה אומר לגבינו? גם אנחנו רואים את בעלי ההון מגדילים את רווחיהם על חשבוננו, ורואים את הפערים החברתיים הגדלים. מצד אחד אלה פערים בין ערבים ויהודים. אבל אנו עדים גם להגדלת הפערים בין עשירים ועניים בתוך החברה הערבית עצמה. לנו, לעומת אחינו בעולם הערבי, יש זכות מעוגנת בחוק להתארגן באיגודים מקצועיים ובמפלגות פוליטיות, להפגין ולפעול למען שינוי אמיתי. האם נשתוק ונחמיץ את ההזדמנות?
הביקורת שהשמיעו ערבים ויהודים כאחד, נגד תנועת המחאה, בטענה שהיא אינה מתייחסת לשאלת הערבים בישראל והאפליה נגדם, ואינה יוצאת בצורה ברורה נגד הכיבוש, הייתה נכונה ובמקומה. ואולם, אין היא צריכה למנוע מאיתנו להבין ולהגדיר את האופי של אותה תנועה, ולהכיר בה כנקודת ציון קריטית ביחסים בין הציבור והמדינה. יותר מכל היא היוותה ביטוי לחוסר האמון הבסיסי ביכולתה של הממשלה או כל מפלגה מהמפלגות הקיימות להנהיג את החברה בצורה שתבטיח לספק לה לפחות את צרכיה הבסיסיים.

ושוב, לנגד עינינו עומדת "תנועת מחאה", ולא "מפלגה" בעלת פרוגראמה מחייבת וצרה, ולכן אפשר וצריך להשתתף בה, ולהעלות כל מיני סיסמאות, ולהוות עוד זרם בתוך כל הזרמים הקיימים בה. זה מה שעשינו בגוש הערבי-יהודי של מפלגת דעם ובארגון העובדים מען, כאשר השתתפנו בהפגנות תחת הסיסמא "שלום, שוויון, צדק חברתי", וכאשר קראנו סיסמאות בעברית ובערבית בלב תל אביב.

מול תופעות הגזענות וההתנשאות שנמצאות ללא ספק בקרב חוגים רחבים של הציבור היהודי, עלינו גם להסתכל בצורה ביקורתית על האחריות שלנו להידרדרות היחסים בין שני העמים. מובן שהתגובה להתנשאות כלפינו, לזלזול בזכויותינו וביכולותינו, ולאפליה נגדנו, דחפה את רובנו להסתגר ולבודד את עצמנו מהציבור היהודי. בכך ויתרנו על זכותנו הבסיסית להפוך את המשוואה, וכמו קיבלנו על עצמנו את הדין שאנחנו פחות מאחרים, ושאין לנו זכות לחיות בתנאים וברמת חיים טובה יותר. הסתתרנו מאחורי סיסמאות ונאומים חוצבי להבות, והסתפקנו באדישות מצד אחד, או בהשתתפות בפעולות מחאתיות שמטרתן להתריס יותר מאשר להציע תוכנית קונסטרוקטיבית להגשמת תביעותינו.
תנועת המחאה בישראל היא הזדמנות פז שפותחת לנו אפשרות להציג תוכנית ריאלית להגשמת היעדים המיוחדים למגזר הערבי, דרישות שתואמות בחלקן הגדול את הדרישות של כלל התנועה. על דרישות התנועה אנו מוסיפים את הקריאה נגד הגזענות ונגד המשך הכיבוש, משום שאלה משפיעים על חיי היומיום שלנו לא פחות ממחיר העגבניות. השתתפותנו הפעילה בתנועת המחאה בתוך הערים והכפרים הערבים, כחלק מהתנועה הכללית, והעלאת התביעות הכלליות לצד התביעות המיוחדות לנו, תשפיע בהכרח על דעת הקהל הישראלית הנערכת לחידוש המחאה. אין ספק שזה יהיה מבחן לדעת הקהל הישראלית ביחס למידת יכולתה לקבל את הציבור הערבי ואת תביעותיו הלגיטימיות, הכלכליות והפוליטיות. מאידך, זאת תהיה בשבילנו הזדמנות אסטרטגית לשנות את הגישה המתנשאת והגזענית השולטת בזירה הישראלית כלפינו.

מתוך היכרותנו הקרובה עם הנהגת המחאה בקיץ האחרון, הרגשנו את ההתפעלות של מנהיגיה מצעירי המהפכה בכיכר אל-תחריר, ואת ההכרה של אחדים ממנהיגיה בהשפעה ובהשראה שהם מקבלים מאותה הנהגה שהפילה את אחד המשטרים היותר דיקטטוריים ומושחתים. גם אנחנו יכולים להוות מקור השראה – קודם כל לעצמנו, ואחר כך לציבור היהודי, משום שאנחנו חלק מהעולם הערבי, ודי בהחלטה שלנו כדי שנהפוך לחלק מהמהפכה ומהאביב שלו. נראה שסימן חשוב בכיוון זה הוא התגובה החיובית והמתלהבת בה התקבל הנאום של מנהיגת הפועלים מארגון העובדים מען, ופא טיארה מכפר קרע, שדברה מעל במת ההפגנה של תנועת המחאה בפרדס חנה ב-12 במאי 2012, מול מאות משתתפים, ושבו קשרה בין העמדה המתנגדת למדיניות הכלכלית ובין הגזענות ומדיניות המלחמה שמנהלת ממשלת נתניהו.

בהפגנה בולטת נוספת בירושלים, שהתקיימה ב-14 ביוני 2012 מול בית ראש הממשלה, הפגינו מאות עובדי קבלן, ביניהם בלטו בצורה יוצאת דופן פועלים ופועלות ערבים מהמשולש ומירושלים המזרחית המאורגנים ב"מען". באותה הפגנה נשאו דברים ופא טיארה ועבד אלכרים שריף (אבו יאסין) מירושלים המזרחית, מעובדי רשות העתיקות, ושניהם התקבלו במחיאות כפיים חמות מצד משתתפי ההפגנה הישראלים.
פרוץ האביב של הציבור הערבי בישראל יכול להיות נקודת מפנה חיובית ביחסים בין ערבים ויהודים במדינה, שיהיו מושתתים על בסיס שוויוני ומתוך אינטרס משותף להתמודד עם המדיניות הניאוליברלית של ממשלת נתניהו. אין ספק ששינוי כזה, ויצירת יחסים של שיתוף פעולה על בסיס עקרוני חדש, יכולים להיות פתח גם ביחס לעמנו הפלסטיני הנאנק תחת עול הכיבוש והמצור. אנחנו יכולים להפוך לפה עבור תביעותיו הצודקות, ולהשפיע בצורה ממשית ואפקטיבית על המהלכים הפוליטיים ולא רק הכלכליים.

שבת, 2 ביוני, תתקיים בתל אביב ובערים ראשיות נוספות הפגנה. בואו נהפוך את היום הזה ליום הולדתו של האביב שלנו גם כן, אנחנו יכולים להוביל ולשנות.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה