גליון 23, אוקטובר 2007

הכיבוש – הקבר החי של הציונית

התערוכה "מעשה מדינה" הותירה אותי, כצפוי, עם חוויה מדכאת. התמונות צורבות בתודעה - הכיבוש הוא קולוניאליזם אכזרי. הטקסט המילולי הנלווה לצילומים מפרש ומרחיב את המוצג הגראפי. תמונה משנת 1967, צלם: מאיר גרגו, עציר כבול, כתוב: "נראה מבועת. ידיו אזוקות לאחור. בית החזה שלו קשור בחוזקה בחבל. החייל האוחז בידו השמאלית בקצה הארוך והמשתלשל של החבל, נראה כמי שעומד לזרוק אותו לחייל אחר שעומד לפניו". או, תמונה משנת 1969, צלם: חבקוק לווינסון, מעצר של אזרחים, כתוב: "שכם. מעצר המוני. גלי המעצרים ההמוניים בשנים הראשונות לכיבוש נועדו לדכא את ההתנגדות, למנוע את ההפגנות ולבטל את השביתות. כך עוצב הדפוס המוכר שהפך פעילים פוליטיים לעצירים בטחוניים".

הצילומים הנפרשים על פני ארבעים שנות כיבוש משרטטים את מרחב הזוועה - שליטה, פיקוח, הגבלה, צנזורה, כליאה, פציעה, הרג. למראה הצילומים, ולנוכח התמד הכיבוש בניגוד לכל היגיון ריאל-פוליטי ובסתירה למוסר העמים, אני מעלה שאלה נוקבת. בנוסף לקולוניאליזם, האם לא חבוי כאן יסוד סטיכי של המדינה שאנחנו עיוורים לגביו? בעקבות הכותרת הקולעת של התערוכה - "מעשה מדינה", אני מציע להתחקות אחר אילן יוחסין מסויים בהיסטוריה של המדינה, וברוח החקירה הגיניאולוגית שמציע פוקו לחתור לגילויו של "Pudenda Origo”, לחשוף את "המוצא המביש" של הכיבוש. בראשי פרקים, אני מציע כאן מבט שונה על שורשיו ההיסטוריים של המשטר הצבאי של ישראל בשטחים הפלסטינים.

המשטר במדינת ישראל הוא תולדה של הפרוגרמה הציונית, והתפתח על פי קווי המתאר שלה תוך התאמה לנסיבות המשתנות. הכתבים של הוגי החזון הציוני, הרצל, סירקין, א.ד. גורדון, ז'בוטינסקי ואחרים, משרטטים את יסודות הפרוגרמה הציונית. "מחברי האוטופיות מבקשים להשתחררר ממארת החברה התעשייתית הקפיטליסטית, מן העוני, הניצול, הניכור וחוסר השוויון; להימנע מן הטוטאליטריות של מבנים סוציאליסטים-מארקסיסטיים; לבנות חברה ליברלית ופתוחה – ועם זה להבטיח חלוקה שוויונית וצודקת, המצריכה תכנון ופיקוח מרכזי (הדגשה שלי, ג'.נ.)" (אלבוים-דרור: 121). חברת העתיד של היהודי החדש בארץ "אלטנוילנד" מופיעה בגרסאות רבות ומגוונות, אך לכולן מכנה משותף אחד – פרוגרמה של אוטופיה. דגמי האוטופיה המדינית-חברתית עוצבו באירופה של המאה התשע-עשרה ויושמו במאה העשרים במשטרים טוטאליטריים מימין ומשמאל.

בניגוד להיסטוריה המוכרת של "האוטופיות הגדולות", ברית-המועצות, איטליה הפאשיסטית, גרמניה הנאצית, או סין העממית, על ישראל נהוג לחשוב, כי במהלך הגשמת הפרוגרמה הציונית המשטר במדינה לא הידרדר לטוטאליטריות. אולם מבט שני על ההיסטוריה הציונית מגלה כי בעשור הראשון לקיום מדינת-ישראל המשטר התאפיין בסממנים כמו-טוטאליטריים. בעידן בן-גוריון היו לשלטון מפא"י לא מעט ביטויים אנטי-דמוקרטיים. "...ישיבות פרלמנט במדינה טוטאליטרית הם רק עניין של בימוי או הפגנה, ...ההכרעות האמיתיות נופלות במקום אחד: בהתייעצויות סודיות של המפלגה השליטה" (טלמון: 371). "כפסע בין תחושת אחריות לבין מעשה התנשאות, בין רגש שליחות לבין יוהרת עריץ (ההדגשה שלי, ג'.נ.)" (טלמון: 362). באמצע שנות השישים, עם התפטרות בן-גוריון מראשות הממשלה ופרישתו הסופית מהנהגת מפא"י, הגיע משטר זה למיצויו. השאיפה, אמיתית או מבויימת, לכונן, באמצעות כפיה פוליטית, חברה המיוסדת על ערכי הסוציאליזם, נגוזה. לאחר תום עידן בן גוריון, הכוחות הפוליטיים הדומיננטיים, הממסד הבטחוני יחד עם ההסתדרות, הכשירו את התנאים למלחמת 1967 ולתוצאותיה בשטחים הכבושים (גרינברג: 159 – 167).

