גליון 23, אוקטובר 2007

סיפורו של תצלום אחד

בתערוכה "מעשה מדינה" תלויים תצלומים אחדים שקלטה מצלמת ה"זורקי 2" הענתיקה שלי, תצלומים שכל אחד מהם מקפל בתוכו סיפור ומלואו. עשיתי זאת במסגרת עבודתי העיתונאית ב"זו הדרך", ב"הארץ", בספרי, "אבא, מה עשית כשהרסו את ביתו של נאדר?", ובמסגרת פעילותי כמזכיר הליגה לזכויות האדם והאזרח בישראל.
הפעם אתעכב רק על תצלום אחד שאותו לא אני צילמתי, אך את סודו רק אני יודע ואגלה לכם אותו.
ב-13 ביולי 1980 פתחו האסירים והעצורים הפלסטיניים בכלא נפחא בנגב בשביתת רעב שנמשכה 33 ימים. שובתי הרעב תבעו לשפר את תנאי כליאתם. בשל החום הכבד השורר באזור בחודשי הקיץ, תנאי החיים בכלא הזה הם מן הקשים ביותר.

כשבוע ימים אחרי פרוץ שביתת הרעב הגיעה אלינו, לליגה לזכויות האדם והאזרח, ידיעה כי כמה משובתי הרעב הועברו מכלא נפחא למרפאה של שרות בתי הסוהר ברמלה ושם הם מוזנים בכוח. בזמנו, הזנה בכוח של שובת רעב שהיה כפות למיטה בוצעה על ידי החדרה בכוח של מזון נוזלי תוך שימוש ב"זונדה", צינור גומי שהוחדר דרך האף לאורך הגרון והוושט אל תוך הקיבה שלו.

הידיעה הזו הדליקה אצלנו נורה אדומה. מניסיוני כחובש בצבא ידעתי שהזנה בכוח בעזרת "זונדה" כרוכה בסכנת חיים מאחר ובמקרים רבים פעולת החדרת ה"זונדה" גורמת לבצקת ריאות מסכנת חיים.
ולכן החלטנו לנקוט בפעולה מהירה. ב-20 ביולי כינסה הליגה לזכויות האדם והאזרח מסיבת עיתונאים בבית אגרון בירושלים, במטרה להזעיק את הקהל בישראל ובעולם בעניין שביתת הרעב של אסירי כלא נפחא ומפני הסכנה המאיימת על חייהם של שובתי רעב המוזנים בכוח.

בתגובה למסיבת העיתונאים שלנו, שר הפנים דאז, הד"ר יוסף בורג, שהיה ממונה בתוקף תפקידו גם על המשטרה ושרות בתי הסוהר, כינס גם הוא מסיבת עיתונאים באותו המקום ובאותה השעה, והוא דחה מכל וכל את תלונות שובתי הרעב בכלא נפחא ואת ההאשמות שלנו.
בסופו של דבר, קריאת האזעקה של הליגה לזכויות האדם והאזרח השיגה את מטרתה. הידיעות על שביתת הרעב בנפחא וסבלותיהם של האסירים שובתי הרעב פרצו את חומת השקר וההכחשה של הכיבוש. ואולם לצערנו הכבד, גם התממש האסון מפניו התרענו: יומיים אחרי מסיבת העיתונאים שניים משובתי הרעב שהוזנו בכוח, מחמד אלג'עפרי וראסם מחמד חלאווה, מתו.

דו"ח ועדת קרפ (מאי 1982), הוועדה בראשה עמדה המשנה ליועץ המשפטי, עו"ד יהודית קרפ, חשף מקצת מדיניות השקר על פיה פעלה מערכת אכיפת החוק כלפי הפלסטינים. "המציאות מצביעה על מעגל שוטה, לפיו אירועים אינם נחקרים בנימוק של העדר תלונות, ואילו תלונות אינן מוגשות בשל העדר חקירה ראויה", צוין בדו"ח ועדת קרפ.

חוסר היכולת להוכיח את אמיתות תלונות האסירים הפלסטינים תסכל אותנו. חובה להזכיר, שמשך שנים רבות, מעטים היו הארגונים והאנשים שנאבקו נגד הכיבוש ופשעיו. כך היה גם בעת פרשת שביתת הרעב בכלא נפחא. השלטונות הגדירו כשקר את התלונות של שובתי הרעב, בנצלם את העובדה שלא ניתנה לאף גורם חיצוני כלשהו הרשות לבקר בכלא ולבדוק את תלונותיהם של האסירים, בכלל זה למשל את התלונה שהם הוחזקו כלואים בתנאים של צפיפות ומחנק, ושהם ישנו בתאים צפופים על יריעות דקות מקרטון או מספוג שהונחו על הרצפה.
אולם, באיחור של חמש שנים, תצלום מסויים, שנחשף במקרה, אימת את התלונה לפיה האסירים בכלא נפחא ישנו על יריעות מקרטון או מספוג שהונחו על הרצפה.

בקיץ 1985, סופרת שוויצרית שכתבה ספר על הסכסוך הישראלי-ערבי ביקשה ממני להתלוות אליה לארכיב הסוכנות לצילומי תקשורת "סיגמה" בפאריס ולעזור לה לבחור תצלום שישמש אותה כשער לספרה החדש. במהלך הבדיקה ב"סיגמה", נתקלתי בארגז עליו היה כתוב שהוא מכיל תצלומים משביתת רעב שקיימו ביולי 1980 אסירים פלסטיניים בישראל. קפצתי משמחה. כשעברתי על סדרת התצלומים, מיד קלטה עיני תצלום של אחד מתאי האסירים. על הרצפה היו מונחות יריעות דקות, מהתצלום קשה להחליט אם היו עשויות מקרטון או מספוג. הבגדים של אסירים היו תלויים על הקיר. חפצים אחרים היו מונחים בתוך ארגזי עץ תנובה שאף הם היו תלויים על הקיר. מאחורי התצלום מוטבעת כתובית המאשרת שמדובר בשביתת הרעב בכלא הישראלי ביולי 1980. לצערי, לא צוין השם של הצלמת או הצלם. לפי הרישומים של "סיגמה", התצלום לא ראה עד אז אור בשום אמצעי תקשורת.
התרגשותי הרבה נוכח התצלום עוררה את תשומת ליבם של הסובבים אותנו. סכום הכסף שנדרשתי לשלם עבור התצלום היה גבוה למדי, ולכן ויתרתי על רכישתו. אנשי "סיגמה" המסוקרנים התעקשו לשמוע ממני מדוע התרגשתי כל כך. אחרי ששמעו את הנסיבות בהן צולם התצלום שלא פורסם, ניגשה אלי הממונה על השיווק ב"סיגמה" ונתנה לי אותו כמתנה. התצלום הזה תלוי אחר כבוד בתערוכה "מעשה מדינה".

חזרה