הוגה הדעות האמריקני מיכאל ואלצר מתאר שלושה מאפיינים עיקריים של המשטר הטוטאליטרי: (א) המוני בני-אדם שיצעדו בסך, (ב) משיחיות פוליטית, וכן (ג) מאמץ שיטתי לפקח על כל היבט של החיים החברתיים והאינטלקטואלים (ואלצר: 63 - 65). עוד הוא טוען, כי במשטרים טוטאליטריים ילידי אוטופיה סוציאליסטית, חייב להגיע הרגע של המשטר הצבאי: "תגובה אחת להידרדרות סופית של טוטליטאריות כושלת היא השתלטות הצבא [על המדינה] ומעבר גלוי למשטר אוטוריטרי" (ואלצר: 78). כל מה שהתחולל בשטחים, בגדה המערבית וברצועת עזה תחת הכיבוש הישראלי במשך ארבעים שנה תואם את התמונה החברתית-פוליטית שמצייר ואלצר על מדינה לאחר "טוטאליטריות שנכשלה". השלב האחרון בגלגולה של האוטופיה הציונית עם חדלונו של הסוציאליזם בשנות החמישים ותחילת השישים הוא המשטר הצבאי, אך לא במדינת היהודים אלא בשטחי פלסטין הכבושה.

כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה, איפשר לישראל ליצור בהם סדר חדש. הסדר החדש היה משטר אוטוריטרי בלי כל יומרה לאוטופיה. "שני הממסדים העיקריים במדינה זאת [של טרם מלחמת 1967], מערכת הביטחון וההסתדרות, לא התאימו את עצמם לתנאים של מדינה דמוקרטית אחרי 1949. שניהם היו בנויים להצליח בתנאי הקולוניאליזם המחודש שאחרי 1967 (גרינברג: 166). על פי תיאור זה של הציונות, הכישלון ההיסטורי ליצור את מדינת היהודים במתכונת אוטופיה הומאנית הוא "המוצא המביש" של הכיבוש.

במשך ארבעים שנה, לצד "האוטופיה הקטנה" ישראל, התפתחה בשטחים תבנית דיסטופית שהיא היפוכה הגמור של "המקום הטוב" ושל "החברה הצודקת". המשטר הצבאי מתוחזק באמצעות אליטה ממושמעת שצועדת, חיילי היחידות הקרביות של צה"ל. בה בשעה הוא רוכב על גל משיחיות פוליטית מבית מדרשו של גוש-אמונים וספיחיו. כלפי החברה הפלסטינית והנהגתה, המשטר הצבאי נוקט במגוון אמצעים שנועדו לקיים פיקוח חמור ושליטה מירבית על כל היבטי החיים. המשטר אינו בוחל בשיטות של עינויים, צנזורה, מחנות-מעצר ובתי כלא, גירוש ומעשי רצח. האוטופיה הציונית שבשנת 1948 המיטה על הפלסטינים את אסון "הנכבה", התחלפה עם הכיבוש בשנת 1967 במשטר עריצות. הכיבוש מתקשט בגינונים אידיאולוגיים של "זכות אבות", אך המטרה העיקרית של המשטר הקר הוא הדיכוי עצמו. כישלון מימד האוטופיה של הציונות הוטל בכל כובד משקלו על הגוף והרוח של העם הפלסטיני. בדרך זו, באמצעות מהלך פשוט של יצוא, נחסך ממדינת היהודים לחסות בצל המשטר הצבאי. הכיבוש הוא משטר קר ואכזרי, אקורד הסיום של "טוטאליטריות שנכשלה". או בניסוחו הקולע של ואלצר, המשטר הצבאי הוא "הקבר החי של האוטופיה".

ביבליוגרפיה קצרה

אלבוים-דרור, רחל, “המחר של האתמול" – כרך ראשון: האוטופיה הציונית, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1993

גרינברג, לב, “ההסתדרות מעל לכל", נבו הוצאה לאור, ירושלים, 1993

ואלצר, מיכאל, "כישלון הטוטאליטריות" בתוך האו, אירווינג, "1984" - מבט שני, ספריית פועלים, תל-אביב, 1984

טלמון יעקב, “אחדות וייחוד" - מסות בהגות היסטורית, הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1965

חזרה